באופן טבעי, כשאתה ניגש לרכב ששכרת בשדה התעופה דבלין, אתה מנסה להיכנס בדלת הלא נכונה. תופעות לוואי נוספות יהיו איתות כשאתה רוצה להפעיל את המגבים, ולהיפך. צחוק בצד, הסכנה האמיתית היא בכניסה לכיכר (צריך לפנות שמאלה), ובנהיגה בכבישי ה-countryside הצרים, בעוד אתה מלחך את שיחי הפטל שבצד הדרך. בקיצור, הנהיגה דורשת ריכוז, אבל בהחלט שווה את המאמץ.
הטיסה הישירה לדבלין נוחתת בשמונה בערב, אז הבחירה הנבונה הייתה לישון ממש ליד שדה התעופה, ובבוקר לחזור לקחת את הרכב ולצאת לדרך רעננים וטובי לב. שטחה של אירלנד הוא בערך פי שלושה ביחס לישראל, ובה כמחצית מספר התושבים וארבעה מיליון כבשים. בחשבון פשוט אתה מבין שהיא פחות צפופה פי שישה ביחס אלינו. לא סתם אני מתחיל עם הסטטיסטיקות האלה. ככל שאני מטייל יותר, אני מבין עד כמה יש בנו, הישראלים, כמיהה תת-מודעת למרחבים, לאוויר נקי, למים זורמים, ליכולת לנסוע קילומטרים בלי לראות בטון, חוטי חשמל, או פקקים. רק יוצאים לדרך והנפש נרגעת מאליה, לחץ הדם יורד, ואתה רוצה ללגום עוד ועוד מהטוב הזה.
היעד המרכזי שלנו היה העיירה קילארני (Killarney) שמרוחקת כ-300 ק"מ מדבלין הבירה, לכיוון דרום-מערב, ותהווה את המרכז לגיחות כוכב בימים הקרובים.
בהזדמנות הראשונה ירדנו מהכביש הראשי, ומצאנו את עצמנו נוהגים בכבישים כמעט-ריקים שמתפתלים בין שדות מוריקים וגבעות מכוסות בשיחים צהובים, מנוקדים בלא מעט מאותן ארבעה מיליון כבשים שמנמנות, שכתם צבע מזהה מעטר את גבן. ברוח התקופה, ביקשנו מ-Chat GPT שימליץ על מוקדי עניין בדרך, והבינה שלחה אותנו ליעד הראשון, עמק גלנדלוך (Glendalough) שבפארק הלאומי הרי וויקלו.
שביל נוח לצד חורבות יישוב בן 1,500 שנה, שבעבר חיו בו רק נזירים, הוביל אותנו אל שני אגמים יפהפיים, מוקפים בחורש טבעי ומפלים פוטוגניים. גשם זרזיפי בלתי מציק הזכיר לנו שאנחנו באירלנד, ועזר להבין איך הכל מסביב ירוק וטרי כל כך. השמיים התקדרו כשהמשכנו בדרכנו מערבה, והוסיפו נופך דרמטי ליעד הבא - סלע קאשל (Rock of Cashel), אתר היסטורי במחוז טיפררי, שעליו הוקמו כנסייה, קתדרלה, ומספר מגדלים המזדקרים אל על. הבונוס היה נהיגה בין שדות אינסופיים של לפתית צהובה שהצטלמו נהדר.
לקראת שקיעה הגענו לקילארני, והספקנו לצאת לסיור ראשון על גדת אגם לין (Lough Leane), ואפילו לפגוש כמה פריטים חמודים של אייל אדום, שחיים בחורש הטבעי העוטף את האגם, ולא מתרגשים מקרבתם של בני אדם. כמדינה צפונית, הימים בעונה זו באירלנד ארוכים במיוחד – השמש זורחת מעט אחרי חמש בבוקר ושוקעת אחרי עשר בערב. בונוס אמיתי שעוד ננצל אותו בימים הבאים.
למחרת, אחרי סיור רגלי בקילארני, על בתיה הצבעוניים וחנויות המזכרות הקטנות, עלינו על הרכב ויצאנו, ללא מטרה מוגדרת, לנסיעה בכביש שמקיף את אגם לין עד לגשר המשאלות שב-Gap of Dunloe, מעבר הרים צר וציורי שחוצה את מחוז קרי. קשה להאמין שהכביש הצר הוא דו-סטרי, אבל כמו במעשה קסם, כשרכב מגיע מנגד, סבלנות, אדיבות ואקרובטיקה מוטורית - מאפשרות נסיעה בטוחה של שניכם. כבשים מדושנים מסולסלי קרניים ליחכו עשב בנחת לאורך הדרך, ובקושי הרימו מבט אל התיירים המתפעלים. באור אחרון הגענו לטירת רוס (Ross Castle) שנבנתה במאה ה-15 על גדת האגם, לתפוס תמונות אחרונות של המבנה המרשים ומעגן הסירות שלמרגלותיו.
למחרת, יצאנו לסיבוב מלא, עם כיוון השעון, של טבעת קרי דרך הפארק הלאומי קילארני, הפארק הלאומי הראשון של אירלנד. לצידי הדרך המתפתלת לאורך גדת אגם מוקרוס (Muckross Lake), עצרנו למספר תצפיות על הנוף המשתנה, עד שהגענו לתצפית המרשימה מכולן - Ladies View, שקיבלה את שמה במהלך ביקור המלכה ויקטוריה באירלנד בשנת 1861. הנוף שנשקף מהתצפית לכיוון צפון, מבליט שכבות יפהפיות של הרים, אגמים קטנים וחורש קסום. המשכנו להקיף את הפינה הדרום-מערבית של אירלנד דרך כפרים צבעוניים ועיירות קטנות, כשמולנו נגלה במלוא הדרו וכוחו האוקיינוס האטלנטי, שאיים אין ספור משובצים בו. עם החשיכה השלמנו את הנסיעה הארוכה חזרה לקילארני.
אחרי שבימים הקודמים התמקדנו באזורים נידחים יחסית, החלטנו להצפין לאזור מתויר יותר, אל גאלווי (Galway), העיר השלישית בגודלה באירלנד, ואל צוקי מוהר המפורסמים.
הנהיגה בכביש N67 עוברת בנינוחות, ופתאום, לקראת סיבוב, הווייז מכריז "תתכונן לעלות על מעבורת". לא משהו ששומעים כל יום. שיט קצר של כ-15 דקות מביא אותנו לגדה השנייה, ולהמשך הכביש שמוביל אל העיר הגדולה. גאלוויי, עיר אוניברסיטאית עתיקה, התגלתה כפנינה אמיתית. התחלנו בקלאדאג (Claddagh), כפר הדייגים העתיק באירלנד, להליכה לאורך הטיילת הנעימה שמשקיפה על בתים צבעוניים וסירות במגוון גדלים וצורות.
משם המשכנו ברגל לרובע הלטיני הפועם, הבנוי מרחובות מרוצפים במרכז העתיק של גאלוויי, על הגדה השמאלית של נהר קוריב. הרובע עשיר בפאבים, ברים, מסעדות, ומגוון חנויות וגלריות. להקת רחוב אירית, בדיוק כזו שהיינו מצפים לפגוש במקום כזה, הנעימה בצלילים מקפיצים, וחנות קטנה ומטריפה של שוקולדים במגוון טעמים השאירה לנו טעם של עוד. שבעים ומרוצים יצאנו לדרך חזרה דרומה, אל גולת הכותרת היומית - שקיעה בצוקי מוהר.
צוקי מוהר, שאורכם כשמונה קילומטרים, נישאים לגובה של עד 214 מטרים מעל האוקיינוס האטלנטי. במרכז הרכס ממוקם מרכז המבקרים של האתר, שממנו מוליכה דרך נגישה אל הצוקים עצמם. נוף מרהיב ועוצמתי נגלה לעיניים - כשהשמש השוקעת צובעת בזהב את הסלעים העצומים.
ביום הלפני אחרון החלטנו לנסוע מזרחה, אל קורק (Cork), העיר השנייה בגודלה באירלנד. עוד לפני הכניסה לעיר, עצרנו בטירת בלרניי (Blarney Castle) המרשימה. אומרים שבמתחם נמצאת האבן ששימשה את יעקב אבינו ככרית, כאשר חלם על הסולם ועליו מלאכים עולים ויורדים, ושהיא הובלה מארץ הקודש במסגרת מסעות הצלב. לא בדקנו. מה שכן, נהנינו להתהלך בגנים המטופחים שבמעלה הגבעה ולהתרשם מפריחת האביב המתפרץ. גלשנו אל העיר, ישירות אל השוק האנגלי, מתחם מקורה מהמאה ה- 18, שבו מבחר דוכנים של סוחרים המציעים מזון מקומי. היה פוטוגני וטעים.
כשחזרנו לקילארני, השמש עוד לא סגרה את היום, אז יצאנו לסיבוב אחרון בפארק, שכלל מסלול רגלי קצרצר עד מפלי טורק (Torc Waterfall) השוצפים, ולסיבוב נוסף ב-Gap of Dunloe, והפעם השלמתו עד העמק השחור. רק אנחנו וכבשים אקראיים חולקים את הכביש המפותל.
ביום האחרון, יצאנו לכיוון שדה התעופה הבינלאומי של דבלין. את העצירה המשמעותית בדרך עשינו בעיירה Birr, שמפורסמת בזכות טירה מרשימה מהמאה ה-12, ובמתחם שלה טלסקופ ענק, שבמשך עשרות שנים נחשב לגדול בעולם.
הליכה רגועה בגנים העצומים, בין מקורות מים, גשרים קטנים, וחורש סבוך, הייתה סיומת מושלמת לטיול מהנה ופוטוגני באירלנד היפה.
רפי קורן הוא מורה לצילום בעל ניסיון רב בהדרכת קורסים, הרצאות וסדנאות בארץ ובעולם. אתם מזומנים לבקר באתר האינטרנט שלו ולעקוב אחריו בפייסבוק ובאינסטגרם.
