אם בני ישראל היו יוצאים ממצרים וחוטאים חטא גדול פי כמה מחטא המרגלים, ובמקום לנדוד 40 שנה במדבר העונש היה לצעוד 400 שנה עד הקצה הדרום מזרחי של אסיה, יש מצב שהיו משתקעים באי קטן ליד סין ומתחילים לעשות בלגן. במקום בני ישראל, צמח באי הקטן עם מופלא גם הוא, אמנם הרבה יותר רגוע ומנומס, אבל מזכיר מכל כך הרבה בחינות את עם ישראל, ועוד יותר מכך - את מדינת ישראל. עד כדי כך דומים, שמפתיעה ומצערת מאוד העובדה שהקשרים בין טייוואן לישראל דלילים יחסית לפוטנציאל, בטח בכל הקשור לתיירות, לעסקים, לשיתופי פעולה אסטרטגיים, ומעל הכל — יחסים רשמיים מלאים.
זה מתחיל באנשים. הטייוואנים הם אנשים חמים ופתוחים, אוהבים לדבר, לשתף, לשאול, לחפש, לטייל בעולם. הם מחוברים מאוד למסורת ולעבר המפואר שלהם, שומרים בקנאות על המאכלים, השפה והמנהגים. מצד שני הם מאמצי חידושים, יוזמים, מבקשים להיות מובילים בכל תחום ובעיקר עצמאים.
קווי הדמיון לא נגמרים באנשים. טייוואן היא מדינה קטנה במונחים בינלאומיים, שטחה גדול ב-60% משטחה של ישראל וחיים בה 23 מיליון תושבים. למרות גודלה ולמרות הבידוד שלה (לא רק בידוד פיזי בשל היותה מדינת אי, אלא גם בידוד מדיני, ונגיע לכך בהמשך), היא אחת מ-20 הכלכלות החזקות בעולם. ענף הייצור והיצוא מספר 1 שלה הוא ענף השבבים לתעשיית המחשבים והתקשורת העולמית, אבל הם מתמחים גם בציוד רפואי מדויק ובפיתוח רפואי, חקלאות מתקדמת וסייבר. נשמע לכם מוכר?
המפגש הראשון שלי עם טייוואן התקיים לפני יותר משלוש שנים. חברה טובה ממשרד החוץ אמרה לי, אתה חייב לפגוש את האנשים האלה. יש בהם משהו אחר, יוצא דופן, יש לי תחושה שתתעניין בהם. בזריזות אורגנה פגישה עם פול צ'אנג, בזמנו נציג טייוואן בישראל. עד אז טייוואן הסתכמה עבורי, למצער, בתגיות "made in Taiwan" על בגדים בשנות ה-80 ועל מוצרי חשמל בשנות ה-90. לקראת הפגישה למדתי מעט על המדינה הצעירה/ותיקה ועל ההיסטוריה הסוערת שלה, אבל בפגישה ההיא למדתי עוד דבר, שחודשים אחר כך כבר טילטל את העולם ונכנס לדפי ההיסטוריה: כמה ימים לפני הפגישה קראתי דיווחים קצרים על התפרצות וירוס מסתורי בעיר ווהאן במחוז חוביי בסין. לפני שנפרדנו, שאלתי את האורח שלי אם שמע משהו על הווירוס הזה. מר צ'אנג שקל מילים לפני שהשיב: כן, יש לאירוע הזה פוטנציאל מדאיג, אבל אנחנו מוכנים, יש לנו ניסיון מההתפרצות של הנגיף הקודם, ה-SARS.
בלילות הבאים צללתי לאתרי חדשות, בלוגים וקבוצות we chat סיניות (הגרסה הסינית לווטסאפ), והתחלתי להבין מה קורה בווהאן. הבנתי גם שככל הנראה, שבועות רבים לפני שהעולם התעורר, למעשה עוד לפני שארגון הבריאות העולמי קיבל מסין את הדיווח הראשוני, הם כבר היו מוכנים, ושהדבר הזה עומד להגיע גם אלינו לארץ הקודש – מסכות, בידודים, סגרים והמון־המון חולים. באמצע ינואר 2020, חודשיים לפני הסגר הראשון בישראל, כבר הצטיידתי במסכות, כפפות, חוברות לילדים, גנרטור קטן ודלק ל-40 יום ו-40 לילה. הכנתי את בני משפחתי והסברתי בתמימות ובקריפיות לחברים ולקולגות – שהחלו לתפוס מרחק – כי סוף העולם בא.
את הגל הראשון של הקורונה סיימה טייוואן עם קצת יותר מ-300 חולים ושבעה מתים בסך הכל, נתון מדהים בהתחשב בעובדה שסין נמצאת 200 קילומטר משם, ושרוב קשרי המסחר, התיירות ולעיתים אף המשפחה של הטייוואנים נעשים עם סין, ה"mainland" (יבשת) שלהם, בתרגום לאנגלית. בהמשך גלי הקורונה, ההגנה נשחקה ומספרי המתים נערמו, עד שהגיעו לכ-18 אלף סך הכל.
גם כיום מסכות הן דבר נפוץ בכל מקום, במקומות מסוימים הן עדיין בגדר חובה, עובדים ונותני שירותים עוטים אותן ללא יוצא מן הכלל.
תחת איום מתמיד
בנסיעה ברחובות טאיפיי, בירת טייוואן, הרושם הראשון הוא אפרורי משהו. האורות הבוקעים מהחלונות בלילה עמומים, הבניינים גבוהים אך לא גבוהים מאוד. השיטוט הרגלי, לעומת זאת, מהנה מאוד. בעיקר בגלל האנשים. אדיבים ורכים ושמחים לדבר, לעזור אם תצטרך, ויש בהם מין נימה שקולה, בולטת, שלא פגשתי כבר הרבה שנים.
וזה מעניין, כי טייוואן נמצאת היום במקום דומה מאוד לישראל, בהבדל אחד מצער: מצבה הרבה יותר מסוכן. הדמיון הוא בקיומו של איום מתמיד: איראן מאיימת על ישראל בהשמדה, חיזבאללה, חמאס, אתם מכירים את הסיפור. שם, סין מסרבת להכיר בטייוואן, טוענת לבעלות היסטורית וחוקית עליה, ולכולם ברור שזאת לא שאלה של אם יתרחש עימות אלים, אלא מתי. ההערכות האמריקניות מדברות על 2025, הטייוואנים מעדיפים להעריך, בזהירות, עד 2027. כך או כך, התלקחות משמעותית עלולה לערער שוב את הסדר העולמי, ובסבירות לא קטנה שזה יהיה באופן רחב אף יותר מהמלחמה באוקראינה.
"המצב הכלכלי של סין מתערער, העתיד נראה עבורם קודר יותר, ויכולה להיות לזה השפעה על היחסים בינינו לבינם", אומר סגן שר החוץ הטייוואני, רון צ'אן לי, "אבל אנחנו מבחינים בחוסר רצון הולך וגובר בקרב העם הסיני למלחמה עם טייוואן. למה לנו לסכן את הילדים שלנו, הם אומרים".
ההבדל בין ישראל לבין טייוואן הוא בסוג האיום, בניסיון, במוכנות ובמצב העניינים הגלובלי. טייוואן היא אמנם אי, ואי קשה לכבוש, אבל המרחק בינה לבין סין, המעצמה השנייה בגודלה בעולם, הוא קטן, והיום כדי להכניע מדינה לא חייבים דווקא לפלוש אליה כמו שפוטין התעקש לעשות באוקראינה. האיום הסיני הנחוש על טייוואן כל כך גדול, עד שטייוואן אינה חברה באו"ם בגלל ההתנגדות הסינית, ואפילו ארצות־הברית לא מכירה בה. למעשה, נותרו בעולם רק 13 מדינות זעירות המכירות בטייוואן ומקיימות עימה יחסים דיפלומטיים מלאים; החשובה בהן, כנראה, היא הוותיקן. עם זאת, באחרונה המצב הזה מתחיל להשתנות קצת, ויותר מדינות מחממות את היחסים, אולי כמסקנה ממה שקורה בין רוסיה ואוקראינה.
ההערכה כי עימות אלים מסוג כלשהו הוא ככל הנראה בלתי נמנע משפיעה על מהלכים שנוקטות ממשלות בקשריהן עם סין, ולעיתים מדינות "מחליפות צד" בעימות כדי לרצות את בייג'ין או לחלופין להעניש אותה. טייוואן מצידה מנסה להטות את הכף באמצעות מעשים שגם אם כוונתם ברורה, הם בכל זאת עדיפים על איומים באלימות. למשל, שיתוף פעולה עם איי פיג'י בפרויקט המנסה לעכב מעט את עליית פני הים באזורי מגורים מסוימים במדינה, או העברת מיליוני מסכות לאוקראינה בעת התפרצות נגיף הקורונה שם, ועוד.
את היחסים בין ישראל לטייוואן אפשר לתאר כזהירים מאוד מבחינה רשמית, אך מתחת למעטה הדיפלומטיה ישנם זרמים חמימים של יוזמות פרטיות וחצי רשמיות, כמו שדולות עסקיות ותרבותיות משותפות ועסקים בעיקר בתחומי המכשור הרפואי, המכשור האלקטרוני ומה שאפשר להגדיר תחום "הפריפריה הביטחונית" – כל מה שקשור לביטחון אזרחי בעת חירום. לאלה האחרונות יש ביקוש טייוואני גבוה, אבל מצד שני יש גם חשש ישראלי (ובינלאומי) – ייתכן שמוצדק, על רקע המתיחות – מאישור עסקאות כאלה.
"נפח העסקאות הבי־לטרליות בין המדינות בתחומים השונים גדל בשלוש השנים האחרונות בעשרות אחוזים. טייוואן היא כיום השוק הרביעי בגודלו באסיה מבחינת ישראל", מציינת בהקשר זה נציגת טייוואן בישראל, אבי לי. הגברת לי מוגדרת כנציגה, ותחת המנדט שלה (ושל מקבילה הישראלי בטייוואן) נמצאים הטיפול והקידום של קשרי כלכלה ותרבות בין המדינות. למעשה היא שגרירה, מינוס הגינונים הרשמיים והממלכתיים (ויש שיאמרו שזה יותר פרס מעונש). אלא שאסור לנו לקרוא לה ככה. בפעמים הקודמות שבהן כיניתי אותה "שגרירת טייוואן", הגיעה מחאה צורמת למשרד החוץ, וגם למערכת העיתון.
הגברת לי הייתה בעבר סגניתו של שר החוץ הטייוואני הנוכחי, ד"ר ג'וסף וו ג'אושיה, שמגדיר אותה כבת טיפוחיו ואת תפקידה בישראל כאות לחשיבות שמייחסת טייוואן ליחסים בין המדינות. "בשנים האחרונות הכרנו בחשיבותה העולמית של ישראל והבנו כי שתי המדינות יוכלו להרוויח משיפור היחסים", אומר בכיר במשרד החוץ הטייוואני. "יש לנו צרכים שאתם יכולים לעזור לספק, אם בשיתוף מידע וניסיון ואם בציוד, ומצד שני יש לנו הרבה לחלוק בתחומי הרפואה, האנרגיה, הסייבר ועוד".
"שני העמים חיים תחת איום חיצוני", מוסיפה לי, "לשני העמים חשובות החירות והדמוקרטיה. אנחנו גם מאוד דומים וגם משלימים – טייוואן מובילה בתחום החומרה, בעוד שישראל היא מהמובילות בתחום התוכנה. בעשורים האחרונים חתמו שתי המדינות על 32 הסכמים, המשקפים את שיתוף הפעולה בין המדינות. בזמני חירום, אם ישראל תיקלע אליהם, אנחנו נכריז על תמיכתנו, ומקווים שישראל תעשה זאת גם היא. גם ישראל וגם טייוואן הן נצחיות, חסרות תחליף וחיוניות ליציבות ולביטחון הבינלאומיים".
לאור התמורות המתרחשות באזורנו לאחרונה, נראה שנוצרה זהות אינטרסים גדולה יותר מבעבר בין המדינות. סין הולכת ומתקרבת לציר האיראני-רוסי, ובסיטואציה הזאת קשרים אמיצים עם טאיפיי יכולים, מצד אחד, לפתח שוק גדל והולך עבור התעשיות הביטחוניות הישראליות, ולאפשר לחברות ישראליות ליהנות מהטכנולוגיה המתקדמת שיש לטייוואן להציע, ומצד שני לגרום לסינים לשקול מחדש את ההתקרבות המדאיגה ל"ציר הרשע".
בכל שיחה ובכל הזדמנות מדגישים השרים הטייוואנים, ובראשם שר החוץ ד"ר וו, כי טייוואן אינה מתחננת לעזרה של מדינות העולם ואינה מתנה דבר בעזרה כזו. השר וו, דמות פופולרית מאוד בטייוואן ומבוקשת מאוד בתקשורת הבינלאומית, מדגיש כי במקרה של מלחמה בין סין לטייוואן עלול להיפגע העולם כולו, כולל שרשרות האספקה, שכבר חטפו מכות כתוצאה ממשבר הקורונה וממלחמת אוקראינה. השיחות שלי עם הטייוואנים מתקיימות בראשית מבצע מגן וחץ, ובחצי מבוכה, בשקט, במסדרונות, הם גם שואלים כמובן על כיפת ברזל, עם ברק בעיניים. "אם תבוא עזרה ואם לאו, אנחנו מתכוונים להגן על עצמנו. אנחנו נגן על הבית שלנו, ואנחנו עושים את ההכנות לכך", אומר השר.
במקביל, היערכות אכן נעשית. מיליארדי דולרים יוצאים על ציוד ומערכות התרעה והגנה, הדרכות עזרה ראשונה לאזרחים והכנת העורף בכללותו. משך שירות החובה לבנים בצבא אמור להתעדכן לשנתיים, במקום ארבעה חודשים, ובימים האחרונים החל גיוס התנדבותי של נשים למילואים, ואלפי נשים כבר התייצבו.
טיפול מתקדם בסרטן
נשים בכלל לוקחות חלק משמעותי ומוביל בציבוריות בטייוואן, שהיא אחת המדינות הליברליות באסיה. 43% מחברי הפרלמנט הן נשים, יש לטייוואן נשיאה, מנהלת המועצה לפרויקטים לאומיים, מנכ"ליות משרדים ועוד. זו גם המדינה הראשונה באסיה שהכירה רשמית בנישואי להט"ב.
קוני צ'אנג היא המנהלת של המועצה לפרויקטים לאומיים – גוף התכנון, התכלול והביצוע הגדול במדינה. צ'אנג והארגון שלה אחראים על ביצוע של פרויקטים כמו שדות תעופה ובתי חולים, וגם על סיוע לממשלה באיתור ופיתוח מנועי צמיחה לשנים קדימה. צ'אנג אומרת שבשנים הקרובות טייוואן תשקיע משאבים גדולים בשישה מנועי צמיחה אסטרטגיים: תעשיית השבבים, תעשיית הביטחון, סייבר, מכשור רפואי מדויק, אנרגיה ירוקה, וכן כל מה שנוגע להכנות למצבי חירום אפשריים, בהם מצבים ביטחוניים.
מעניין לציין שלמרות הקרבה לסין והתוכניות לחשמל ירוק, לא רואים ברחובות הבירה מכוניות סיניות רבות, בטח לא כמו בישראל. מה שכן, קשה מאוד למצוא תחנות דלק במרכז העיר או באזורי מגורים, מסיבות של בטיחות וסביבה. כך שהפוטנציאל לגידול בכמות כלי הרכב החשמליים ברור.
גם מערכת הרפואה הטייוואנית, הנחשבת לאחת הטובות בעולם, מזכירה במידה רבה את המערכת הישראלית. כל אזרחי המדינה נהנים מביטוח בריאות מלא ומרפואה ציבורית בכל מקום, באמצעות שלוחות קהילתיות של בתי החולים המרכזיים. המערכת יעילה מאוד, מבוססת על מאגרי נתונים אישיים ולאומיים, ונהנית מתעשיית המכשור הרפואי המקומית המפותחת ומפרויקטים של מחקר ופיתוח.
רק השבוע חנכו בבית החולים המרכזי בטאיפיי מערכת חדשה לטיפול בגידולים סרטניים, המבוססת על מאיץ חלקיקים המקרין על הגידול יונים כבדים במהירות של 70% ממהירות האור. זאת אחת המערכות המתקדמות בתחום. בעולם יש רק 14 כמותן, שבע מהן ביפן. מנהל בית החולים, פרופ' ווי מינג צ'ן, מספר כי לפי הנתונים שיש מיפן, סוג הטיפול הזה יכול להגדיל באופן משמעותי את סיכויי השרידות של חולי סרטן הלבלב בשלביו הראשונים.
לתיירים יש לטייוואן הרבה מה להציע, בעיקר לחובבי הטבע, הטרקים והאוכל (ראו מסגרת). אין טיסות ישירות מישראל לטייוואן, אבל ניתן להגיע אליה בטיסות המשך מבנגקוק או מאיסטנבול. האקלים באי טרופי וסובטרופי, במרכזו רכסי הרים דרמטיים, מסביב חופים יפהפיים, חלקם שלווים עם חולות לבנים, קוקוסים ובננות, כולל חופים לגלישת גלים. הבירה טאיפיי מציעה אתרים היסטוריים, כמו ארמון הנשיאות שנבנה בתקופת השלטון היפני באי, והאנדרטה לזכרו של צ'אנג קאי שק, אבי טייוואן המודרנית, בכיכר המרכזית של העיר. היא משובצת בשוקי לילה צבעוניים – מהשוק הגדול והמגוון בשילין (shilin) ועד השוק הקטן "סמטת הנחשים" ב-huaxi, המציע מאכלים אקזוטיים כמו מרק נחשים או אשכי צבים, לצד שורת מכוני "פוט מסז'" עמוסים.
להיות צמחוני בטייוואן
טייוואן ידועה כגן עדן קולינרי, הרבה בזכות ההשפעות האזוריות של המטבח הסיני מצד אחד והמטבחים של וייטנאם, הפיליפינים ויפן מצד שני, ובזכות המגוון העצום של פירות ופירות ים שבהם האי התברך בשפע. היא מציעה את כל סוגי החוויות: מדוכני רחוב ושוקי לילה, דרך מסעדות עממיות, רשתות מזון מהיר המתמקדות בדים־סאם, ועד למסעדות יוקרתיות המתהדרות בכוכב מישלן ובשני כוכבי מישלן.
מכיוון שהח"מ צמחוני, הנמנע גם מדגים ומאכלי ים, לא יכולתי ליהנות מהמגוון, אבל המארחים שלי יצאו מגדרם כדי לנסות לגרות את החך האדיש שלי בסוגים מסוגים שונים של תחליפי בשר ותחליפי חלבון מן החי, הצוברים תאוצה בטייוואן. כך, הוגשה לי מנת שרימפס צמחוני העשוי משורש צמח הקונג'אק, ונטען שהטעם הוא הדבר האמיתי. אין לי שום דרך לאשר או להפריך, רק לדווח שהטעם היה נסבל. הוגש גם "סטייק צמחוני על העצם", שה"בשר" שלו עשוי מחלבון סויה וירקות, וה"עצם" המפלחת אותו עשויה משורש מטוגן של ירק עלום. גם כאן חשתי שהניסיון להידמות לסטייק המקורי הוא מיותר.
בכלל, כצמחוני מלידה כמעט, אני חושב שהמאמץ העולמי לפתח מאכלים צמחוניים הדומים באופן מוחלט למקור הבשרי נדון לכישלון, כי רבים מהצמחונים לא מעוניינים כלל בדמיון למקור, גם לא ברמז לדמיון כזה, כי המראה, המרקם והמחשבה על המקור – הם שמלכתחילה מעוררים בנו קבס ואי חשק להכניס את הדבר הזה לפה. לכן אני חושב שתעשיית "הבשר המזויף" היא רק שלב ביניים בהתפתחות התזונה הצמחונית, שלב שמזכיר לי את הלייזר-דיסק, שהיה בסוף שנות ה-80 רק שלב בין התקליט לבין הדיסק.
פרט לכך נהניתי מאוד מהמנות שאכלתי, שהיו משופעות בירקות טריים, מוכרים ומוכרים פחות (מלא אספרגוס!), בעלים מעניינים, ובאופן מפתיע – עם מעט מאוד אורז. על לחם אין בכלל מה לדבר. האורז, ככלל, לא מוגש לצד המנות הראשונות והעיקריות, אלא כסוג של מנה אחרונה (לא קינוח), למקרה שהמנות הקודמות לא הספיקו למלא את הבטן.
הכותב היה אורח משרד החוץ הטייוואני
