נגה: בתום 15 שעות טיסה לחצתי "שמור". בזאת סיימתי את האחרונה שבמשימותיי. סגרתי את המחשב הנייד לקול כריזת הטייס על כך שהתחלנו בנחיתה, פתחתי את תריס החלון שלידי, הבטתי החוצה בעיניים טרוטות, והרגשתי שליבי מדלג על פעימה. מראה הים - מרבד של טורקיז מנצנץ - שטף ממני את העייפות. "גיא תראה איזה צבע!", הערתי אותו משנתו, "זהו, יצאנו לחופשה!" הודעתי לו.
גיא: על קנקון ורצועת החוף של מקסיקו הקריבית שמעתי פעמים רבות מהוריי. הם תיכננו לנפוש שם בירח הדבש שלהם, אך בשל ניתוח תוספתן שאבי נאלץ לעבור, הסוויטה בריזורט שבקנקון הוחלפה בחדר ניתוח בחיפה. מאז הם מדברים על להשלים את החופשה הזו. כשנגה התקשרה לפני מספר חודשים ואמרה: "איכשהו העלות של טיסה לקנקון לשבועיים נמוכה יותר מלרוב היעדים באירופה, אולי זו טעות?" עניתי: "אז תקני לפני שיעלו על הטעות". למרות שהורינו דוחקים מפעם לפעם, עוד לא הגענו לשלב הירח דבש. אבל אולי הגיע הזמן להשלמת הסיפור של אמא ואבא.
נגה: ביציאה מהשדה בקנקון ניסיתי להיזכר בספרדית מהטיול שאחרי הצבא. שאלתי נהג מונית כמה יעלה להגיע לפלאיה דל כרמן. "זה יעלה 120 דולר", הוא ענה באנגלית, וגיא מלמל: "לא תצטרכי פה ספרדית. את באתר הנופש של ארצות הברית". "120 דולר?!" אמרתי מזועזעת מהמחיר לנסיעה של חצי שעה. "אוקיי, אוקיי, אז 80", הנהג נסוג כשהוא מלמד אותנו שיעור בהלכות המקום.
גיא: מקסיקו, או מחיקו, נושקת לאוקיינוס השקט ממערב, ולים הקריבי ממזרח. קנקון, העיר התיירותית השוקקת שוכנת בחצי האי יוקטן, בחלקה הדרומי של המדינה. בעבר התפרנסו תושבי האזור מייצור גומי, אך כיום התיירות היא מקור ההכנסה העיקרי. חצי האי מפורסם, בין היתר, באתרים ארכיאולוגיים שהשתמרו בו מתקופת בני המאיה, שהשפות העתיקות שלהם עדיין מדוברות בפי צאצאיהם המקומיים, ובזכות רצועת החוף שלו, שנחשבת לאחת היפות בעולם.
נגה: עם הגעתנו לפלאיה דל כרמן, עיירת חוף קטנה דרומית לקנקון, זרקנו את המזוודות בחדר הקטן בהוסטל, ולא השתהיתי אפילו לשטוף פנים. "יאללה בוא לים", אמרתי, משתוקקת כבר לראות את המקום. המראה שהתגלה לעינינו הסביר מדוע הוא כה אהוב על ישראלים, עד כדי כך שבמקום התבססה קהילה ישראלית, שבמרכזה בית חב"ד גדול ושוקק חיים. חול לבן כמו שלג משתפל לתוך מים תכלכלים, ועצי דקל מתכופפים בכניעה, משתחווים בפני היופי. אני מאושרת, מחבקת את גיא ולוחשת: "המים בצבע של העיניים שלך". הוא מגלגל עיניים ועוטה ארשת נבוכה כמו בכל פעם שאני מחמיאה לו.
פירמידות ברוטב סלסה
נגה: למחרת ביקרנו בצ'יצ'ן איצה, אתר ארכיאולוגי המושך מילוני מבקרים בשנה. "המבנים בעיר העתיקה נבנו לאורך מאות שנים, החל מהמאה השישית לספירה. זה היה מוקד פעילות חשוב לתרבות המאיה", הסביר פדרו, נהג המיניבוס שלקח אותנו יחד עם תיירים לביקור באתר, ובפרט בפירמידת אל־קסטיליו. הפירמידה נבנתה במאה ה-13, וב-2007 נבחרה לאחד משבעת פלאי תבל. העיר העתיקה כל כך מרשימה. בלתי אפשרי לדמיין איך בני המאיה הקימו מבנים גרנדיוזיים ללא מנוף או טרקטור, באמצע הג'ונגל ותחת שמש קופחת. חזרנו למיניבוס, ונסענו לצהריים במזנון מקומי. התפריט מורכב בעיקר מטאקוס, אינצ'ילדה, בוריטו, אורז עם שעועית שחורה, ועוד אינספור מאכלים מטוגנים עטופים בבצק, והכל מתובל ברוטב סלסה חריף ואבוקדו. קינחנו בטקילה.
גיא: הפירמידה הייתה מרשימה, אבל החום גמר אותי. נגה רצתה ללמוד ולשאול, ואני רק חיפשתי צל והיכן מוכרים גלידה. בנסיעה חזרה הוצאתי את הטלפון ועברתי על הודעות ואי-מיילים. שקעתי במסך, כשברקע פדרו המזמזם לצלילי השירים המתנגנים ברדיו. נגה ישבה בספסל מאחור וקישקשה עם תיירים נלהבים מברצלונה. לחשוב שפעם כל היבשת הזו הייתה שייכת להם, לספרדים. "מה יש לבן זוגך בטלפון שכל כך חשוב עכשיו?" פדרו פונה פתאום לנגה. אני מסובב את ראשי, "את אמרת לו להעיר לי?" נגה אומרת שלא, אבל מתקשה להסתיר את שביעות רצונה. "לא נורא", היא מוסיפה, "מחר לא תוכל להביא איתך את הנייד גם אם תרצה".
עולם דומם מופלא
נגה: הקסם האמיתי של חצי האי יוקטן נמצא מתחת לפני האדמה, שם שוכנות אלפי בריכות תת-קרקעיות עם מים מתוקים וצלולים במיוחד. הן נוצרו כתוצאה מכך שהסלע התמוסס וקרס, ויצר בולען עצום המוצף במי תהום. התופעה מכונה סנוטה (Cenote). חוקר הטבע והצוללן עודד דגני, שחיבר את הספר "Reflection Underwater" (השתקפות תת מימית), יעץ לנו לצפות בתופעה מקרוב - לא להסתפק כמו רוב המבקרים בשכשוך, אלא לצלול ממש.
גיא: נסענו למעמקי היער, לאתר הצלילה "דוס אוחוס", או בעברית שתי העיניים, בטנדר האדום של מדריך צלילה מקומי שהתהדר בשם עוזיאל. שמות תנ"כיים נפוצים פה למדי. הדמות המקראית החנתה ברוורס, ופרקנו את הציוד ואת מכלי האוויר. תחושה מוזרה למדי, לפרוק ציוד צלילה במקום בלי כל מקור מים נראה לעין. עוזיאל הכין טפסים הפוטרים אותו מאחריות אם קורה לנו משהו אי שם מתחת לאדמה. נגה התעקשה לקרוא לפני שאנחנו חותמים, בעוד אני שואל את עוזיאל לגבי עומק הצלילה והיכן תא הלחץ הקרוב ביותר - שנינו חובשים לרגע את כובעי הסטודנטית למשפטים והסטודנט לרפואה שלנו. "אנחנו הולכים לצלול לעומק של 40 מטר", אומר עוזיאל, "אם את נתקפת פחד למטה, נא לא לעלות למעלה. תבקשי מגיא שיחזיק לך את היד", הוא אומר בגיחוך, ונגה משיבה לו במבט נוקב. "אני לא יודע מתי בפעם האחרונה צללת עם מפקדת פלוגה במילואים", אני אומר לו, "מבין שנינו, תאמין לי שהיא זו שתחזיק לי את היד. וזה לגמרי לא סותר את העובדה שהיא יפהפייה גם בחליפת גומי ומיכל מתכת על הגב".
נגה: פסענו במעלה היער עם ציוד הצלילה על הגב, עד שנגלה בפנינו פיר עמוק בסלע, ובתחתיתו מים צלולים. חזזית, שורשי עצים ושרכים משתלשלים במורד קירות הגיר אל המים. ירדנו בגרם מדרגות תלול, וקפצנו למים. עוזיאל סימן לנו באגודלו לשקוע. רוקנתי את האוויר ממאזן הצלילה ושקעתי לתוך עולם הדממה. קרני השמש ריצדו מבעד למים וחשפו מערה עצומה, כמו אולם נשפים ענק. את הקירות עיטרו מאות נטיפים שנוצרו במשך אלפי שנים עד שנהר תת קרקעי פילס דרכו הנה ומילא את החלל. דגיגים קטנים התקרבו בסקרנות. צללנו לאורך קשתות סלע מרהיבות והעמקנו לתוך מבוך של מערות נטיפים, שם הדלקתי פנס. בראשי חלפה מחשבה מעט מבהילה: אם קורה כאן משהו, כבר אין לאן לעלות, יש מעלי רק תקרת סלע. הארתי בפנס על גיא שהשיב באגודל זקור. ניסיונו הרב בצלילה מהצבא הרגיע אותי. צלילה היא מטאפורה לא רעה לזוגיות. שניים יוצאים יחד להרפתקה, נדרשים לשמור אחד על השני, ואם אחד בבעיה, האחריות של השני היא לתמוך ולעזור — ואם צריך גם לתת אוויר.
מי מפחד מג'וליה
גיא: הפלגנו לקוזומל, אי קטן המפורסם בשוניות האלמוגים ובחיים התת מימיים העשירים שלחופיו. המקום שבה אותי בקסמו. ביום הראשון צללנו בשונית, וצבי ים ומנטה מריי עצומים קיבלנו את פנינו. ביום השני רכבנו על קטנוע לאורך הכביש המקיף את האי, שחציו שמורת טבע שנעים בה בדרכי עפר. בתום הנסיעה קפצתי לשנרקל בריף הצמוד למלון שלנו, שכמו נלקח מסרט על שנות ה-70. השמיים החפים מענן ריצדו על האלמוגים כהשתקפות של כדור דיסקו. טמפרטורת המים - 28 מעלות, כמעט כמו אמבטיה. פתאום שמעתי את נגה צועקת לי מהחוף.
נגה: קיבלתי הודעה מידיד ששאל אם הספקנו להקדים את הטיסה לפני שההוריקן מגיע. ירדתי במהירות לחוף לספר לגיא. תוך דקות הקמנו חדר מלחמה של היוועצויות ותכנונים. "ג'וליה, כך מכנים את הסופה, מוגדרת כרגע כסופה טרופית, אז זה עדיין לא הוריקן", אמר גיא בטון קר תוך כדי בדיקת אפשרויות לביטול ההזמנות והקדמת הטיסות. כל אווירת החופש התרוקנה ממנו, והוא לבש ארשת תכליתית של עבודה. "נראה לי שכדאי שנתייעץ עם מישהו מקומי ולא רק עם המכ"מים של גוגל לפני שאנחנו מבטלים חופשה ומשלמים קנסות", אמרתי וניגשתי למדריך במועדון הצלילה המקומי. "סתם מגזימים", אמר המדריך. "אני יודע מתי מגיע הוריקן, וזה ממש לא המצב. אתם תראו שיהיה גשם ותו לא, וגם את זה גוגל לא יודע לחזות". כשראה שלא נרגעתי הוסיף: "אם באמת זה יהיה הוריקן, תמיד תוכלו להספיק לתפוס טיסה לפני שהסופה תגיע לאי".
גיא: החשש מפני ג'וליה התגמד מול החשש להסתבך עם מיכל, אמא של נגה. אז וידאנו שיש מקום בטיסות, אם בכל זאת נחליט לעזוב, והחלטנו להמשיך בחופשה. נפרדנו מקוזומל בשיט בסירת קטמראן בין השוניות המקיפות את האי. בעצירה האחרונה, הקפטן, מיגואל, עגן במים רדודים והכריז: "ואמוס למים". הוא שלף סאפ רחב, ועליו התקין צלחות של פירות טרופיים וסביצ'ה דג טרי. בעודנו משתכשכים במי התכלת, לוגמים מרגריטות וטקילה, חתולי ים (דגי טריגון) שוחים סביבנו, נגה הצביעה לעבר האופק. אי שם במרחק קבוצת עננים אפורים נמוגה והתרחקה מאיתנו: "נראה שג'וליה ויתרה על הביקור כאן. אולי גם היא חטפה דלקת בתוספתן".
הגודל הקובע
גיא: לאורך רצועת החוף מקנקון, דרומה לריביירה מאיה, יש מאות מלונות. רובם מפוארים בסגנון הכל-כלול. אף שנאמר לי שהמחירים סבירים למדי, לא האמנתי למראה עיניי כשגוללתי בבוקינג. המחיר ללילה במלון מפואר הוא כשל לילה באכסניית נוער באילת. כיוון שתאריך יום ההולדת של נגה נפל במהלך החופשה, הזמנתי לנו שני לילות. למרות שהיה רשום במפורש הכל-כלול וחמישה כוכבים, לא ציפיתי לדבר כזה.
נגה: מעודי לא ראיתי מקום כזה. המלון התפרש על שטח של עיר קטנה עם חוף פרטי מהמם. ברים בכל פינה, מסעדות גורמה, חוגים, הפעלות ביום ומסיבות והופעות בלילה. איגואנות ודביבונים מתרוצצים על השבילים בין הגינות המטופחות ומזרקות המים, מזכירים לרוחצים בבריכות האינסופיות מי היה כאן קודם. בלילה חזרנו למלון. "זה מטורף", נאנחתי ונשכבתי על המיטה העצומה שבמרכז החדר העצום עם המרפסת המשקיפה לים, כולל שלוש מקלחות וג'קוזי.
גיא: "רק אל תצפי שככה נחגוג כל יום הולדת", אמרתי בחיוך מבוסם מאינספור המשקאות ששתיתי לאורך היום. "אל תדאג, אתה מכיר אותי. אני לא צריכה הרבה", היא חייכה. "מצאתי רק בעיה אחת בכל המלון המושלם הזה", אמרתי. "המיטה הזאת גדולה מדי, אני צריך אותך קרוב יותר".
מודיעין שלום
מתי: העונה האידיאלית לחופשה באזור היא מנובמבר עד אפריל, העונה היבשה.
איך מגיעים: אין טיסות ישירות. דרך אירופה, טורקיה או ארה”ב (לבעלי ויזה).
עלות: באזור ניתן להשתמש בפזו, המטבע המקסיקני, או בדולר אמריקאי. טיסה תעלה מעט יותר מאלף דולר, תלוי בעונה. ככל שמתרחקים מקנקון, העלויות וצונחות.
טיפ: רוב הישראלים בוחרים לבלות את הלילות האחרונים בחופשה באחד ממלונות היוקרה בקנקון. כאשר מדרימים מהעיר לאזור המכונה ריביירה מאיה, המלונות לא נופלים ברמתם אבל המחירים צונחים.
