דניאל וולפסון, האישה הישראלית היחידה שהעפילה לפסגת האוורסט, העפילה השבוע לפסגת הר הלהוטסה הסמוך (8,516 מטר), הרביעי בגובהו בעולם, והניפה במקום את דגל ישראל. וולפסון יצאה לדרך ב-17 באפריל ובמהלך המסע הקשה מת אחד מחברי המשלחת שלה, פאבל קוסטריקין (55) ד"ר לכלכלה מרוסיה. בשיחה עם אולפן ynet היא שחזרה את הטיפוס אל הפסגה שנעשה בתנאים קשים ביותר.
"זו הייתה סכנת חיים אמיתית", אמרה. "הפעם הרגשתי תחושות שונות, הרגשתי פחד על ההר. היו מצבים לא נעימים, היו הרבה מחשבות לא טובות במהלך הטיפוס לפסגה, חשבתי שאולי זה הסוף, חמישה מטרים לפני הפסגה היו שתי גופות של שני גברים, הבנתי שההר לא רוצה להכניס אותי, היו פחדים אמיתיים".
וולפסון הוסיפה וסיפרה: "בפעם הראשונה חשבתי, 'מה אני עושה שם? מדוע אני צריכה לסכן את עצמי כל כך', אבל אחרי שחזרתי לבייס קמפ חשבתי מה יהיה היעד הבא".
בחודש שעבר סיפרה וולפסון בריאיון ל-ynet כי הציבה לעצמה אתגר חדש וקשה במיוחד: לטפס על 14 הפסגות הגבוהות ביותר בכדור הארץ. הטיפוס על הלהוטסה, ששוכן על גבול סין ונפאל, הוא חלק מאותו אתגר שרק 44 מטפסים עמדו בו, ומאות נהרגו במהלך ניסיונותיהם.
"הטיפוס על האוורסט הוא לא הכי טכני", הסבירה וולפסון. "יש הרים אחרים שהטיפוס עליהם הרבה יותר טכני, בקילומטר האחרון של הלהוטסה יש קרחון שמטפסים עליו עם כלים מיוחדים". טיפוס על הר כה גבוה לא מתבצע בצורה לינארית, אלא עלייה לנקודה מסוימת, שינה והתאקלמות ואז ירידה בחזרה לגובה נמוך יותר, ומשם שוב עלייה לנקודה גבוה יותר.
"צריך תמיד לתת כבוד להר"
דניאל ומטפס הרים נפאלי משבט שרפה שהתלווה אליה וסייע עם סחיבת בלוני החמצן והציוד המתינו במחנה מספר 4 בגובה של 7,990 מטר מעל פני הים להזדמנות המתאימה להמשיך אל הפסגה. בעקבות תחזית מזג אוויר קשה הם הקדימו את הטיפוס ויצאו ביום שני בערב כדי להקדים את הסערה. "יצאנו ב-20:30 והגענו ב-02:30, רק אני והסבל הנפאלי שסוחב את בלוני המחצן, היינו לבד על ההר. הכל היה חשוך, חשבנו שראינו פנסים מתרחקים, אבל אלה היו בעצם כוכבים. הייתה לי תחושה שאם אשאר שם עוד דקה, אז אשאר שם לנצח".
הדרך כללה טיפוס על קיר קרח ורוחות עזות שהגיעו גם ל-40 קמ"ש והצליפו בפנים. "מזג האוויר היה בין 30 ל-40 מעלות מתחת לאפס", סיפרה. "היינו עם בלוני חמצן, הטרמוסטטור קפא והייתי צריכה להחליף ווסט, דבר מאוד לא פשוט לעשות בגובה 8,000 מטר, אבל הצלחתי, לאחר שעתיים הווסט שוב קפא וחיממתי אותו בתוך הביגוד. גם המסכה קפאה והחלפתי אותה".
הדרך למטה מהפסגה מסוכנת לא פחות. "80 אחוזים מהתאונות קורות בדרך למטה", סיפרה וולפסון. "שמרתי על פוקוס, כל הגוף כאב, העיניים שורפות מהקור ומהרגעים שהורדתי את המסכה. היה לי עיוורון חלקי, הכול היה מטושטש. הלכנו במשך 24 שעות רצוף למחנה מספר 2. היינו חייבים לרדת בגובה, גם בגלל החמצן, וגם בגלל סופת ציקלון הודית שהתקרבה. אחר כך כשהגעתי לאוורסט בייס קמפ הגוף כאב והשרירים היו גמורים, אבל אני מודה לאלוהים על הטיפוס ועל החזרה בשלום. צריך תמיד לתת כבוד להר".
כעת נותרו לדניאל עוד 12 פסגות בגובה של מעל 8,000 מטר לכבוש כדי לעמוד באתגר העצום שהציבה לעצהנה – K2, קנצ'נג'ונגה, מקלו, צ'ו אויו, דהאולָגירי, מנסלו, ננגה פרבט, אנפורנה 1, גאשרברום 1, פסגת ברוד, גאשרברום 2 ושישהפנגמה.
הפציעה הקשה - והשיקום שאיש לו ציפה לו
לפני כעשור נפצעה וולפסון באורח הקשה כאשר נפלה מרכבל במהלך חופשת סקי בבולגריה. לפני שנה בדיוק, כחודש לפני כיבוש האוורסט, סמדר שיר פרסמה ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet את סיפורה. לאחר שנפצעה הרופאים לא נתנו לה סיכוי לחזור וללכת. על טיפוס הרים לא היה בכלל מה לדבר. "התעוררתי מחוברת להמון צינורות", סיפרה באותו ריאיון. "הסבירו לי ששברתי את עצם הירך ושהשתילו לי פלטינה. לכל אורך רגל ימין יש לי פלטינה".
במהלך השבוע בבית החולים בסופיה היא כבר סימנה לעצמה מטרה. "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו מעבר ליכולות שלי. אמרתי לעצמי, 'אני אראה לכולם, אני עוד אטפס לפסגת האוורסט'. זה היה הזוי, על גבול הלא-שפוי. לפני עשר שנים לא ידעתי שום דבר על טיפוס, חוץ מזה שהאוורסט הוא ההר הכי גבוה בעולם".
באותה שיחה עם שיר סיפרה עוד כי "הרופאים בשיקום היו קצת יותר אופטימיים. זה אמר לי, 'תוכלי ללכת רק עם מקל' וזה אמר, 'תמיד תהיה לך צליעה'. במשך שמונה חודשים של אימוני פיזיותרפיה יומיומיים ההבטחות האלה נכנסו לי לראש דרך אוזן אחת ויצאו דרך האוזן השנייה. בכל פעם שאמרו לי 'לא' אמרתי לעצמי 'כן'. אני יודעת להיות עקשנית, זה חלק מהחינוך הרוסי".
בשנים שחלפו מאז היא טיפסה על עשרות הרים בכל רחבי הגלובוס. אררט, איילנד פיק, מון בלאן, אקונקגווה, קזבק, קוטופקסי, צ'ימבורסו, איליניסה נורטה, רוקו פיצ'ינצ'ה, וויטני, צ'אסטה ועוד.