הצצה נדירה אל הקברים הנסתרים של אבות בני האיגורוט בפיליפינים
(צילם ועריכה: רוית חבשוש (חבשושית))
כולנו מכירים את מומיות הפרעונים החנוטים במצרים העתיקה, אבל האם ידעתם שגם באיי הפיליפינים חבויות מומיות, שנשמרו היטב לאורך השנים?
האי לוזון (LUZON), הגדול והמאוכלס באיי הפיליפינים, עליו נמצאת גם הבירה מנילה, מאופיין בזכות קורדיליירה סנטרל - רכס ההרים המסיבי שחוצה אותו לכל אורכו.
זוהי שרשרת ההרים הגדולה והגבוהה ביותר בפיליפינים עם פסגות אדירות שמתנשאות לגבהים של עד 2,900 מטרים, ביניהן חרוטים עמקים צרים ועמוקים שבהם זורמים נהרות רבים.
ארץ תלולה ופראית זו היא ביתם של כמיליון וחצי בני האיגורוט (Igorot) - שבטי ההרים בקורדליירה. למרות שבעבר בני האיגורוט נחשבו פראים, הם ממשיכים לקיים בגאווה רבה את מסורותיהם הילידיות עד היום, ולמעשה חושפים בפנינו היום תרבות עשירה ומפוארת.
בני האיגורוט הם אלו שבנו את טרסות האורז המדורגות בצדי ההרים, פלא הנדסי היוצר מראה מרהיב ביופיו, המכונה לעתים קרובות "הפלא השמיני בעולם".
מלבד בניית הטרסות, יש לבני האיגורוט מיומנות נוספת ומפתיעה במיוחד. במשך מאות שנים הם נוהגים להחביא את אוצרותיהם הנדירים ביותר בפסגות ההרים הגבוהים. לא מדובר בתכשיטים יקרי ערך או באוצרות מלוכה קדומים. מאחורי קירות הסלע הללו חבויים שרידי אבותיהם החנוטים. טמונים בארונות קטנים מעץ אורן, התלויים ממוסמרים לצדי צוקי ההרים או חבויים בתוך מערות, גבוה בפסגות ההרים.
האמונה העומדת מאחורי מסורת זו היא כי העלאת גופותיהם של המתים גבוה מעל פני הקרקע מקרבת אותם אל האניטו, רוחות אבותיהם.
אל שבטי האיגורוט נחשפתי לראשונה בשנת 1998. באוטובוס ישן ומיטלטל עשיתי את דרכי בנסיעה ארוכה ומפרכת אל הרי הקורדיליירה, שם נפגשתי לראשונה עם בני האיגורוט ולמדתי להכיר את חייהם מקרוב.
בין השאר ביקרתי במערת הקבורה לומיאנג (Lumiang) המכילה למעלה ממאה ארונות קבורה עתיקים, המונחים זה על זה בצפיפות. המדריך המקומי אישר לנו לפתוח את הארונות כדי להציץ בעצמות, ואף הרשה לנו להוציא אותן כדי לבחון אותן מקרוב, ובלבד שנחזיר את כל העצמות לארון הקבורה אליו הן שייכות. מלאת סקרנות אני פותחת, לראשונה בחיי, את ארונות הקבורה ובוחנת בהשתהות את השרידים האנושיים.
מספר שנים לאחר אותו מסע, אני נחשפת במקרה לכתבה מצולמת ב"מסע אחר" והתמונה עוצרת את נשימתי. אני קוראת כי התגלו מספר מומיות חנוטות במערות בצפון לוזון – והדמיון שלי מתחיל להשתולל. לפי הכתוב, אלו לא רק שלדים המונחים בארונות כפי שאני זכיתי לראות, אלא מומיות של ממש שנשמרו חנוטות מאות שנים. אני שומרת את גזיר הנייר ובליבי כבר יודעת שעוד אשוב אל הפיליפינים.
עשרים שנה מאוחר יותר, אני חוזרת אל אותה המערה ומגלה כי הגישה אל הארונות נחסמה במעקה מתכת. כעת אפשר לצפות בהם רק מרחוק ושלט ברור אוסר על פתיחת הארונות, למי שעוד לא ממש הבין את הרמז.
מכל בני האיגורוט, בני שבט איבלוי (Ibaloi) הם הידועים ביותר בחניטת מתיהם. החל מהמאה ה-10 הם מתרגלים חניטה של מנהיגי השבט לאחר מותם, וזאת כדי לאפשר לנשמתם להתאחד עם רוחות אבותיהם. פולחן זה נמשך עד הגעת הספרדים במאה ה-15 ועימם הנצרות - אז המירו את החניטה בקבורה באדמה.
המסורת העתיקה הזו התגלתה לראשונה רק בתחילת המאה ה-20 ,כשהחלה כריתת עצים תעשייתית ביערות קורדיליירה. חוטבי העצים שפינו את עצי אורן שנכרתו גילו להפתעתם בהרים מערות קבורה עתיקות חצובות בסלע ובהם אינספור ארונות קבורה זעירים המכילים שרידי אנוש חנוטים.
אחד הדברים המרתקים במומיות אלו, הוא שבניגוד לתגליות עתיקות במקומות אחרים, השרידים שנמצאו נשמרים עד היום בסביבתם הטבעית. בנוסף, אנתרופולוגים שחקרו את המומיות בנות מאות השנים באמצעים טכנולוגיים חדישים נדהמו לגלות כי בחניטת בני האיבלוי - הגוף נותר שלם לחלוטין!
לא הסירו שן אחת או אפילו שערה בודדת. בניגוד לחניטה המצרית, שבה נהגו להסיר את כל האיברים הפנימיים, כולל המוח. במקרה הזה, סריקת CT חשפה כי המוח, הלב והריאות נותרו שלמים ואפילו קעקועים שכיסו את העור המיובש - נשמרו עד היום.
המקומיים יודעים על בין 50 ל-80 מומיות שחבויות במערות בהרים, אך הם מסתירים אותן מעין הציבור ולא נותנים רמז למיקומן מחשש לביזה וונדליזם. אני מתעקשת לראות במו עיניי אחת מהמומיות העתיקות החבויות במערות קבורה, ולשם כך אני עושה דרכי לכפר מבודד של בני האיבלוי הממוקם בלב נופים הרריים, אשר היה מנותק כמעט לחלוטין עד שנות ה-60.
אחרי קבלת אישור מיוחד ממועצת הכפר אני נפגשת עם מדריך מקומי שאמור לקחת אותי אל מערת הקבורה בה טמונים אבותיו. אנחנו נפגשים למחרת בשעת בוקר מוקדמת כדי להתחיל ולטפס את ההר לפני שהחום יעלה. ערפילי השחר עוד מכסים את ההרים כשאנחנו מתחילים בטיפוס, ובתי הכפר אט אט הופכים קטנים יותר ויותר ככל שאנו מתקדמים במעלה ההר.
בתום עלייה מפרכת בת מספר שעות לגובה 1,800 מטרים, אני עומדת מתנשפת ליד שער המערה הנעול, ממלאה את הריאות באוויר הרים צלול ומחייכת בניצחון.
שקט פה, במרומי ההר, בין עצי האורנים הצפופים, שנראה כאילו הם מגוננים על פתח המערה, מסתירים אותו מעיני זרים. בתוך המערה החשוכה מסיר המדריך את מכסה הארון הכבד, ואני מתקרבת בלב הולם, לראות מה מסתתר תחתיו.
קשה לתאר את התחושה שחווים כשניצבים פנים מול פנים, במרחק סנטימטרים ספורים ממישהו שחי כאן (וככל הנראה גם היה אחד משליטי האזור) לפני מאות שנים. אני מביטה מלאת יראה בשרידים האנושיים, בעור המיובש שנשמר כמו קלף עתיק, בגידים, בציפורניים, בשיניים ובהבעה מטילת האימה שקפאה על פניו.
המומיות ותהליך החניטה הם מקור גאווה תרבותית לבני האיגורוט. בניגוד לדימוי הפרימיטיבי שהדביקו להם - הם היו הרבה יותר מפותחים מעמים אחרים. מעט מאוד תרבויות בעולם יכולות לטעון שהן הצליחו לשמר את מתיהם באופן כה מרשים כפי שעשו הפרעונים במצרים או כמו בני האיגורוט בצפון לוזון. בטח ובטח בתקופה המדוברת של ימי הביניים באירופה.
בביקורי בחבל ארץ זה גיליתי עוד שלל תופעות מרתקות: משבטים של ציידי ראשים (כן, של בני אנוש!) נועזים המעוטרים בכתובות קעקע שבטיות המציגות את אומץ לבם ועד פולחנים אנימיסטיים המבוצעים על ידי שמאן, רופא-אליל המקומי, שנועדו לתקשר עם אבותיהם ולפייס את הרוחות. כל אלה מציגים בפנינו תרבות עשירה, מרתקת וייחודית שמעטים זוכים להכיר.
רוית חבשוש ("חבשושית מחברת בין תרבויות") היא צלמת גיאוגרפית מבית "מסע אחר", אנתרופולוגית הרפתקנית ומרצה חווייתית על תרבויות, המתעדת את החיים האותנטיים בגובה העיניים. לעוד טיולים ומסעות של "חבשושית" היכנסו לאתר "מסע מופלא".
