את האי קוסמוי בתאילנד אני מכיר היטב מלא פחות מ-15 הביקורים שלי בו. אני יודע מה יש בכל רחוב, היכן נמצאים מקומות העיסויים הטובים ואילו פחות, איפה מומלץ לאכול ובכלל, איך האי מתנהל ונראה בימים רגילים. וכך, סקרנים מאוד ולאחר חסך של שנתיים ללא טיסות, החלטנו כמה זוגות חברים לטוס לאי הפופולרי ולבדוק מה מצבו, קצת אחרי שנפתח לתיירים.
עם מזוודה מלאה במספר חסר תקדים של מסמכים, כולל תעודת "תאילנד פאס", שבלעדיה אין כניסה (ותודה לחברים ב"המטייל" בנגקוק, שבלי העזרה שלהם לא הייתי ממלא את מלוא הטפסים הנכונים עד עכשיו), יצאנו למסע לעבר הלא-נודע.
טרם הטיסה הוזהרנו שרק חמישית מהעסקים פתוחים, שאין חיי לילה ושהאי שומם כמו לפני גילויו לעולם התיירות בתחילת שנות ה-70.
נחיתה עצובה למקום שלא דומה לעצמו
נחתנו בבנגקוק, שם מכונית של מלון שהיה אמון מטעם הממשלה המקומית על בדיקות הקורונה, המתינה מחוץ לנמל התעופה. לאחר שנבדקנו בחניון התת-קרקעי של המלון, כדי למנוע יצירת מגע עם האורחים האחרים, נשלחנו לחדר עד קבלת התוצאות. בגלל העייפות המצטברת נרדמנו בשש בערב. התעוררנו בשלוש בבוקר ישר לתוצאות השליליות וכך יכולנו להמריא למחרת אל האי המיוחל.
המטוס של בנגקוק איירווייז היה רחוק מהתפוסה הרגילה שלו בקו שמחבר בין בירת תאילנד לאי הדרומי. זאת למרות שמספר הטיסות ביום הצטמצם. עברית כמעט לא נשמעה בטיסה, בניגוד למצב הקבוע בעבר. סימן מובהק לכך שרוב הישראלים עדיין מעדיפים להמתין עם התענוג לימים טובים ופעילים יותר ביעד הזה.
הרושם הראשון, אחרי הנחיתה בנמל התעופה של קוסמוי, היה בלתי יאמן עבור מי שמכיר את האי. נזכרתי בסרטון שראיתי חודש לפני כן ובו נראה הרחוב המרכזי של הרובע המרכזי באי - צ'אוונג, כשהוא יתום ממסחר ומתיירים. אך לא ציפיתי לקבל את המראה הזה מול עיני ללא תיווך.
קיבלתי קוסמוי אחר, ריק, בתולי. אפילו האפשרות ללכת באמצע הכביש הראשי בלי חשש שמכונית תפגע בך הייתה קיימת. מצב כזה עשוי להיות יתרון גדול עבור מטיילים יחידים או זוגות, פחות נחמד עבור משפחות וצעירים.
עם זאת ולמזלנו הרב, עסקי העיסויים באי לא השתנו הרבה מבחינת האיכות (והמחיר עליו יורחב בהמשך). אך מספר המקומות הפתוחים ירד משמעותית. ברובע צ'אוונג למשל, המרכזי כאמור, נותרו כ-20 מקומות שעוסקים בעיסויים מתוך כ-200 שהיו בעבר. רוב העובדות בתחום מגיעות מאזורים רחוקים והן שולחות את שכרן למשפחותיהן. כיום, המחזה של המעסות יושבות בפיתחת החנות ומחכות ללקוחות נפוץ מאוד. להבדיל מלפני כשנתיים שאז רובן היו בתוך העסק עם ידיים מעסות ועסוקות.
בתוך כך, נכנסנו למקום שכזה וקיבלנו מנת בריאות ראויה לגוף ולנפש. בניגוד לעסקים אחרים, כאן גם לא עושים הנחות. המחירים עדיין בין 300 באט ל-700 באט (שזה עדיין חמישית מהארץ, שכן מדובר ב-30 ועד 70 שקלים לשעת עיסוי). וכך תמורת כמה עשרות שקלים אפשר מיד להרגיש שאנחנו לא בארץ אלא בתאילנד הרחוקה. בכל מקרה, כאן אין אפס. כל עיסוי מוציא אותך הרבה יותר רגוע מהמצב בו נכנסת למקום.
"אתה הלקוח הראשון שלנו אחרי שנתיים"
מחזה כואב היה לראות עשרות בתי מלון יפהפיים ומטופחים, ביניהם "ארק בר" הפופולרי, סגורים. גם מעט בתי המלון שאכן פעלו, הכילו פחות מרבע ממספר התיירים הקבוע. בכל בוקר הופיע בעמוד הפייסבוק הרשמי של תאילנד מספר התיירים שהגיע הלילה לקוסמוי. 3,000 איש, 5,000 איש, מספרים מזעריים לעומת ימי הזוהר.
מלבד בתי המלון המפנקים, האי ידוע מאוד גם בחיי הלילה שלו, סצנה שרחוקה כיום מאוד מהמציאות שלפני הקורונה. מי שהתרגל לפזז ולהשתחרר במןעדון הידוע "גרין מנגו" - ימצא את שעריו נעולים. כך גם ה"רגאיי פאב", פעם מועדון יוקרתי. וכך גם יתר הברים המפורסמים באי. רק בודדים נפתחו לצורך התיירים הלא-רבים וחלק מהתושבים המקומיים.
9 צפייה בגלריה
מזכיר את המקום לפני שהפך למוקד תיירות אי שם בסבנטיז
(צילום: אבינועם פורת ואורן בן דור)
וכך גם חוף הים השוקק של קוסמוי. בימים "רגילים", ההליכה בו הייתה נעה בין תיירים שמשחקים בכדור, משתזפים ורובצים על מגבות חוף או מבלים בברים ובמסעדות חוף. כיום רק בודדים נמצאים בו. ואי אפשר בלי להזכיר את המסאג'ים בחוף, סימן ההיכר של האזור, שגם הם נעלמו כמעט לגמרי. מראה מדכא.
עד כדי כך שבאחת ההליכות לאורך החוף, פגשתי אמא ובת מקומיות ששלפו את מזרן העיסויים שלהן. השתוקקותי לעיסוי והעובדה שלא היו להן לקוחות אחרים גרמה לי "להפקיר" את גופי לאותן מעסות, שלא ידעתי תחילה מה טיבן. דבר שהתברר במהרה - היה מדובר במקצועניות מיומנויות שגם ריגשו אותנו. "עשית היסטוריה", אמרה הבת. ביקשתי הסברים. "אתה יודע שאתה הלקוח הראשון שלנו אחרי שנתיים?".
הצד החיובי של האי הריק
מי שלא נפגעו היו חובבי המסעדות הקטנות בשוק של צ'אוונג. מסעדות עם טעם של עוד במחירים ממוצעים של כ-20 שקלים לארוחה. מנות שבארץ נחשבות למאסטר פיס במסעדות יוקרתיות, מופיעות שם בשפע בלי רעש וצלצולים ובמחירי עלות. במובן הזה, וכנראה שרק במובן הזה, היה כיף. אין תורים להמתין בהם למנה וההרגשה היא שכאילו מבשלים במיוחד בשבילך.
צדדים חיוביים נוספים בביקור, הם אלו ששייכים לעם התאילנדי ובתקווה שלא יעלמו. אם זה החיוך הבלתי נגמר של המארחים, תודעת השירות שלהם ועד הנכונות לעשות הכול כדי שהתייר ירגיש הכי טוב שאפשר.
כך למשל, המלון שאירח אותנו (בתקופה הזו רק מעט בתי מלון באי מורשים לארח) היה ברמת שלושה כוכבים וחצי אך הרגיש הרבה יותר. השירות היה ברמה של יותר מחמישה כוכבים. כל עובד במלון עשה את תפקידו בצורה מושלמת ובעיקר אנושית. הם רואים בזה זכות ולא חובה לארח. במובן הזה, החוויה נשארה. שילמנו סכום שבתחושה שלנו התמורה שלו הייתה שווה פי ארבעה.
גם מזג האוויר הטרופי, כנראה הטוב בעולם, בין 26 מעלות ל-32 מעלות, ללא שינוי, הוא סיבה טובה להגעה.
בטיסה חזרה ארצה, עם תחנה לאיסוף נוסעים בפוקט, מה שיותר הזכיר אוטובוס מאסף מאשר טיסה, הגיעה לנתב"ג אחרי 15 (!) שעות כליאה במטוס. אבל לאחר הנחיתה הבנו שדווקא היינו ברי מזל. לפחות מבחינת התאריכים. שכן, זמן קצר לאחר מכן ממשלת תאילנד החליטה לחזור לתכנית הקודמת של קבלת תיירים אך ורק לפוקט, בהתניית שבוע בידוד במלון מורשה לקבלת תיירים ולאחר מכן אפשרות לטייל רק בפוקט. כך שנכון למועד כתיבת שורות אלו האיים קוסמוי ואחרים בסביבה - פחות זמינים לתיירים אלא לאחר שאלו עברו שבוע בידוד בפוקט ובהתניית שתי בדיקות PCR שליליות על חשבונם.
הסיבה אגב, שפוקט קיבל את הפריבלגיה להיות האי הפתוח (יחסית) היחיד, היא על מנת למנוע את קריסתו הכלכלית. קוסמוי נחשב לאי עשיר יותר ולכן יוכל לעמוד במגבלות. השאלה שנותרה היא מי יסכים להתחייב על "מעצר" של שבוע במלון ובכך לוותר על שבוע בחופשה של שבועיים עד חודש, ברוב המקרים? האם התנאים יחזרו להיות כפי שהיו לפניי שבועיים? ממשלת תאילנד התחייבה להודיע עד 14.1.22.
מחירי טיסות, מלונות ומה שביניהם
מחיר הטיסה הפנימית נע בין 300 דולר ל-500 דולר. הטיסה מישראל לבנגקוק, עם החברה היחידה שמטיסה ישירות לשם מישראל, אל על, עולה בין 500 דולר לאלף דולר, תלוי ביום, בשעה ובפרטי הטיסה כמו כבודה וכדומה. אלו המחירים עד שמטוסי ארצות המפרץ יתייצבו לתחרות ויוזילו מחירים.
התייקרות בולטת בתקופת הקורונה היא הביטוח. גם פה יש משתנים רבים וזה תלוי בגיל ובבריאות, אך ביטוח שכזה נע לרוב בין 500 ל-900 דולר, למקרה של אשפוז בגלל כל מחלה אפשרית בבית חולים מקומי.
על המלון בקוסמוי (כאמור ברמת שלושה כוכבים וחצי שהרגיש הרבה יותר) שילמנו 50 דולר לחדר ללילה.
עיסויים בין 300 באט (כ-30 שקלים) לעיסוי קלאסי ועד כ-700 באט (70 שקלים) לעיסוי עם כל השמנים והפינוקים. העיסויים הזולים יותר הם לרגליים - עלותם כ-25 שקלים.
