חמש בבוקר בשדה התעופה בן גוריון. מול דלפקי לופטהנזה מתגודדת קבוצת נשים וגברים לא צעירים, שעומדת לצאת להרפתקה מיוחדת במינה. בידה של איריס בר, המדריכה, עשרות שקיות, ובתוכן לו"ז החופשה המתקרבת וכובע כתום שיקבל כל חבר קבוצה לזיהוי. יעד הנחיתה: מינכן שבגרמניה. אני יושבת ליד זוג מקסים שמאוד מתרגש ואנחנו מתחילים לפטפט. "את יודעת את מי אנחנו הולכים לפגוש בירידה מהמטוס?" אומר עמירם (74) ומנופף בידו הימנית במקל ההליכה. "את הגבעטרון. אנחנו מעריצים אותם ומאוד מתרגשים. חיכינו לשיט הזה חודשים ארוכים". יעל אשתו מוסיפה: "גדלנו עליהם ואיתם, ועכשיו אנחנו הולכים לצאת לחופשה איתם, את קולטת?".
קאט ליומיים אחרי, עמירם ויעל יושבים בסלון של ספינת הנהר שעליה אנחנו שטים במשך עשרה ימים עם בשביל הזהב, חברת טיולים שמארגנת הרפתקאות לבני גיל הזהב. קצב השיט מהיר, השמש שוקעת מעבר להרים ולבתים הצבעוניים שלאורך הדנובה, ואל רחבת הספינה עולים לא פחות מ-17 חברי להקת הגבעטרון. עמירם ויעל מריעים, ושרים את כל המילים. "כי אמיתית היא ולא סמל", הם שרים כמו גרופיז אמיתיים עם עוד עשרות מטיילים ומטיילות בני 60 פלוס שחוגגים את החיים.
כן, זה סוג של תופעה: "שיט וזמר" שמציע לבני גיל הזהב שיט נהרות באירופה עם זמרים ואמנים מוותיקי הזמר הישראלי. לנופשים המעריצים הפלוס הוא ברור. לאמנים וללהקות הבוגרים, שחלקם מתקשים להתפרנס בכבוד מהמקצוע, הרווח הוא כפול.
אוזו עם הזמרים
אחרי הנחיתה במינכן אסף אותנו אוטובוס, ואיתו נסענו לנקודה שבה חיכתה לנו ספינת הנהר המרשימה, ואת פנינו קיבלו צוות הסיפון, המלצרים, החדרנים, הברמנים, הסבלים וכמובן הקפיטנים, מחייכים ומנופפים כמו בסצנה מ"הלוטוס הלבן". בספינה שלוש קומות. ככל שעולים בגובה, מחיר החדר עולה. השוס הגדול הוא החלון, שבלחיצת כפתור נפתח עד לגובה המותניים, וגם כששוכבים במיטה אפשר לראות את הנהר, את גלי המים שמתנפצים על דופנות האונייה ואת הנופים המרהיבים שלאורך הנהר. אחרי התארגנויות אנחנו יוצאים לסייר קצת במינכן, כי האונייה היא רק המלון, אבל הסיורים הם לגמרי רגליים.
למחרת טיילנו בפסאו, שידועה כ"עיר שלושת הנהרות", ובה מתחברים הדנובה, האין והאילץ. ביקרנו בקתדרלה המפורסמת של העיר עם העוגב הגדול ביותר באירופה ועליו 17 אלף חלילים, הלכנו לארמון של בישוף העיר ועוד. אחרי הטיול חיכתה לנו באונייה ארוחת צהריים, כזו המוגשת בעזרת מלצרים, וחיכה גם בופה עשיר בקומה מתחת, למי שממהר. לאחר מנוחת צהריים מי שרצה נשאר ליהנות ממתקני האונייה (חדר כושר, מיטות שיזוף, משחקי דשא למיניהם, ברים ועוד) ומי שרצה יצא לעוד סיבוב מודרך בעיר. בסוף היום ארוחת ערב, קוקטיילים בבר ומנוחת לילה.
אחרי ארוחת ערב עשירה מתלבשים יפה, מתיישבים בבטן הספינה, אורות, מוזיקה, ומתחילים: חברי הגבעטרון נכנסים בסערה לצלילי "ים השיבולים", והקהל מתמוטט
היופי בשיט, מלבד שקיעות וזריחות מרהיבות וטבע עוצר נשימה שאפשר לראות רק מסיפון ספינת נהר, הוא שאתה הולך לישון במדינה אחת ומתעורר במדינה אחרת. וכך, ביום השני קמנו באוסטריה. עגנו בעמק הווכאו ונסענו באוטובוסים דרך כפרים עתיקים הטובלים בכרמים ושרידי מבצרים מרשימים. עצרנו בעיירה מלק, השמורה היטב כבר אלף שנה. הצ'ופר הגדול מחכה בערב. אחרי ארוחת ערב עשירה מתלבשים יפה, מתיישבים בבטן הספינה, אורות, מוזיקה, ומתחילים: חברי הגבעטרון נכנסים בסערה לצלילי "ים השיבולים", והקהל מתמוטט. אחרי 19 שירים שנותנים תחושה של ערב שירה בציבור מהמובחרים שהייתי בהם, אנחנו מסיימים ב"בת 60", וכולם-כולם מתרגשים מאוד, גם אני. אחרי ההופעה חברי הלהקה יורדים ומתחבקים עם המעריצים, יושבים לצידם על הספות ומרימים כוס לחיים, וממשיכים עם להקת הספינה לסשן ריקודים משובח במיוחד.
גדעון גוריון (75) הוא חבר הגבעטרון מאז 1969. אביו יובל היה האקורדיוניסט הראשון שלה, והיום הוא המנהל המקצועי. "הסיפור של השיט התחיל מתוך רצון שלי לקחת את הגבעטרון לימי כיף", הוא מספר. "יואל פרנס ז"ל, המנהל הקודם של הלהקה, תמיד רצה לקחת אותם לנסיעה לסלוניקי כצ'ופר, לגיבוש של יומיים שלושה, מגיע להם. החברים אוהבים אוזו, אוהבים לרקוד, אוהבים אחד את השני, ומגיע להם צ'ופר.
אחרי שהוא נפטר ולא הספיק להגשים את זה, ואני קיבלתי את הלהקה לידיים, ראיתי מודעה של צמד חברים, גבי זוהר ועפר גביש, שעושים נסיעות מוזיקליות לכל מיני מקומות. צילצלתי אליהם, והם הפנו אותי לסימן עובדיה, מנכ"ל בשביל הזהב, והצעתי לו את הרעיון של שיט עם הגבעטרון. אין דבר כזה בעולם, זה אנחנו המצאנו.
"מאז זה פתרון לא נורמלי לגבעטרון, כי כל השנים הם עובדים קשה, לא מקבלים שכר, כל הכסף הולך לקיבוץ, ומגיע להם ליהנות. הלהקה יוצאת כקבוצה בפני עצמה, שמטיילת ועושה עשרה ימים את כל המסלולים, פלוס שלוש-ארבע הופעות בערבים. רוב חברי הלהקה באים עם בני הזוג והמשפחות שלהם, ואנחנו כבר מתכננים את השיט הבא לפיורדים בכריסמס, הפעם באוניית ענק".
הגבעטרון זה לא כמו אמנים אחרים, אומר גדעון: "האווירה כאן היא משהו מיוחד. יש כאן אנשים שכבר פעם שנייה איתנו בהפלגה. מחוברים, באים לכל הופעה, גרופים. אנשים מרגישים חלק מאיתנו, מתערבבים. אנחנו יושבים איתם לדבר, לצחוק, לשתות, תראי מסביבך. לא כמו שאר הזמרים עם האגו שמופיעים ויורדים. אנחנו שותים בערב, אוכלים יחד. אנחנו להקה שהיא משפחה חמה, חדשים-ישנים כולם. אני פה מסוף 69', שמעון אלוני (הוא מצביע על הזמר שיושב מולו) משנת 73', יש חברה מבית השיטה שהיא 33 שנים איתנו. אני מקבל המון פניות של אנשים שמבקשים להצטרף ללהקה, במיוחד מאז שיצא לדרך השיט. יותר מדי".
ליאורה פינסקי, שנמצאת ארבע שנים בלהקה, מוסיפה: "אנחנו מופיעים לפחות פעם בשבוע ולפעמים יותר, והשיט נחשב ליציאה מהשגרה, שבוע של גיבוש. אנחנו אוהבים להיות ביחד. אני הייתי מורה מחנכת המון שנים, ועכשיו חוץ מהגבעטרון אני גם מורת דרך. החלטתי להצטרף לגבעטרון אחרי שפגשתי את יעל דרורי, שגם היא איזה 20 שנה בגבעטרון, והיא המליצה לי להצטרף. זה היה חלום. לשיר עם הלהקה שהכי הערצתי, שאני הכי מעריצה עדיין".
לידם יושבות נרגשות צמד האחיות יהודית (73) ודבורה (83) קפלן, שמטיילות בעולם יחד, וכבר חרשו כל פיסת תבל, אבל הפעם שמחות להיות חלק מטיול שעוד לא יצא להן לחוות. "זו הפעם השנייה שלנו בשיט נהרות", מספרת דבורה, "אבל פעם ראשונה בשיט עם הגבעטרון", מוסיפה יהודית. דבורה: "הייתי מטיילת עם בעלי, אבל הוא נפטר כבר לפני 20 שנה, ואני מטיילת עם אחותי, עם קבוצות. טיילתי בכל העולם, ניו זילנד, סין, יפן, הודו. אני מאוד אוהבת את הגבעטרון, וכשזה התחיל ישר אמרתי לאחותי שזה פלוס שאי אפשר להפסיד. את יודעת כמה זמן לא הכרנו חברים חדשים? פה עשרה ימים יחד ואתה חוזר עם שק הרפתקאות מרגש".
עוד יהודית, אחרת, בת 87, מספרת: "אני מירושלים, 34 שנים מנהלת דיור מוגן, ומאז שאני לבד, שבע שנים, אני נוסעת עם 'שביל הזהב' הרבה. כל שנה נהיה לי יותר ויותר מסובך לטייל, בגלל הגיל וגם בגלל שאני צריכה למצוא טיול מתאים ומעניין שעוד לא הייתי בו. כשראיתי את הטוויסט של השיט וזמר ישר קפצתי על זה". השיט נמשך, ואחרי שיכרון החושים מההופעה, וגם מכמות היין שהחבר'ה מהגבעטרון הביאו לכולם, אנחנו מגיעים לבודפשט, שכבר מרחוק אפשר לקלוט את נופיה – הגשרים הירוקים, הכנסיות ומבני הממשלה המרהיבים וכמויות עצומות של שחפים.
גם מיקי גבריאלוב ונורית הירש
אני יושבת לארוחת בוקר עם המנכ"ל עובדיה, שמגיע תמיד לכמה ימים בכל שיט לבדוק שהכל דופק וכולם מרגישים טוב. "הגעתי במקרה לעולם התיירות", הוא מספר. "בצעירותי התעסקתי עם משלחות נוער שהגיעו מכל העולם. סיימתי צבא ורציתי להיות מנהל בית מלון, אבל צריך להתחיל מלמטה. עבדתי בחברת תיירות ששייכת להסתדרות. שיווקתי תיירות בארץ לחברי קיבוצים. במסגרת העבודה יצרתי קשר גם עם 'העמותה לזקן' בעמק בית שאן, שמשרתת את המבוגרים בקיבוצים, ועשינו להם טיולים בארץ. כשראינו שגוברת הדרישה בקהל הזה לטיולים מאורגנים לחו"ל, התחלנו לארגן טיולים כאלה דרך העמותה, ונחשפתי לצרכים של הקהל בגילים האלה. הביקושים גדלו וגדלו, ובשנת 2000 הקמתי את בשביל הזהב. החברה צברה תאוצה, יצרנו עוד ועוד טיולים מותאמים למבוגרים, שאין בהם לחץ, דדליינים קשים, מסלולים מאתגרים, אף חברה לא חשבה על הצרכים של אנשים מבוגרים".
אני מבינה שיש קהל אף על פי שהטיולים לא זולים בכלל.
"המון קהל. היום תוחלת החיים גדלה, ואנשים מבוגרים בפנסיות מודעים לתרבות הנופש והפנאי הגוברת ורק רוצים לטייל ולבלות, ומבחינתי זה קהל אולטימטיבי, שרוצה לשלם תמורת שירות מוקפד, מדריכים מקצועיים, מלונות ראויים, ובעיקר מעריך איכות. אחרי שאנשים יותר צעירים רצו להצטרף, ב-2014 עשינו שינוי אסטרטגי והתחלנו לעשות טיולים לגימלאים צעירים יותר, מגיל 50, והתחברנו לטיולי שיט מאורגנים. זה מוצר לא זול, ולא מתאים לקהלים שלא מוכנים או יכולים להשקיע כספית. אחרי שהתחלנו את טיולי שיט הנהרות וראינו את ההצלחה הכבירה, שהמקומות אוזלים מראש בטירוף, התחלנו להציע גם קרוזים גדולים של 4,000 אנשים למחוזות רחוקים. יש עוד שיט על הדנובה עם להקת הגבעטרון ושרה'לה שרון בתקופת שוקי חג המולד ב-21 בנובמבר".
הבנתי שבהתחלה לא התלהבת מהרעיון של שיט מזמר.
"נכון, לא ישר קפצתי. חשבתי על זה הרבה עד שהבנתי שזה יכול להיות פצצה שהגבעטרון יופיעו לאנשים ממש בסלון פרטי. יצאנו לדרך מיד אחרי הקורונה. הספינה התמלאה תוך שניה. עשינו עוד שיט, ועוד פעם התמלא, אז הוספנו עוד ועוד כאלה עם מיקי גבריאלוב וקובי אשרת, התמלא בטירוף, והשנה יש לנו שיט עם חני נחמיאס ויהודה אליאס, ורדינה כהן, נורית הירש שחוגגת 81, דורית ראובני. וזה צובר וצובר תאוצה ואנשים עפים על זה. מתחברים לזמר העברי".
סיימנו את ההפלגה. לכוחותינו עשרות אנשים מרוצים, ואחת שנפלה בחדר והייתה צריכה פינוי לארץ, מה שצוות בשביל הזהב דאג לארגן במהירות. בחילות אין. ללא ספק מדובר בחוויה נהדרת, שהייתי ממליצה עליה לסבא וסבתא שלי, חד-משמעית. עד 120.
כמה זה עולה?
הפלגה כמו זו שמתוארת בכתבה עולה החל מ-2,200 אירו לאדם בחדר רגיל, כולל טיסות, סיורים וארוחות.
הכותבת הייתה אורחת חברת בשביל הזהב
