אחרי כמה ימים בדרכים המשובשות בחבל לדאק שבצפון הודו שיירת הג'יפים שלנו נעצרה במחסום. נגמר הכביש. כלומר הוא לא נגמר, אלא רק נסחף בשיטפונות החורף האחרון. זה חבל ארץ מופלא שהקור בו בחורף צונח לטמפרטורות הזויות של 30 מעלות מתחת לאפס בממוצע. כשהשלגים מתחילים להפשיר אשדי המים סוחפים איתם כל מה שנקרה בדרכם, כולל הכבישים. כך שישנם אזורים בלדאק שבהם סוללים את הדרכים ומשפצים אותן בכל קיץ מחדש. הפועלים והפועלות מניחים אבן על אבן. לא ראינו דחפורים ולא באגרים ולא מכבשי ענק. רק עשרות רבות של פועלים ופועלות, חלקן נושאות את תינוקיהן על גבן תוך כדי עבודה, שעמלים על הקמת הדרך ההררית מחדש.
14 צפייה בגלריה
מחנה של פועלים הודים שמגיעים בעיקר מהמדינות העניות ג'רקאנד וביהאר לתחזק את הדרכים בלאדק
(צילום: טל שחר)
חומייני על הדשבורד
זה היה הביקור הראשון שלי בהודו, ועוד כמדריך של קבוצת חובבי צילום במסגרת מסעות הצילום של חברת "יומן מסע" שיצאו למסע בחבל קשמיר ולדאק בצפון תת-היבשת. כל מי שביקר בהודו מכיר את מכת הצבעים, הריחות והקולות הניחתת עליך עם הנחיתה. זה דבר אחד לחוות את הודו כמטייל וזה דבר אחר לחוות אותה כצלם שמנסה לתפוס רגע אחד שיספר את כל הסיפור. את תמונת הנוף, את השוק ההומה או את תלמידי בית הספר הממלמלים באדיקות פסוקים מהקוראן. תיעוד שהוא מסע בפני עצמו.
התחלנו בעיירה קרגיל, על הגבול בין קשמיר ובין לדאק, חבל ארץ שנתון במחלוקת בין הודו, סין ופקסיטן, ורובו נמצא בשליטת הודו. מדובר בעיירה שהיא אוצר צילומי. מוקפת הרים שמעליה שמיכת ענני פלומה לבנים, ובליבה שוק הומה ובו בעלי מלאכה שאצל כל אחד מהם הייתי שמח לבלות זמן. במרבית המקומות בהודו כשנכנסתי עם מצלמה קרה דבר שהוא חלומו של כל צלם דוקומנטרי: התעלמות. המצלמה לא ריגשה את החייטים, הקצבים והמסגרים האומנים כשנכנסתי לטריטוריה שלהם איתה.
מרבית האוכלוסייה בקשמיר היא מוסלמית סונית, אך יש מיעוט שיעי לא קטן. קרגיל נחשבת לאחד מריכוזי השיעים בחבל הארץ היפהפה והמסוכסך הזה. איראן מממנת את בתי ספר ומחלקת מלגות לרוצים להמשיך ללימודים גבוהים בטהרן. חברי הקבוצה התבקשו לא לנפנף בזהותם הישראלית - כי אי אפשר לדעת על איזה שיעי תיפול. נהג הג'יפ שאיתו טיילתי במשך שבוע לא ידע שאני ישראלי. רציתי לפתוח איתו את העניין הזה, אבל התמונה של חומייני על הדשבורד עצרה בעדי. בתמונות של חומייני ושל חמינאי נתקלנו כמעט בכל בית עסק.
בקרגיל ביקרנו גם בבית ספר שיעי, מסוג המקומות שטייל "רגיל" בחיים לא יגיע אליהם, אבל איתמר פלג, שותפי למסע מ"יומן מסע", מחפש אותם. המפגש היה לא צפוי ושני הצדדים היו מאוד סקרנים זה כלפי זה. אנחנו, הישראלים, הסתקרנו לראות איך הזרוע האיראנית השיעית (שאצלנו כל הזמן בכותרות) הגיעה לחור הזה, והם פגשו צלמים מערביים שמתעניינים בהם. הם ראו בכך כבוד לארח אותנו, לתת לנו לתעד אותם ולבסוף גם שוחחו איתנו. הסתובבנו בחופשיות בין הכיתות, נכנסנו לספרייה ולחדר המנהל. בתוך 20 דקות הרגשתי שם כאילו אני מצלם כתבה בבית ספר בקריית־אונו רק שהפעם לא מתלווה אליי מנהל או נציג משרד החינוך שמוודא שלא אצלם צדדים פחות פוטוגניים של הכיתות.
השוק הצף והשקט
מלבד הכבישים ההרוסים מהשיטפונות ישנו עוד מחזה שמלווה אותך בנסיעה בקשמיר. נסענו מאות קילומטרים וכמעט לכל אורכם עמדו בצד הדרך במרחק של 20-10 מטרים זה מזה חיילים רבים ודרוכים עם נשקים ב"הכנס", אפודים לגופם וקסדות על ראשיהם. זה נראה כמו הזיה אבל זה היה אמיתי לגמרי. אני לא יודע איך התנאים שלהם, אבל לפחות על דבר אחד הם לא יכולים להתלונן - דאגו להם לנוף עוצר נשימה.
באגם דאל התעוררנו ב-4:00 בבוקר כדי לבקר בשוק הצף. הבסטה של כל סוחר היא הסירה שלו. הסוחרים ישובים בקצה הסירה בישיבה מזרחית, לרגליהם מונחת מרכולתם והם עסוקים לרוב בשתיית תה ובשיח עם הקולגות שפגשו באגם. הכל קורה בשקט מופתי. מעניין איך "יינעל העולם" משוק הכרמל היה מסתדר שם. בדרך חזרה לחדרי ה"האוס בואוט" שלנו באגם המצלמה שלי לא נחה, בכל פינה העין תופסת פריים אחר: חבורת נערים בעצירת סיגריה סמוך לאי של צמחייה ירוקה, אישה שהתיישבה על קצהו של רציף וכובסת את בגדיה במי האגם, שתי ילדות עם כיסוי ראש הולכות יד ביד בסמוך, חבורת ילדים קופצים למים ומשפריצים זה על זה.
משא ומתן על כבש
המסע התקיים בחודש יולי ובמהלכו חגגו המוסלמים את עיד אל אדחא (חג הקורבן). בערב החג ביקרנו בשוק כבשים שבו מתכנסים אלפי סוחרי כבשים וקונים המחפשים את הכבש המובחר שיישחט בחג. קונה שמגיע ושם עין על כבש, שוקל אותו ומציע עבורו סכום. אחרי מקח וממכר שמלווה לעיתים בצעקות רמות נחתמת העסקה בלחיצת יד והכבש מועמס על טנדר חבוט.
בחג הגענו לתפילה הגדולה במסגד Hazratbal. ברגע האחרון הצבא ההודי העביר את התפילה הגדולה מהמסגד המרכזי למסגד צדדי יותר כדי למנוע התקהלות של מתפללים שעלולה להוביל לעימות בינם לבין הצבא. מאות המתפללים הגיעו בגשם שוטף והצטופפו באולם הגדול. האווירה הייתה מחשמלת והרעמים שבחוץ הוסיפו לדרמה. השתחלנו פנימה בדרך לא דרך ולחפש את זווית הצילום האולטימטיבית. מהר מאוד הבנתי שעליי להתמקד ב"עזרת הנשים", הבכי והנהי כאן מצטלמים הרבה יותר טוב.
זה אזור מרהיב ביופיו ומרתק מבחינת התמהיל האנושי. זהו מסע בין האיסלאם הסוני והשיעי לבין הנזירים הבודהיסטים שמנזריהם מפוזרים בכל מקום. בחורף האזור מנותק מהודו עקב מזג האוויר ובקיץ הוא נפתח לכמה חודשים. ועדיין, גם בזמן שהוא פתוח - כמו למשל ביולי - בקושי נתקלנו שם בתיירים.
