באביב 2014, אחרי מהפכת מאידאן באוקראינה - שהתרחשה כתגובה אזרחית להחלטת ממשלת אוקראינה שלא לחתום על הסכם התאגדות עם האיחוד האירופי - ואחרי הפלישה הרוסית לאי קרים, דן נבזגליהאד, די־ג'יי מתחיל בקייב, הרגיש שהוא צריך קצת חופש ושקט כדי לנתב את כיוון חייו. הוא היה אז בן 18 והחליט לטוס לתל־אביב לזמן לא ידוע. "הגעתי עם 300 דולר וחשבתי שזה יספיק לי לחודש עד שאתארגן", הוא מספר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל הכסף נגמר אחרי ארבעה ימים, ונבזגליהאד מצא את עצמו הומלס, אוסף שאריות אוכל מהשוק או מאנשים שעזבו את השולחן במסעדה, ישן בחוף. "זו הייתה מכה ענקית ומשחררת לאגו שלי. הבנתי כמה הוא עצר אותי", הוא אומר. יום אחד הוא מצא עבודה בחנות תבלינים בשוק הכרמל, מצא מקום לישון. עד היום שם המשתמש שלו באינסטגרם הוא "קיס אללה", כי "היה יום אחד בתל־אביב שאלוהים נישק אותי".
כשחזר למולדתו, הבין נבזגליהאד איך המלחמה ההיא שינתה את סצנת חיי הלילה באוקראינה. "עד אז היינו מנגנים מוזיקה נעימה בלאונג'ים ובמסעדות לאנשים שהיו מגיעים במכוניות יקרות ושותים שמפניות במאות אירו. פתאום הייתה דרישה מאנשים לטכנו, לרקוד כל הלילה, להוציא עצבים, לחוויה יותר קולקטיבית".
תוך שנים אחדות הפכה קייב למֶכה של טכנו. בתקופת הקורונה, בגלל המדיניות הליברלית של הממשלה לגבי הגעה של זרים ופתיחה של מקומות בילוי, הגיעו אליה אלפי רייברים בסופי שבוע. עשרות מסיבות היו מתקיימות בעיר בימי שישי, כולל מסיבות גדולות עם די־ג'ייז מובילים מהעולם. מועדון K41 מוזכר באותה נשימה עם ברגהיין הנודע בברלין. ואז הרוסים פולשים, שוב.
"בששת השבועות הראשונים לא היה פה כלום, עיר רפאים. כל המקומות שהייתי מעורב בהם סגרו את השערים. הרבה מתנדבים היו מגיעים למועדונים, לברים ולבתי הקפה ומכינים אוכל כל הלילה, ובבוקר היינו יוצאים לרחובות ולתחנות הרכבת כדי לחלק אוכל לחיילים", מספר נבזגליהאד, "אחר כך הפסיקו ההפצצות, הרוסים יצאו מהעיר והבנו שחייבים להתחיל לחזור לנורמליות, שזה אומר גם לחזור לחיי הלילה. אבל החזרה לחיי הלילה היא מאוד בעייתית כי ברור לנו שיש פה בעיה מוסרית לא קלה, שאנחנו מבקשים מאנשים לצאת מהבית לשתות, לאכול, לשמוח, לרקוד, להיות באקסטזה, כש־100־200 קילומטר מפה אנשים מתים ונרצחים על ידי הצבא של פוטין כדי לשמור עלינו. כשכל יום אנחנו רואים אנשים קטועי גפיים, או משפחות שאיבדו את הבן, האבא, הבעל שלהם".
דן נבזגליהאד הוא מפיק מוזיקלי, די־ג'יי, פרומוטר של מסיבות, מקים סדנאות שמשלבות בין אמנות למוזיקה, בין די־ג'ייז מקומיים לבין תחנות רדיו. "כשחזרנו לליינאפ מלא, הבנו שכמו אחרי 2014, כל הסצינה השתנתה. לא היה יותר רצון לניכור של הטכנו, אנשים רצו מקום להיפגש, לדבר, להחליף חוויות, לחלק את העצב והאובדן. היינו חייבים לתת להם את זה, מרחב לקהילה, וזה מרחב שדרש מוזיקה לגמרי אחרת, יותר צ'ילאאוט, אמבייאנט, יותר רגוע".
היו אנשים שבאו אליכם בטענות ושאלו איך אתם מעיזים לארגן מסיבות בזמן המלחמה?
"היה לנו ערב אחד בסלויבאר (לאונג' פופולרי בקייב) ואחריו בא אליי חייל שחזר לסופשבוע לחברה שלו ואמר לי 'אל תפסיקו. אם אני אדע שאני מגן על אוקראינה אפלה, עצובה, אז אין לי מוטיבציה להילחם ברוסים. אני רוצה לדעת שאני מגן על סגנון החיים הזה, שזה מה שמצפה לי כשאני אחזור משדה הקרב. אל תפסיקו'. אז בטח שיש דיאלוג פנימי וחיצוני לגבי המוסר של להפעיל חיי לילה, אבל הרוב המוחלט של התגובות הוא חיובי.
5 צפייה בגלריה
''מסיבות וחיי לילה הם חלק מההגנה על השפיות של אוקראינה''. דן נבזגליהאד
(צילום: אלבום פרטי)
"בתחילת המלחמה היה בלגן שממנו נולדו פאניקה ומחשבה לעזוב את המקום שבו חייתי כל חיי. ואז ניסיתי להירגע, לחשוב בצורה קרה. אלו דברים שתל־אביב השאירה אצלי. לדעת לחיות במצב כזה, לחיות כל יום כאילו שהוא האחרון. גם פתחתי פה מקום שהוא בר־רדיו, כמו התדר בתל־אביב. הבנתי כמה אוקראינה צריכה אותי וכמה אני צריך אותה. שיש מלחמה ושלי יש תפקיד במלחמה הזו. שאני צריך להקים חללים שבהם ייפגשו אנשים, שאני צריך להוביל את השינוי בחיי הלילה פה. מסיבות וחיי לילה הם חלק מההגנה על השפיות של אוקראינה, אבל היינו חייבים להתאים את עצמנו. אנשים סיפרו לנו שהם רוקדים ויש להם תמונות של המלחמה בראש, שאין להם חופש עם המחשבה הזו. ואחרי שהבנו שזה מוסרי לפתוח את חיי הלילה מחדש, הבנו שאנחנו חייבים לעשות את זה עם מוזיקה שתקרב בין אנשים.
"יש עדיין תגובות עוינות, בעיקר מאנשים שברחו מאוקראינה. ככל שהם רחוקים יותר הם מגיבים ביותר אלימות. הם לא יכולים להבין את העייפות הפיזית והמנטלית, את הצורך בנורמליות, וגם את הצורך שלנו בלתרום למלחמה. יש פה הרבה התנדבות. אנחנו גם מרימים את המורל, וגם אוספים כסף לטובת הצבא והחיילים, וזה אומר שאנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש: מוזיקה, העובדה שאנחנו חייבים לסגור ב־23:00 בגלל העוצר, קונספטים שונים, סירנות, איך משלבים בין חיי הלילה לבין תרומה ממשית ללחימה".
בניגוד לנבזגליהאד, שחי כל חייו בקייב, מילה צ'רני, 32, עברה לבירה אחרי תחילת המלחמה. היא נולדה וגדלה בוויניצה, עיר קטנה, שעתיים מקייב, שם הייתה הבעלים של בר בשם "NIGHTHAWK". "הפסקנו לעבוד בפברואר והתחלנו להתנדב, ואחרי שפתחנו באפריל, החלטתי שאני אהיה בעלים בשלט רחוק ואתנדב בכל הכוח למאמץ המלחמתי, אז עברתי בקיץ לקייב. החלטתי שאת הבר בוויניצה נפתח גם לארוחות ולקפה ושיהיה מקום מפגש לשחרור לחצים.
"היינו חייבים מקום שיהיה השראה כי באו לעיר המון פליטים שהיו צריכים תרפיה למועקות שלהם, למה שהם ראו ולמי שאיבדו. הם חייבים פיצוי של אמוציות חיוביות על הכאב והלחץ שסבלו ממנו. הם ומקומיים התחננו אלינו שנפתח. הבאנו ברמנים מכל אוקראינה לעבוד אצלנו, יצרנו קהילה, זה היה ניגוד גמור לניכור של תרבות הבילויים עד המלחמה, לסמים, ללשתות עד שאתה טיפש. חשבנו שאנחנו חיים בעיר הכי בטוחה במדינה, ואז הפגיזו את בית התרבות, חמש דקות מאיפה שהייתי. אמרתי לעצמי, 'אם יקרה לי משהו נורא, אני רוצה שזה יקרה בקייב' - ועברתי.
מילה צ'רני עברה לקייב בעקבות המלחמה: "הדבר הכי טוב וחשוב שקרה במלחמה, אנשים הבינו שהקונספט של הכסף אבוד, לגמרי. אתה יכול למות מחר עם 100 או 100 אלף אירו בחסכונות. יש פה אנשים שהוציאו את כל החסכונות שלהם בתרומה לצבא, ואני מדברת על אלפים. כל היחס לכסף נשבר. אין שום היגיון בכסף"
"יום אחד ישבתי בבית קפה ושמעתי שני בחורים צעירים שמדברים על איזה פרויקט שהם מעורבים בו, שהם נוסעים בסופי שבוע לערים ולכפרים הרוסים מהכיבוש הרוסי ועוזרים לנקות ולשקם אותם. ואני קולטת שמשהו שמאוד רציתי לעשות פשוט מגיע אליי. אני גם זכרתי שסבתא שלי הייתה מספרת לי על ריטואל אוקראיני של מאות שנים שנקרא טולוקה, שבו אנשים מהכפר היו עוזרים לאנשים שאין להם כסף לבנות את הבתים שלהם. סבתא שלי סיפרה לה איך הם בנו את הבית של המשפחה שלהם בכפר, איך כולם אכלו יחד, ישבו מסביב למדורה ושרו ביחד. עצרתי את שני הבחורים ושאלתי אותם. הם סיפרו לי על REPAIR TOGETHER שזה אותו דבר, ותוך שבוע הייתי בפרויקט.
“הלכנו למחוז צ'רניהיב, ששם היה כיבוש רוסי מאסיבי עם הרבה הרס והרג במשך מארס. הכל היה במצב איום, לכלוך, אבנים ולבנים. הרבה זקנים, אנשים נטושים במצב רגשי מאוד קשה. אני הייתי אחראית על התחבורה והלוגיסטיקה של האוכל, איסוף כסף וקניית חומרי נקיון ובנייה. היינו 200 איש, 20 על כל בית, כל סוף שבוע. עסקנו בעוד גיוס של כספים והתחלנו להביא בנאים אמיתיים כי עוד מעט חורף ואנשים גרים בדירים וברפתות. אנחנו עובדים ביחד, קופצים ביחד לאגם, שרים מסביב למדורה, אוכלים יחד, ישנים באותו אוהל".
5 צפייה בגלריה
''אנחנו פה לא במלחמת עצמאות, אנחנו במלחמת הישרדות''. מנקים את ההריסות בקייב
(צילום: אליזבת באואר)
וואו, את מדברת על המלחמה כעל משהו חיובי כמעט.
"אני פוחדת לקרוא לזה ככה, אבל קצת. היא הוציאה מאנשים דברים מדהימים. עובדים חמישה ימים בשבוע ואז מתנדבים עוד יומיים בימי חופש. אנשים עצמאים, עם קריירה, עם כסף, רעבים לעזור. זה הדבר הכי טוב וחשוב שקרה במלחמה, אנשים הבינו שהקונספט של הכסף אבוד, לגמרי. אתה יכול למות מחר עם 100 או 100 אלף אירו בחסכונות. יש פה אנשים שהוציאו את כל החסכונות שלהם בתרומה לצבא, ואני מדברת על אלפים. כל היחס לכסף נשבר. אין שום היגיון בכסף.
"אנחנו בצומת דומה למתבגר שעוזב את ההורים, שצריך לקחת החלטות עבור עצמו ולקבל אחריות על ההחלטות האלו. אנחנו חוזרים לתרבות שלנו, להבין מאיפה העושר שלה, יש פה מאות אנשים שלוקחים שיעורים פרטיים באוקראינית בגיל 30־50, כדי למחוק את הרוסית מהחיים שלהם. אנחנו מתבגרים כמדינה, אבל המחיר יקר, יקר מאוד.
"בשלוש הפעמים האחרונות של הניקוי והשיפוץ, החלטנו לעשות מזה רייב. יש לנו הרבה תקליטנים בין המתנדבים והם החליטו להרים את זה משתי סיבות: הראשונה היא שיש להם קהילה, ואז האופרציה שלנו תקבל תהודה בינלאומית, כי אנחנו עדיין זקוקים לעזרה; והסיבה השנייה והחשובה יותר היא שהבנו מה התהליך הנפשי שעובר על המנקים. ללכת בתוך ההריסות זה דיכאון, אתה מבין מה קרה פה ומי מת פה, והמוזיקה היא תרפיה, הפרעה, הסטה, אנשים רוקדים ומנקים, זה נותן להם וייב, גורם לך לחשוב חיובי, שאתה בונה מחדש את הארץ שלך, שאתה מייצר".
כשביקרנו באחד מה"קלינאפ רייב" ביוהידנה, היו במקום 300 מתנדבים מכל העולם. האוויר עדיין היה מסריח מהריסות שרופות. עמדת הדי־ג'יי הוצבה בפתח בניין התרבות ההרוס לחלוטין. "תמיד אנחנו שמים את העמדה ליד בניין תרבות, לאותת לתושבים שהתרבות תחזור", אומרת דארקה, אחת ממארגנות האירוע. "אנחנו פה לא במלחמת עצמאות, אנחנו במלחמת הישרדות. אנחנו לא נהפוך לסוריה".
האוויר מלא בביטים מטורפים ומטריפים של טכנו ממכר, משכר, פרצופים אדומים מאושר ומזיעה, כולם עם נעלי דוק מרטנס ובגדי קלאברים. רגע רוקדים באקסטזה ואחריו מחזיקים מעדר או מריצה. תשוקה לחיים של ילדים צעירים שמתערבבת עם פחד, דאגה ותחושה של שליחות, של השתתפות במשהו טוב.
בוגדאן צ'הורקה, 30, הוא המנהל של "פינק פרויד", אחד הברים היותר פופולריים בקייב. הוא נולד בקמינסקה, עיר תעשייה קטנה, למד פסיכיאטריה ותכנות, אבל עבר לקייב לפני שבע שנים. "רציתי לעבוד באירוח, לתקשר עם אנשים", הוא מסביר. "עד ה־24 בפברואר יכולנו להריח את הסכנה, אבל אף אחד לא האמין שיפציצו אותנו. התעוררנו לפצצות, סירנות, מטוסים באוויר. בבוקר הגענו כולם לפה, כל ה־30 עובדים, ולא עזבנו את המקום 45 יום, מכינים 800 מנות אוכל ושתייה ומחלקים לחיילים.
"ניסינו להישאר שלווים, אבל המעבר הזה מיום אחד שבו אתה בטוח - ליום אחר שבו אתה יכול למות בשנייה הבאה, זוחל מתחת לעור שלך. כולנו יודעים איך מרגישים ואף אחד לא יודע איך לעזור לשני. כשפתחנו את המקום מחדש ידענו שזה מה שהוא צריך להיות: מקום שבו אפשר להיות האחד עם השני, עם אנשים שעברו את אותה חוויה כמוך. אני רואה איך זה השפיע עליי, כי עד שפתחנו מחדש, הייתי ממלא דלק אחרי כל נסיעה, אפילו של חמישה קילומטר. הכל מוכן לנטישה.
5 צפייה בגלריה
''לשתות מרטיני יבש בבר זה חלק מהחיים הנורמליים, האנטי מלחמה''. בוגדאן צ'הורקה, מנהל בר
(צילום: אלבום פרטי)
"כשפתחנו והתחלנו לעשות קוקטיילים, כולנו מאחורי הבר קלטנו שקורה קסם, שיש פה מבטים ותחושות שהיו פה לפני הפלישה, שאנחנו עונים על צורך של האזרחים. המלחמה איפסה אותנו. אנשים יושבים פה, חולקים חוויות, מראים אחד לשני תמונות וסרטים, חוויות משותפות, אובדן. החזרה שלנו מסמלת את החזרה לחיים רגילים של ספורט, מערכות יחסים, תרבות. התרומה שלנו היא לייצר חלל לדבר, לתת להם משהו יציב, נורמלי. לשתות מרטיני יבש בבר זה חלק מהחיים הנורמליים, האנטי מלחמה. אנחנו גם עושים הרבה ערבי צדקה, הרבה אמנים באים להופיע כדי לאסוף כסף עבור הניצחון. משבע עד עשר המקום מפוצץ כמו לפני המלחמה, ואז כולם הולכים. יש עוצר ב־23:00".
קייב מלאה במסיבות. לא כמו לפני המלחמה, אבל מסיבות. מסיבות היפ הופ ברחוב, מסיבות יוגה 24 שעות, מסיבות נגיעות, מסיבות שבהם שורפים ספרים, דיסקים, תקליטים ובגדים רוסיים. אבל יש גם כאלו שלא מוכנים לוותר על קייב שלפני 24 בפברואר, כמו איגור וסילקוב, די־ג'יי ומארגן מסיבות שעובד בעיקר ב"קלר", אחד המועדונים היחידים בעיר שחזר למתכונת של טכנו מעוור חושים.
"צריך להבין מה היה פה לפני", הוא אומר כשאנחנו הולכים בעיר העתיקה, רחובות כמו בימי הביניים, מעבר לשוק הנטוש, בתוך יער על אי בנהר, כמעט במרכז העיר. קייב היא עיר בתולית ובכל הליכה מתחת לגשר או בין החצרות אתה מגלה משהו חדש. השעה כמעט 11 בבוקר, עוד מעט תיפתח המסיבה שלו. חייב להתחיל מוקדם, בגלל העוצר. "היינו ברלין, רק עם אישיות, בלי כל הכסף שהרס את התדמית הסקסית של ברלין. אולי העיר הכי קולית באירופה, מפוצצת בסמים זולים. הכל זול. מלא מסיבות ספונטניות ואנדרגראונד בבניינים עזובים. הדוניזם מוחלט. כל גבול של מה מותר ומה אסור נתון למשא ומתן. עוברים ממסיבה, למסיבה במפעל נטוש, לאפטר פארטי בבית ואז מתחילים את הסבב מחדש; או שנכנסים למועדון ביום שישי בלילה ויוצאים ביום שני בבוקר.
מקסים בורישנקו, תושב קייב: "המלחמה משתלטת עליך, מכתיבה את הכיוון של החיים שלך, שמה עליך צל כבד, חייבים לייצר אלטרנטיבה לזה. מתגעגעים לחיים במיליון צבעים. החיים שלנו היו כאלו ופתאום הפכו לנטולי צבע לחלוטין"
"אלו לא היו רק מסיבות ליהנות ולהיות באקסטזה, אלא משהו מחתרתי, להתנגד למה שקורה בעולם - אבל לא כמו המשוגעים שלא רוצים להתחסן. טכנו היה הסאונדטרק לעולם האוטופי הזה, האנטי קפיטליסטי שאנחנו מאמינים בו, עולם שמפגיש מאות זרים על MDMA ביער, בלבוש קינקי, דווקאי, לקרוא תיגר על הגורל שהעולם מייעד לך. אתה יודע שאתה הולך למות אבל אתה בוחר למות בעיר כשאתה מחבק מאות אנשים שאתה לא מכיר, היי על אקסטזי, מאשר להיות דבוק למסך".
נפגשנו שוב אחרי המסיבה. אנשים רצו ברחובות בטירוף, המוניות הכפילו את התעריף שלהן. אף אחד לא רוצה לשבור את צו העוצר העירוני, במיוחד לא הגברים שהעונש שלהם יכול להיות גיוס לצבא. "כולם רוצים להיות במרחב עם עוד מאות אנשים כמוהם", אומר מקסים בורישנקו, מתכנת מחשבים בן 33 מקייב שיצא מהמסיבה ומיהר לביתו, "המלחמה משתלטת עליך, מכתיבה את הכיוון של החיים שלך, שמה עליך צל כבד וחייבים לייצר אלטרנטיבה לזה. מתגעגעים לחיים במיליון צבעים בוהקים, מכשפים, מקסימים. החיים שלנו היו כאלו ופתאום... זה לא שהם הפכו לשחור לבן, אלא לנטולי צבע לחלוטין".
"אנחנו חברה של חזית. יש לנו מנטליות של חזית. אנחנו פורחים במצב של כאוס", אומר וסילקוב. "היו לנו שתי מהפכות ב־18 השנים האחרונות, מלחמה ועוד מלחמה. זה המצב. כשמדינה ועיר נמצאות תחת מצור כזה, העבודה שלנו, אנשי הלילה והמסעדנות זה לתת אלטרנטיבות נורמליות. אסור לנו למצמץ מול פוטין. החייל מוריד חייל רוסי ואני דואג שאנשים ישתו".
אין אף אחד ברחובות עכשיו. שום מכונית, פנסי הרחוב כבים. הירח מאיר על מחסומים ושקי חול, הפסקול הוא של ארטילריה וסירנות, כמו סצינה ממלחמת העולם השנייה. ברלין של המלחמה הקרה היא קייב 2022.
5 צפייה בגלריה
''כשהולכים בתוך ההריסות מבינים מה קרה פה, מי מת פה, והמוזיקה היא התרפיה''. רוקדים בקייב
(צילום: EPA)
וסילקוב ממשיך: "אם הם יגיעו לכאן, ניקח רובים ונילחם בהם, עד המוות. אנחנו לא נעצור את המסיבה שלנו. עד המוות. פוטין לא ינצח בדונבאס, הוא ינצח כשהייאוש ישתלט על קייב. החיסון למכונת המוות של פוטין הוא רק להזריק חיים. להוציא את האנשים מהמסכים עם התמונות בלופִּים של המלחמה וההרס. התפקיד שלי הוא להיות מפעל לאסקפיזם, ובסופו של דבר זה גם מאוד אגואיסטי, כי אם אני דואג לאחרים אני קודם דואג לעצמי. פוטין רוצה פאניקה, שנחשוב, שנתעכב ושנפעיל את הפחדים. הדור שלי חשב שהוא ימות כבר ב־2014. אני חי בבונוס. אנחנו דור שמעדיף למות מוות מהיר מטיל ישיר, מאשר למות לאט בייסורים. הרבה אנשים גם ברחו לקייב ב־2014, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שחיי התרבות ימותו פה. אנחנו יודעים שחייבים להשאיר את התרבות והאמנות בחיים, כי אלו העולמות שמשטר טוטליטארי כמו של פוטין פוחד מהם.
איגור וסילקוב, די־ג'יי ומארגן מסיבות: ",התפקיד שלי הוא להיות מפעל לאסקפיזם. פוטין רוצה פאניקה, שנחשוב, שנתעכב ושנפעיל את הפחדים. הדור שלי חשב שהוא ימות כבר ב־2014. אני חי בבונוס. אנחנו יודעים שחייבים להשאיר את התרבות והאמנות בחיים, כי אלו העולמות שמשטר טוטליטארי כמו של פוטין פוחד מהם"
"עולם התרבות והאמנות תמיד נעצר בגלל מלחמות, אבל אחרי המלחמה הם מתפוצצים מרעיונות ומגישות חדשים. המלחמה אחראית ללידה של תרבות חדשה, עובדה שקייב הפכה לאחת הערים הכי חמות באירופה אחרי הפלישה הרוסית ב־2014. התרבות פה כבר משתנה. הסצינה צנועה יותר, ניסיונית יותר, עם יותר חמלה. אנחנו לא רוצים שאנשים יישבו בבית וייבכו בגלל שמתים חיילים ותינוקות אוקראינים כל יום, אבל אנחנו רוצים שהם יחשבו על זה. אנשים פחות בקטע של סמים. הם רוצים לשמוע להקות ששרות על רצח העם של הרוסים, על הכאב והשקר. הם חצי רוקדים בשגעון - וחצי מהרהרים. אתה לא רוצה אסקפיזם גמור פה, אתה רוצה להישאר בתודעה, לקלוט מידע אמיתי. יש פה אנשים עם טראומה מאוד קשה, שמכירים עוד מוות ועוד מוות ומאבדים את החשק לחיות. הם יודעים שיש מיליון דרכים לחיות אבל שהדרך הכי גרועה היא למות כשאתה עדיין בחיים, אז הם נאחזים, מנסים להינצל". במסיבה בצהריים הדי־ג'יי עצר את הסט והתחיל לצעוק צעקות לאומניות, על גבורת העם האוקראיני וחייליו.
בבוקר, הכיכרות שוב מלאות, אין כיסא ריק בבית הקפה, אפשר לשכוח מלנסות להזמין מקום במסעדות. זו הפסיכותרפיה הלאומית. עיר של ארבעה מיליון תושבים שהצטמקה ל־800 מאות אלף, ועכשיו מונה 2.5 מיליון אזרחים שמבינים שהדרך היחידה היא לעבור את זה יחד. למי שחוזר מהחזית יש כסף. שם אפשר להרוויח 2,500 אירו בחודש. למרות שנפתח מחדש כבר באפריל, רק 30 אחוז מהדוכנים בשוק בסקסרסקי פתוחים. הסם הכי פופולרי בקייב כרגע הוא סם הרגעה.
נסטיה צ'יאקובסקי משחקת עם שתי הילדות שלה על כלי מלחמה רוסיים, שלל מהמלחמה בכיכר מיכאליבסיקה. הילדות מלקקות גלידה. "ההתקפה הרוסית הכניסה אותנו להיריון של שנאה", היא אומרת, "ושום דבר טוב לא יוצא משנאה. חייבים למלא את האזרחים ברגש אחר, בונה, ואני חושבת שהתעשייה הזו של האוכל וחיי הלילה היא דבר מאוד חשוב במאמץ המלחמתי. לכולנו יש בטלפון תמונות של אחרי הפגזה. כולם עם סיפורים קשים. עם פציעות. קריאות בהלה. אמבולנסים שלא מפסיקים להגיע. תמונות של צנחנים רוסיים מגיעים לעיר שלהם. הטילים הרוסיים מכוונים לגדה השמאלית של הנהר, למפעלים לשיפוץ טנקים ולשיפוץ מסילות רכבת שיכולים לסייע למאמץ המלחמתי האוקריאני. אנחנו מבינים כמה מדויקים הם יכולים להיות".
ליד הטנקים יש תצוגה של מטעני נפץ בצורת כדורגל או אייפון שיצרו הרוסים. מסביב עשרות ילדים מלהטטים על סקייטבורד. "הלוואי שיכולנו לדבר על טלסקופ חדש לחלל או על התקליט החדש של אריאנה גרנדה", אומר בעלה אנדריי ספסני, "אבל המציאות העכשווית שלנו היא מוות. אני שמח שיש אנשים שבשבילם לשמח אחרים זו תכלית החיים. אין מצב שאנחנו נכנעים לרוסים, לא פה ולא שם. היינו במסיבה בשבוע שעבר. הכל היה חשוך, רועש, מזיע, מופלא. רקדנו עד שלא חשבנו יותר, עד שהאופוריה ריפאה את העצב. אי־אפשר לחיות לאורך זמן עם ההרגשה שאתה אשם ולא נעים לך, כי אנחנו חיים במציאות שאנחנו לא יודעים מתי היא תיעלם. נכון שהמלחמה נמצאת גיאוגרפית רחוק ממך. אבל גם פה יש תחושה שצריך להספיק לגעת, לרקוד, לחבק, לז**ן. באופן פרדוקסלי, הרוסים הביאו למקום הזה אהבה שעכשיו חייבת לצאת החוצה".
לפעמים, בשעות שמחוץ לעוצר, עדיין אפשר לראות עשרות ומאות צעירים, בעיקר מהקהילה הלהט"בקית, כשהם משרכים את דרכם ברובע פודיל הטרנדי, מתיישבים מסביב ל־K41, המועדון של קייב שאירח אותם בשנתיים האחרונות, שהיה השמיים הבטוחים לכל מי שחיפש את דרכו בחיים מבחינת מי ומה הוא, חייה ותן לחיות, תהיה מי שבא לך, האנטי־פוטין. מועדון שחטף מהימין הקיצוני באוקראינה ולא התכופף. הם יושבים שם - ושותקים.
ה־K41 נסגר בתחילת המלחמה ולא חזר לעצמו. הוא עסוק בעיקר בהתנדבות ובהתרמות, בעזרה לאמנים שהפלישה שיבשה את חייהם ויצירתם. אבל יותר משליש מ־130 העובדים במקום נטשו את המועדון, את הבירה ואת המדינה. "K41 תמיד היה האופוזיציה למיליטריזם, ללאומנות, לאימפריאליזם", אומרת טטיאנה, שעברה בתחילת המלחמה לגרמניה וכיום חיה בקהילת אמנים בברלין. "יצרנו שם קהילה, קולקטיב שוויוני, ואנחנו מנסים לנצל את הקהילה הזו כדי לבנות נטוורקינג שדרכו אפשר לעזור לפליטים עם כסף, עבודה, דיור, ולשלוח כסף הביתה.
"בוקר אחד קמנו מהפיצוצים. הייתי צריכה להתקשר לשתיים־שלוש חברות לוודא, כי לא יכולתי להאמין שיש ברבריות כזו. ארזנו הכל מהיום להיום, הבעלים שילם לנו חודש משכורת, נתן לנו מצרכים ואמר לנו לעזוב, כמובן רק הנשים - כי גברים חייבים בגיוס. קיבלו אותנו מאוד יפה בברלין. דואגים לנו לדיור, לסטים של די־ג'ייז. הבנו שיש קהילה אמיתית של הלילה, שמבינה שזו לא מלחמה נגד אוקראינה אלא נגד האנושות, נגד הערכים שאנחנו מאמינים בהם.
"בקייב יש הרבה יותר פוטנציאל, אנרגיה ותשוקה מברלין. ברלין קצת עייפה. הרבה יותר מדי משפחה. בהתחלה חייתי בברלין על המזוודה, הדלק שלי היה הגעגוע, על המחשבה שתכף חוזרים, ופתאום זה חילחל לי שנגמר K41, שאין לאיפה לחזור, החזרה לא ידועה, שצריך לבנות חיים חדשים בארץ זרה".
היא קמה, נפרדת ומתרחקת, קוראת לכלב שלה להצטרף אליה. "בוא", היא פוקדת בקול, "בוא, שלום. בוא".
