עם תיק גב קטן וחלומות גדולים, אורי לירון, בן 26 ממודיעין, טייל בארבע השנים האחרונות ב-59 מדינות ברחבי העולם, הפך לבלוגר טיולים במשרה מלאה – ואין לו שום כוונה לעצור. "אני ממליץ לא לתכנן יותר מדי", אמר בשיחה עם ynet. "אל תחששו לצאת לטיול הגדול. הגשימו את החלום עכשיו ואל תחכו למחר".
כך אורזים תיק קטן לטיול גדול
(צילום ועריכה: אורי לירון)
לירון יצא למסע לאחר שירות קשה של חמש שנים כלוחם בחיל הים. בזמן ששוחחנו איתו הוא היה בהונג קונג, נח לאחר חודש של מסע מרתק בטיבט, צובר כוחות לקראת היעד הבא – דרום קוריאה. "הטיול היה בשבילי מסע לגילוי עצמי", הסביר. "לגלות מי אני, ומה אני רוצה לעשות בחיים".
איך מממנים מסע כזה?
"חסכתי הרבה בשירות הקבע והשקעתי את הכסף בתבונה עם תשואה נאה. מאז אני גם עובד גם במכירות ובמלצרות כדי להמשיך לטייל בזול. אני לא צריך הרבה, והחיים בחו"ל לא עולים כמו שחושבים".
בשנה האחרונה הפך לירון לבלוגר טיולים במשרה מלאה והוא מתחזק עמוד אינסטגרם עם יותר מ-38 אלף עוקבים. "הכי מרגש זה לקבל הודעות מאנשים שמספרים לי שהגשמתי להם חלום. זה לא הכסף שאמורים להרוויח בתחום, זו ההשפעה האישית והחיובית שלי", אמר. "התשוקה שלי היא להכיר אנשים ולצבור חוויות. יוקרה, מלונות ואוכל טוב לא עושים לי את זה".
אחת החוויות המכוננות ביותר של הנווד הצעיר התרחשה במהלך המסע הארוך שלו באפריקה. "זה היה הרבה יותר מטיול", סיפר. "זו הייתה חוויה עוצמתית שהפכה עבורי לאוניברסיטה של החיים. טיילתי כמעט שנה, מקניה ועד קייפטאון שבדרום אפריקה, התניידתי רק בתחבורה יבשתית – בעיקר אוטובוסים מקומיים. ראיתי שם את האנשים הכי עניים בעולם, אבל גם את המאושרים ביותר, והמפגש איתם פקח לי עיניים לחיים אחרים לגמרי.
"באפריקה אתה לומד שהדברים שאתה רגיל לחשוב שהם חשובים, כמו כסף, רמת חיים גבוהה או טכנולוגיה, הם חסרי ערך לעומת החיבור האנושי והפשטות שבחיים. האנשים האלה, למרות שהם חיים בעוני מחפיר, ידעו להוציא את המיטב מכל רגע, והאושר שלהם היה מדבק".
במהלך הטיול אורי שמע על קהילה כפרית בצפון קניה, באזור ניהרורו, שחבריה מעריצים את מדינת ישראל. "שמעתי על כפר שבו אנשים מתפללים למען ישראל ומאמינים שהם צאצאים של העם היהודי", סיפר. "הייתי חייב לבדוק את זה בעצמי. כשהגעתי לכפר מאוד התפעלתי מבתי הבוץ הפשוטים ומהמבנה הגדול במרכז הכפר – בית הכנסת. הם קיבלו אותי בחום אדיר," הוא נזכר. "הם לא רק אירחו אותי, הם נתנו לי חדר לישון בו והציעו לי להכין נאום. למחרת הם אמרו שכל הקהילה תבוא לפגוש את 'היהודי מארץ הקודש'".
הבוקר שלמחרת היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחייו של אורי. "התעוררתי מוקדם בבוקר, ודרך החלון ראיתי מחזה שלא אשכח לעולם – 500 איש עמדו מתחת לחדר שלי, מחכים לראות מתי אני אתעורר. הייתי בהלם. מעולם לא הרגשתי כזה כבוד והערכה כלפי מישהו שבאמת לא הכירו, רק בגלל שאני יהודי ומגיע מישראל".
בהתרגשות ובתחושת אחריות גדולה, אורי ירד למטה, עמד מול מאות מבני השבט האפריקני הציוני ונשא נאום. הוא סיפר להם על עצמו, על חייו בישראל ועל השירות הצבאי שלו כלוחם בחיל הים. "הם היו נרגשים עד דמעות. סיפרתי להם שאני יהודי ושגם הם מתפללים לישראל, והם פשוט חיבקו אותי בכזאת עוצמה".
החוויה הזו לא הייתה רק מפגש תרבותי עבור אורי, היא הפכה לרגע עמוק של גילוי עצמי וחיבור לרוחניות. "לעמוד מול קהילה שלמה שמעריצה את ישראל, אנשים שחשבו שהם יהודים רק בגלל הקשר הרוחני שהם חשו לישראל – זה היה רגע בלתי נשכח. זה נתן לי תחושת עוצמה אדירה והבנה עמוקה על הזהות שלי כישראלי וכיהודי".
אחרי הנאום ההתרגשות בכפר לא הסתיימה. הם הזמינו את אורי להישאר לסוף השבוע ולעשות איתם שבת, ובשבת עצמה הוזמן כאורח של כבוד לחתונה יהודית-קנייתית. "זה היה מטורף – הייתה להם חופה, שברו כוס כמו אצלנו, אבל אני בספק אם מישהו מהצד היה מזהה שזו חתונה יהודית", סיפר בחיוך. "מבחינתם, זו הייתה המסורת שלהם וזה היה יפה לראות איך הם משלבים את התרבות שלהם עם משהו שהם חשים אליו חיבור עמוק כל כך".
חוויה משמעותית נוספת התרחשה בפרו, בעיר קוסקו. לאחר שחזר מטרק באמצע הלילה, אורי נתקל בזוג שמכר צ'יפס ברחוב. "הזמנתי מנה והתחלתי לדבר איתם. הבחורה הייתה בהריון בחודש התשיעי, ושאלה מאיפה אני, ואמרתי שאני מישראל", סיפר. השיחה התפתחה, והזוג המתרגש, נוצרים מאמינים, סיפרו שהם מחפשים שם לתינוק החדש שבדרך.
"הם שאלו איך קוראים לי? אמרתי 'אורי', והסברתי להם בספרדית בסיסית שזה אומר בעברית – 'האור שלי'. הם התרגשו מאוד". שבועיים לאחר מכן, לירון קיבל הודעה מפתיעה: "הם שלחו לי תמונה של התינוק וכתבו לי – תכיר את אורי. זו הייתה חוויה שגרמה לי להבין שאני בדרך הנכונה. לא הרבה אנשים יכולים לומר שילד פרואני קרוי על שמם".
"אני עושה מה שנכון לי, מתי שאני רוצה. אם אני מתגעגע לחברים ולמשפחה בארץ – אני פשוט חוזר. אם לא, אני ממשיך לטייל ולחוות את החיים"
בשיחה עם ynet לירון הדגיש כי החופש המוחלט הוא היתרון הגדול ביותר בחיי הנוודות. "אני עושה מה שנכון לי, מתי שאני רוצה", התגאה. "אם אני מתגעגע לחברים ולמשפחה בארץ – אני פשוט חוזר. אם לא, אני ממשיך לטייל ולחוות את החיים".
בסיום השיחה הוא ביקש לחלוק כמה טיפ חשוב לטיול תרמילאים מוצלח: "אני מסתובב עם תיק גב קטן של 40 ליטר, מינימליסט. לטיול הראשון יצאתי עם תיק ענק, אבל למדתי לחיות בצורה פשוטה ויעילה וגם הטיסות הרבה יותר זולות".
