ת'ור פדרסן (44), אזרח דנמרק, השלים בסוף החודש שעבר מסע מסביב לעולם שנמשך 10 שנים – ובמהלכו הוא ביקר ברצף בכל מדינות העולם מבלי לטוס. "אף אחד לא עשה משהו כזה לפניי", הוא מתגאה. "זו הייתה הרפתקה מופלאה ואני נלהב מכך שזה הסתיים בהצלחה, אבל אני גם לגמרי מותש". ומה הוא הכי זוכר מישראל? "זה היה הבידוק הביטחוני הכי מקיף שעברתי מבין כל מעברי הגבול בעולם", הוא מכריז בשיחה עם ynet.
את המסע החל פדרסן בשנת 2013, כשיצא מדנמרק, וסיים אותו ב-23 במאי 2023 במלדיביים. הוא עבר בין 203 מדינות וישויות מדינתיות, נסע בסך הכל ב-351 אוטובוסים ו-158 רכבות, שט ב-37 ספינות משא ו-37 סירות ואוניות נוסעים, והשתמש גם במוניות ובטרמפים – חלקם היו בטוק-טוק, ואחד אפילו בכרכרה רתומה לסוס. בהתאם לכלל שהגדיר לעצמו עם היציאה למסע, בכל אחת מהמדינות שבהן ביקר הוא שהה לפחות 24 שעות – ולא קטע את רצף המדינות עם ביקור בארץ הולדתו. כמו כן, הוא הקציב לעצמו הוצאות של עד 20 דולר ליום בלבד.
לפרויקט המסע שלו נתן פדרסן את השם "פעם בסאגה" ("Once Upon A Saga") – על שם היצירות מימי הביניים המספרות את סיפורי מסעותיהם של הוויקינגים – שגם הם, כמוהו, נדדו מסקנדינביה למרחקים מבלי להשתמש במטוסים, כמובן. את חוויותיו הוא הקפיד לתעד בבלוג באתר מיוחד שפתח לטובת הפרויקט וגם ברשתות החברתיות – ורבבות עקבו אחר עדכוניו. בהמשך הוא מתכנן להוציא לאור גם ספר, וגם סרט תיעודי צפוי להתפרסם על אודות מסעו.
14 צפייה בגלריה
ת'ור בהונג קונג ב-2020, מתכנן את המשך המסע אחרי הקורונה
(צילום: Maxime Champigneulle)
"החלטתי לבקר בכל מדינה בעולם מבלי לטוס משום שאף אחד אף פעם לא עשה משהו כזה", הוא מסביר. "בעבר עבדתי בתחום הלוגיסטיקה וחשבתי שזו תהיה דרך מעניינת וכיפית להביא לידי ביטוי את הכישורים שלי. תמיד אהבתי אתגרים, אבל אני יכול לומר בוודאות שזה היה האתגר הלוגיסטי הכי גדול שהיה לי".
במקור, תכנן פדרסן שהמסע יימשך רק ארבע שנים – אבל התוכניות השתבשו מעט בגלל ענייני ויזות שהסתבכו, אי-יציבות פוליטית וביטחונית בחלק מהיעדים, התפרצות מגפת האבולה במערב אפריקה – ובעיקר מגפת הקורונה, שאילצה אותו להעביר בהונג קונג לא פחות משנתיים, וכמובן לא אפשרה לו לבקר ברוב המדינות שעוד נותרו לו ברשימה. בת זוגו לי (40), רופאה במקצועה, ביקרה אותו במהלך המסע 26 פעמים – ובזמן שהותו בהונג קונג הם אף נישאו.
קורקינט חשמלי בפעם הראשונה בחיים
ישראל הייתה המדינה ה-155 במסעו של פדרסן, והוא הגיע אליה בספטמבר 2018. "כבר ביום הראשון נתקלתי בנחמדות כשחברים אירחו אותי במודיעין, וזכיתי לחוות גם ראש השנה ויום כיפור במהלך הביקור", הוא נזכר בשיחה עם ynet. במהלך ביקורו בארץ שנמשך 13 ימים הוא ביקר גם באילת, מצפה רמון, ירושלים, תל אביב ואשדוד – ולאחר מכן העביר עוד שלושה ימים ברשות הפלסטינית.
"גיליתי שברגע שמדברים על ישראל, זה מעורר כל מיני אמוציות מאוד חזקות", סיפר – ועל התמונה שפרסם בבלוג על רקע מכתש רמון ציין כי "לא כולם אהבו אותה". "זו פלסטין!", הגיב לו גולש מוסלמי זועם, ופדרסן השיב לו ברוגע כי הוא יבקר בהמשך גם ברשות הפלסטינית: "אני כאן כדי להגיד דברים טובים על שתי המדינות, לא בשביל לשרטט את הגבולות שלהן, ובטח שאין לי עניין לעסוק בפוליטיקה". גולש מוסלמי אחר הגיב כי הוא "מאוכזב" ממנו, משום ש"לבקר בישראל זה לקדם את הפשעים שלה" – ופדרסן השיב לו ש"התגובה הזו היא שטות מוחלטת. אני לא מקדם פשעים, אלא משתף בסיפורים יפים ומקדם את העובדה שכולנו בני אדם. מה שמאכזב זו התגובה שלך, ובבקשה אל תכתוב לי דברים כאלה שוב".
14 צפייה בגלריה
ת'ור רוכב במודיעין בפעם הראשונה בחייו על קורקינט חשמלי
(צילום באדיבות: Thor Pedersen)
"חקרתי וקראתי על ישראל ופלסטין הרבה יותר מאשר על כל מדינה אחרת שבה ביקרתי", הוא מסביר. "והבנתי שככל שאני יודע יותר – אני למעשה יודע פחות. יש כל כך הרבה האשמות, 'עובדות', תחושות וגרסאות שמשתנות בין אנשים משני העמים הללו, וככל שחפרתי יותר הבנתי שזה סיפור מאוד מורכב ושאני לא באמת יודע לקבוע מה האמת בהרבה מהמקרים. אז אני לא אשתמש במילה 'כיבוש', וכן, גם בצד הפלסטיני נעשו טעויות – אבל מהניסיון שלי, רוב האנשים לא מעוניינים ב'מוות והרס', אלא רוצים שפשוט יהיה להם חלק קטן בעולם שבו הם יכולים לחיות בשלום ובביטחון. רוב הישראלים ורוב הפלסטינים הם כאלה".
במהלך ביקורו בישראל רכב פדרסן לראשונה בחייו על קורקינט חשמלי ("זה היה מגניב"), חגג את ערב ראש השנה כהלכתו ("היה תענוג ללמוד על המנהגים הדתיים, לאכול מאכלים מסורתיים טעימים, וגם לטבול תפוח בדבש ולאחל לעצמי שהשנה החדשה תהיה מתוקה") ונפגש עם מתנדבי מגן דוד אדום ("הם עושים עבודה מצוינת") – אבל הדבר שהכי זכור לו מארצנו הקטנטונת זה דווקא מעבר הגבול בטאבה, כשהוא נכנס לישראל מסיני.
"זה לקח בערך ארבע-חמש שעות עד שנתנו לי לעבור את הגבול", הוא מספר. "הם הביטו בדרכון שלי וראו שכבר הייתי בסוריה, עיראק, איראן, תימן וסעודיה – אז כן, 'עשיתי את היום' למי שהיו באותו יום במשמרת. זה כלל תשאול בלתי-נגמר וחיפוש מאוד גופני, אבל כולם היו נחמדים ומקצועיים וגם הציעו לי מים. הם לא לקחו שום סיכון והתיקים שלי נסרקו לחלוטין. כל מה שניתן היה לרוקן – רוּקן, וכל מה שניתן היה לפרק – פוּרק. אבל בסופו של דבר זה עבר חלק ונתנו לי להיכנס לישראל. ואני חייב לציין שהסורק שבו העבירו את התיקים שלי נראה כמו משהו משנת 3000, בשום מעבר גבול לא ראיתי מכשור כזה מתקדם".
מול חיילים שיכורים במחסום באמצע הלילה
מעבר פחות חלק חיכה לפדרסן בכניסה לגינאה המשוונית שבמרכז אפריקה. "ממש נלחמתי כדי לקבל ויזה למדינה, ואחרי שלושה חודשים כשסוף-סוף הצלחתי – גיליתי שהגבולות שלה נסגרו – אין כניסה ואין יציאה. תוך כדי המאבק הבירוקרטי גם התאוששתי ממחלת המלריה, וחששתי שאולי זה יהיה סופו של המסע", הוא נזכר.
"יומיים אחרי שכבר הצלחתי להיכנס לגינאה המשוונית, מצאתי את עצמי תחת איומי אקדח של חיילים שיכורים וכועסים שעצרו אותי באחד המחסומים באמצע הלילה. חשבתי ששם אני הולך לסיים את החיים שלי, אבל מן הסתם שרדתי את זה בסוף", מוסיף פדרסן.
מטרתו של פדרסן במסע הייתה לקדם שלום וסובלנות באמצעות הצגת היופי והגיוון שיש במדינות השונות בעולם, וכן לעורר יותר מודעות לסוגיות עולמיות כמו עוני, אי-שוויון ושינויי האקלים. הוא גם הקפיד להיפגש עם פעילי הצלב האדום וארגוני הצלה מקומיים במדינות שבהן הוא ביקר. בנוסף, הוא ניצל את קשריו עם חברות שינוע שונות כדי לזכות ב"טרמפים" על ספינות משא. "בלי זה, זה פשוט היה בלתי-אפשרי להגיע למדינות איים רבות בקריביים ובאוקיינוס השקט", הוא מסביר.
"אין לי יעד אחד שאהבתי יותר מהאחרים", הוא מוסיף. "אהבתי כל מדינה שבה ביקרתי ואני יכול להגיד על כל אחת מהן משהו נחמד או לספר משהו מעניין. אין מדינה שלא הייתי רוצה לחזור לבקר בה או שלא הייתי ממליץ לחבריי לבקר בה. אנשים צריכים לחצות יותר גבולות ולפגוש יותר אנשים ששונים מהם".
