טיול סולו אחרי הצבא הפך להיות סמל מובהק של חופש עבור צעירים ישראלים, אבל גם אתגר לא קטן. אחרי שנים של שירות צבאי והמלחמה המתמשכת, מסע הסולו המסורתי של צעירים אחרי צבא הוא לא רק פיזי – אלא גם מסע פנימי וטקס התבגרות משמעותי בחברה הישראלית.
דני סיני מטיילת סולו
(סרטון באדיבות דני סיני)
כשאתה יוצא לבד עם תיק על הגב לפעמים לא ברור מה יותר קשה: להתמודד עם השפה הזרה והקשיים שבחוץ, או להתמודד עם עצמך: מה תעשה מחר, את מי תכיר? הכל פתאום תלוי רק בך. בין רגעי החופש המוחלט, יש גם רגעים של בדידות, אתגרים בלתי צפויים ותחושה של "מה אני עושה פה?". הטיול לא תמיד מושלם, לא תמיד זורם, אבל הוא בהחלט דרך בטוחה להכיר את עצמך בצורה שטרם הכרת.
דני סיני, צעירה בת 23, סטודנטית למשפטים ומנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן, ומטיילת סולו הרפתקנית עם ניסיון של שמונה חודשים בדרכים של דרום אמריקה, לקחה על עצמה משימה לא פשוטה: לעודד צעירים ישראלים לצאת למסע סולו, גם כשזה אומר להתמודד עם כל הקשיים שנלווים לכך. בקהילת האינסטגרם שלה "מסביב לעולם עם דני" היא עונה על שאלות ומעודדת צעירות כמוה לצאת לטייל לבד.
"הגעתי לברזיל וממש לא ידעתי מה לעשות קודם", היא סיפרה בשיחה עם ynet על הטיול הראשון שלה אחרי הצבא. "לא הבנתי מילה, שום דבר לא היה מוכר לי. אפילו איך להגיע מיעד ליעד היה עבורי אתגר עצום. השפה הייתה הדבר הכי קשה, ולא רק השפה – התקשורת עצמה. הגעתי למקום שבו התרבות שונה כל כך".
"הייתי צריכה ללמוד הכל מאפס, איך להזמין אוכל, איך להשתמש בתחבורה ציבורית, אפילו איך לפתח שיחה עם אנשים בלי להבין מה הם אומרים. הרגשתי כמו תיירת מוחלטת. היה קשה"
הימים הראשונים היו מלאים בבלבול: "הייתי צריכה ללמוד הכל מאפס, איך להזמין אוכל, איך להשתמש בתחבורה ציבורית, אפילו איך לפתח שיחה עם אנשים בלי להבין מה הם אומרים. הרגשתי כמו תיירת מוחלטת. היה קשה, אבל כל רגע היה חלק מהתהליך הזה של להסתגל למקום החדש, ללמוד את השפה, להבין את התרבות. אבל התשוקה לגלות משהו חדש, לעבור את הגבול הפיזי והנפשי, הייתה חזקה יותר".
הימים חלפו ודני נתקלו בחומת הבדידות של טיול הסולו. "בהתחלה זה היה כל כך מוזר, לא היה לי את מי לשתף, את מי לשאול, כל דבר היה צריך להמציא. הייתי לבד, והייתי צריכה להתרגל לזה, אבל זה גם נתן לי מקום להתחבר עם עצמי. הייתי חייבת ללמוד איך להתמודד לבד".
מתברר שהבדידות היא לא אויב – אלא הזדמנות. מטיילי סולו ותיקים יכולים לזהות שלא מדובר בבדידות מאמללת אלא בחוויה לימודית של גילוי עצמי. "התחלתי להבין שאני לא צריכה שום דבר מעבר למה שיש לי עכשיו, אני עם עצמי, ורק אני יכולה להחליט מה לעשות עם היום שלי. הרגעים האלה היו כמו מנוחה לנשמה. כשאתה לבד, אתה גם מגלה דברים על עצמך שלא היית מגלה אם היית מוקף כל הזמן באנשים".
התחושות מורכבות. "הטיול לא תמיד היה כיף", סיפרה דני, "היו ימים קשים, ימים שהייתי פשוט שואלת את עצמי אם אני עושה את הדבר הנכון".
ככל שהזמן עבר התרמילאית הצעירה למדה לקבל את הקשיים כחלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. ההנאה האמיתית בטיול סולו לא הגיעה דווקא מהנופים המהממים או מהמפגשים עם תרבויות אחרות, אלא מההבנה שיש לה את היכולת להתמודד עם כל דבר. דני, שהתמקדה קודם כל בלגלות את עצמה, סיפרה: "החופש האמיתי היה לדעת שאין לי שום מחויבות לאף אחד. אני לא צריכה להסביר למה אני נוסעת, לאן אני הולכת, מתי אני חוזרת. אני יכולה לבחור כל יום מחדש את הדרך שלי".
באחד הימים היא טיילה לבדה לאורך החוף של ארגנטינה, רגל אחת בתוך הים, השנייה על החול. "הגעתי לחוף, התיישבתי שם, רק אני והים. זה היה אחד הרגעים המדהימים בטיול, כי הרגשתי שזה המקום שבו אני יכולה פשוט להיות אני, כמו שכל העולם שם מסביב, ובדיוק לא הייתי צריכה שום דבר אחר".
"הכרתי מישהו ישראלי בהוסטל בקולומביה. ישבנו ביחד, דיברנו, פתאום מצאנו את עצמנו בודקים כרטיסי טיסה למקסיקו. לא ציפיתי לזה, אבל גם לא יכולתי לסרב"
בטיול הגדול לדרום אמריקה לא היו רק נופים ואטרקציות תיירותיות. מטיילת הסולו האמיצה גם מצאה אהבה, משהו שלא היה בתכנון. "הכרתי מישהו ישראלי בהוסטל בקולומביה. ישבנו ביחד, דיברנו, פתאום מצאנו את עצמנו בודקים כרטיסי טיסה למקסיקו. לא ציפיתי לזה, אבל גם לא יכולתי לסרב". הקשר הזה, שלימים הפך לזוגיות, היה מלא בהתנסויות משותפות, ברגעים של גילוי וחשיפה אינטימית בדרך חדשה ומרגשת. "אתה חושב שאתה טס למקום כדי לגלות את העולם, אבל בסופו של דבר אתה מגלה גם אנשים חדשים, חלקם יהיו חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. לא חשבתי שזה יקרה לי, הייתי בטוחה שיצאתי לדרך רק בשביל עצמי. הטיול שלי היה כל כך אישי, כזה שכל כולו היה סביב לגלות את העולם ואת עצמי, אבל אז הוא הופיע, כמו בסיפור רומנטי, באמצע שיחה אקראית על ספסל בהוסטל בקולומביה. אני לא יודעת למה, אבל ברגעים כאלה, אתה פתאום רואה את העולם אחרת. אני זוכרת איך ישבנו יחד שעות, דיברנו על הכל – על התרבות המקומית, על המקומות שעוד לא היינו בהם, על כל מה שאנחנו רוצים לעשות, זה הרגיש כל כך טבעי, כאילו כל העולם עצר ברגע הזה.
"הטוב ביותר היה דווקא ברגעים הקטנים, כשהיינו בטרק והיינו צריכים להסתדר יחד בתנאים קשים, כשהייתי צריכה עזרה ותמיד הוא היה שם. כל דבר קטן הפך למשמעותי. יש משהו מאוד מרגש בלגלות מישהו חדש שמבין אותך בלי מילים, שמוכן לתמוך בך בזמן קשה, וזה לא מובן מאליו".
"הוא לא תקף אותי, אבל היה משהו באוויר שהפך את המצב לאיום. באותו רגע הרגשתי שאני לא בטוחה. הייתי לבד, ברחוב שאני לא מכירה, ופתאום כל הסיטואציה הרגישה מאוד מסוכנת"
בניגוד לאגדות הרומנטיות לא הכל היה ורוד בטיול הסולו של דני, שנתקלה בכמה מפגשים לא נעימים. "הייתי בגואטמלה סיטי, ברחוב ראשי, בשעה שהייתה אמורה להיות בטוחה. יצאתי מהמכון כושר, לא פחדתי ללכת לבד, ופתאום מישהו התקרב אליי, לא ידעתי מה הוא רוצה. הייתי בטוחה שהוא בא לגנוב לי את הדברים. אז ישר נצמדתי לקיר, ניסיתי להבין מה קורה. פתאום הבנתי שהסיטואציה הזו לא רגילה, משהו לא היה בסדר. הוא לא היה אלים, הוא לא תקף אותי, אבל היה משהו באוויר שהפך את המצב לאיום. באותו רגע הרגשתי שאני לא בטוחה. הייתי לבד, ברחוב שאני לא מכירה, ופתאום כל הסיטואציה הרגישה מאוד מסוכנת".
לפעמים גם מפגשים עם מטיילים ישראלים היו מורכבים. "הייתי בהוסטל עם קבוצה ישראלית, ושם הרגשתי שלא הייתי חלק מהקבוצה, כל אחד עשה את מה שהוא רצה, ואני הרגשתי שבמקום להתערבב עם אחרים, אני חוזרת לאנשים שמזכירים לי את הבית. לפעמים זה היה מבאס, כי לא כל חבורת ישראלים היא המקום שאני רוצה להיות בו".
הרגשת הבדל בסגנון הטיול בין מטיילים ישראלים אחרי צבא לבין מטיילים מאירופה בני אותו גיל?
"אני חושבת שההבדלים בין מטיילים אירופים למטיילים ישראלים הם ממש בולטים, אבל יש גם משהו מאוד יפה בשני הצדדים. מצד אחד, יש את הישראלים. אנחנו מאוד מחוברים לשורשים שלנו, לשיחה, לאוכל, להכיר את מי שאתה, להיות בתוך ה'בועה' שלנו. אנחנו אוהבים לשבת יחד, לקום ולצאת יחד, ולעיתים זה יכול להרגיש כמו קבוצה סגורה בתוך מסע יותר מאורגן. אנחנו מרבים להישאר יחד – אוכל ישראלי, שיחות בעברית, ממש מרגישים בבית, וזה משהו שאין לו תחליף. כשאתה מטייל לבד, יש משהו נעים בלדעת שאתה לא לבד.
"אבל מצד שני, כשמטיילים אירופים מגיעים, לפעמים זה מרגיש שהם יותר פתוחים ליצירת קשרים עם כל אחד. יש להם יותר גמישות בהכרת מקומות חדשים, בעבודת צוות עם המטיילים האחרים. המטיילים האירופים נטועים פחות במקומות המוכרים להם, הם פתוחים יותר לפגוש אנשים חדשים ולחוות את המקום בצורה שהיא לא בהכרח מתוך קבוצה מוכרת. יש להם מנטליות אחרת, הם פחות סגורים בתוך עצמם וממש רוצים להבין את המקום שבו הם נמצאים, לחוות את התרבות המקומית".
ההורים לא מודאגים?
"היו לי הרבה ספקות לפני שיצאתי לטיול הזה, התלבטתי אם זה מסוכן מדי. ואז אבא שלי, יש לו את הדרך שלו להסתכל על דברים, הוא תמיד היה שם כדי להנחות אותי. הוא היה הראשון שבסופו של דבר עודד אותי לצאת לטיול לבד. הוא תמיד אומר לי, 'תלכי, תעשי את זה עכשיו, לפני שהחיים יתפסו אותך'. הוא עזר לי לתכנן, לשאול שאלות, והכי חשוב, הוא תמיד היה שם כשאני צריכה אותו, גם אם זה רק בשיחה קצרה.
"הוא הציע לי משהו שגרם לי להרגיש הרבה יותר בטוחה – הוא הציע להזמין לי כרטיס טיסה חזרה ארצה, 'אם משהו לא יסתדר, 24 שעות ואת בבית', הוא אמר. זה הרגיע אותי בצורה שאני לא יכולה להסביר. הרגשתי שיש לי את הגב שלו, לא משנה מה יקרה".
