אני תלוי בין שמיים וארץ, מחובר לכבל מתכת עם שתי רצועות אבטחה והתקן סופג אנרגיה, מתחתיי תהום בעומק של מאות מטרים, מלפניי שיפוע שלילי ברמת קושי D, ומה שעובר לי בראש זה "איך שוב הגעתי לסיטואציה הזאת?".
לטייל ב"דרכי הברזל" של אירופה
(צילום: שי לחוביצר)
שדה התעופה בז'נבה. נפגשנו קבוצה של עשרה ישראלים עם סרגיי אנדרייב, הבעלים של חברת טיולי אתגר ומדריך מקצוען שמכיר את מסלולי הווייה פראטה (Via Ferrata) שבשווייץ, "דרך ברזל" בתרגום מילולי מאיטלקית. מדובר במסלול טיפוס על מצוק עם יתדות וסולמות. המטפסים מאובטחים עם רתמה וסופג אנרגיה, שבאמצעותם הם מתחברים לכבל ברזל שעובר לאורך המסלול.
המסלול הראשון שבו השתמשו בשיטה זו נבנה בחבל טירול שבאוסטריה ב-1849. במלחמת העולם הראשונה, בין 1914 ל-1918, כחלק מהמלחמה בצבא אוסטרו-הונגריה, בנה צבא איטליה כמה מסלולי VF בהרי הדולומיטים שבדרום טירול – אזור שהיה עד אז בשליטת אוסטריה. תכלית המסלולים הייתה לסייע לחיילים נושאי ציוד בהגעה לפסגות ההרים ובשליטה בפסגות ובדרכים שבמעברי ההרים. מאז נבנו באירופה מאות מסלולים – בעיקר באיטליה, באוסטריה, בספרד, בגרמניה ובשווייץ כמובן.
בחזרה לטיול שלנו. התמקמנו בבקתה בהרים בגובה 2,000 מטר. קיץ בשווייץ, הכפר כמעט ריק פרט לכמה מקומיים, ופרחים ואדניות מקשטים כל פינה. אנחנו באנו בשביל לטפס. נסיעה של שעה וחצי בתוך נופים ירוקים, פורחים ובאופן כללי עוצרי נשימה הביאה אותנו לתחילת המסלול. כל מטפס עלה על ציוד. קסדה – לצורך הגנה מפני מפולות אבנים או בעיטה מהמטפס שמעליך; רתמת טיפוס – שאליה מחובר סופג האנרגיה, וסופג אנרגיה – שמטרתו לספוג את אנרגיית המטפס בזמן נפילה.
רוב הטיפוסים בשווייץ מתחילים עם רכבל או מסתיימים עם רכבל. הכול מסודר. מהרכבל יורדים לתחילת המסלול, שני קילומטרים של הליכה והגענו. לפנינו ניצב שלט בולט עם מפת המסלול וסימון רמת הקושי בכל מקטע, מ-A ועד F. דרגת הקושי מורכבת מהגישה למסלול, המסלול עצמו והאלמנטים של האבטחה.
מסלולי הווייה פראטה בשוויץ שאותם חווינו בנויים למשעי וכוללים יתדות, ידיות, מאחזי רגל, מאחזים וחיבורים שונים ומגוונים. מהרגע שמתחברים לכבל של הווייה פרטה חובה לחבוש קסדה. מקליקים שתי טבעות אבטחה (קרבין) לכבל, ומאותו רגע אתה מחובר תמיד, גם בזמן מעבר בין חיבורים או עמודים יש חוק שאסור להפר - "טבעת אחת לעולם מחוברת לכבל".
המסלול התחיל בגובה של 2,000 מטר עם אלמנט עוצר נשימה – גשר שבנוי מכבל מתכת שהולכים עליו בשיווי משקל, כמו בלרינה. שני כבלים משמשים לאבטחה – עם טבעת אבטחה מהרתמה לכל צד. אורכו של הגשר מאה מטרים, ומומלץ להסתכל קדימה ולא למטה. נשמתי אוויר הרים. ברקע עבר רכבל. מה רע להיות שם, חשבתי לעצמי רגע לפני שעברתי את המכשול והמשכתי בטיפוס ורטיקלי, שכלל בשלב זה גם יתדות. האדרנלין בשיאו.
כדי שלא יהיה משעמם, מזג האוויר השתנה לפתע ועננים כיסו אותנו. זה מצטלם מעולה, מוסיף לדרמטיות, אבל גם מעלה את רמת הקושי.
סרגיי מוביל ומדריך את הקבוצה בבטיחות ובמקצועיות. דניאל סוגר את הקבוצה ומשרה אווירה מקצועית ובטיחותית. יש נקודות יציאה. אחרי שלוש שעות מתחילים להרגיש את הידיים והרגליים.
המשכנו אל רשת הטיפוס שיצאו ממנה שני סולמות, ומשם אל בולי עץ שקשורים באוויר. צריך שיווי משקל כדי לעבור אותם. זה מזכיר מסלול נינג'ה, רק מעל תהום מטורפת ולא מעל בריכת מים באולפן. סיימנו עם טיפוס ורטיקלי של 90 מעלות ויציאה מהמסלול.
בשווייץ כמו בשווייץ מסיימים עם בירה איכותית בבקתה למעלה בהר. הנוף מדהים, וצלצול פעמוני הפרות מסמן את סוף הדרך.
סיכום במספרים
- 5 ימים, 5 מסלולי וייה פראטה שונים ומגוונים.
- 10 מטפסים מגיל 20 עד 59.
- 3 נשים חזקות וקשוחות.
- 2 מדריכים מקצועיים עם ידע וניסיון רב. אפשר כמובן לטייל לבד ולעשות וייה פראטה עצמאית. הטיפ שלי: רק עם מדריכים בעלי ניסיון ויכולת חילוץ, על אף שהספורט נחשב לבטוח.
- כ-3,000 מטר טיפוס ורטיקלי מצטבר בזוויות של 90-80 מעלות, כ-20 ק"מ בהרים על דרך הברזל על רקע נופים שאולי ציפורים מצליחות לראות.
- אין-ספור תמונות, וחוויית חיים אחת שתהיה חקוקה לנצח.
