מסע סאפ בפיורדים הנורבגיים
(צילום: דפנה חיים-לנגפורד)
בתחילת 2022, כשחיפשתי בערבות האינטרנט מתנה ראויה ליומולדת 50 של בן הזוג, נתקלתי במסע סאפ בפיורדים הנורבגיים. לא היה מקום לקיץ 2022, וכל מסעות הסאפ האחרים שמצאתי נראו לי פתאום הרבה פחות אטרקטיביים, אז נרשמתי לרשימת ההמתנה. במרץ התקבל המייל על שני מקומות שהתפנו ביולי, ותוך חמש דקות הם היו שלי. מאז ועד יולי נשאר רק להתרגש (וגם קצת להתארגן על ציוד ולפתח חששות כמובן).
יולי הגיע, ונחתנו בברגן במטרה להגיע לאתר הקמפינג גודוואנגן (Gudvangen) שנמצא צפונית-מזרחית מעיר הנמל. שמיים מעוננים חלקית ומזג אוויר לטי-שרט קידמו את פנינו - רק שימשיך ככה, החשש שלי הוא מחתירה בגשם, רוח וקור. לקחנו רכבת לעיירה ווס (Voss) ומשם עלינו על אוטובוס לאתר הקמפינג גודוואנגן, שם גם נחבור לציוד, למדריך ולשאר הקבוצה. למרות התחזית השמיים התקדרו, עננים אפורים הגיחו מעבר לצוקים וגשם התחיל לרדת. ירדנו מהאוטובוס בגשם, הגענו למחנה בגשם, התקבלנו במאור פנים על ידי המדריך, גם בגשם, וקיבלנו אוהל וציוד שילווה אותנו בחמשת הימים הבאים. נורבגיה מכונה גם פיורדלנד על שום 1,700 הפיורדים המתפתלים בה. פיורד הוא תופעת טבע ייחודית לנורבגיה. הם נוצרו על ידי קרח, מים ומפולות שלגים במשך כמה תקופות קרח. האזור הוכרז ב-2005 על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי לשימור.
לאט-לאט הגיעו שאר השותפים שלנו למסע, ובליל שפות נשמע מסביב לשולחן ארוחת הערב. תחת הסככה המאולתרת (שמוחזקת, איך לא, על ידי משוטים), עדיין בגשם, התכנסנו אנחנו מישראל, נשים מצרפת, מבריטניה, מהולנד, מגרמניה, מדנמרק ומארה"ב, המדריך הנורבגי טייטוס ומדריך המשנה הבריטי ד"ר טים. לרוב חברי הקבוצה ניסיון בחתירה על סאפ למרחקים של עד חמישה קילומטרים, כשהחותרת הצעירה ביותר בת 39 והמבוגרת בת 58. לאחר הדרכה קצרה על הקמת אוהל וניפוח מזרנים, הקמנו את הבית שלנו לימים הקרובים על חלקת דשא ספוגה וניסינו לישון, מלאי התרגשות מעורבת בחשש. עדיין גשם.
היום הראשון: מחפשים יציבות, נהנים מהנוף
בוקר מהוסס אחרי לילה ללא שינה. משאיות מהכביש הראשי, שאון מפלים וגשם שלא מפסיק לרגע. השעות הראשונות מתמקדות בהכנות, בתדרוכים ובהסברים. תרגלנו קיפול ציוד, אכלנו ארוחת בוקר מזינה, התחמשנו במעילי סערה וקיווינו שהתחזית תתממש והשמיים יתבהרו.
כשהמדריך עובר איתנו על הסכנות שבדרך, ומזכיר בין היתר נחשים (נו באמת, במזג האוויר הזה?), קרציות וסרפדים, אנחנו שמחים שיהיה אפשר להתמקד בעיקר, שהוא החתירה והטבע שמסביב. החוקים של המסע: בטיחות במקום הראשון, המורל של הקבוצה במקום השני והחוויה האישית במקום השלישי. גישה בריאה כשמדובר בקבוצת זרים שיוצאים למסע מאתגר פיזית בתנאי מזג אוויר לא צפויים.
אחרי כל ההכנות צעדנו לתחילת המסלול, קיבלנו ציוד באיכות גבוהה שמתאים לתנאי מזג האוויר וכולל סאפ מתנפח, משוט, רצועת ביטחון ואפוד ציפה מתקפל, העמסנו את כל הציוד כולל האוהל, שק שינה, מזרנים מתנפחים וציוד אישי בשקים אטומים למים ועלינו על הסאפ. טבילה של שתי דקות תוך כדי העמסת הסאפ בציוד חידדה את המטרה העליונה של המסע הזה: בשום פנים ואופן לא ליפול למים. המים קרים מאוד-מאוד, בעיקר לאנשי ים תיכון שכמונו. אגב, בשלב הזה עדיין גשם.
החששות מבעיות באיזון הסאפ בגלל הגודל והמשקל העודף התבדו. גם החשש שיהיה קשה להזיז את הסאפ עם כל הציוד התברר כשטויות, ותוך דקות ספורות כבר נעמדנו יציבים. חודשים של חששות הסתיימו באחת, וברגע שכל הקבוצה הייתה במים הגשם פסק, שמיים כחולים החלו לבצבץ בין העננים ויצאנו לחתירה בנרייפיורד (Nærøyfjord).
הנופים מרהיבים, מצוקים גבוהים של 1,000 מטר ויותר משני הצדדים. בהתחלה אין לנו אומץ להרים ראש ולראות את כל גובה המצוקים, בכל זאת נדרש ריכוז לאיזון על הסאפ, ומהר מאוד אנחנו מגלים שגם בפיורדים יש גלים, בעיקר אחרי שעוברת מעבורת או סירת מנוע ששולחת גלים מפתיעים (שמגיעים לגובה ברך). מפתיעים עוד יותר הם אותם גלים שחוזרים מהגדה הנגדית, ומפילים למים את אחת מחברות הקבוצה. כולנו מקיפים אותה באופן מיידי, עוזרים לה לטפס בחזרה (לטפס על סאפ עמוס ציוד זה לא טריוויאלי), היא מחייכת ומרגיעה את כולנו שהכול בסדר, אבל מעכשיו רובנו יורדים לחתירה על הברכיים כשמגיעה מעבורת.
השמיים מתבהרים, שכבות בגדים יורדות, הערוץ מתפתל, המצוקים מרושתים בעשרות מפלים ללא שם, ואנחנו אמיצים מספיק להרים את הראש ולראות את כל הגובה האדיר הזה של הטבע במלוא תפארתו - ומרגישים כל כך קטנים וזניחים.
הגענו למחנה הראשון ב-Odens אחרי חתירה של ארבע שעות עם הרבה הפסקות לצילומים, נשנושים ובעיקר כדי להכיר את היכולות של שאר חברי הקבוצה. מוציאים את הציוד, מסדרים את הסאפים ומקימים את האוהלים למרגלות מפל ה-Odnesfoss.
פרט לשירותי בול קליעה אין באתר הזה שום זכר לציוויליזציה. בתוכנית המסע היה כתוב שנזכה לראות כאן קשת של 360 מעלות. כשקראנו את זה היינו משוכנעים שזו טעות. כששאלנו את המדריך הוא התעלם מהשאלה, אז בציניות ישראלית אופיינית גיחכנו על הטעות המתמטית והתכוננו לטפס לנקודה גבוהה במפל - טיפוס בוצי, חלקלק ותלול לגובה של כחמישים מטר. הגשמים הרבים של הימים האחרונים ניכרים בעוצמת הזרימה במפל והמדריך מוביל אותנו בשוליו, תחת המים הקרים מאוד, לראות את הקשת המדוברת. נשנקתי מהקור של המים בעודי עוקבת אחרי תנועת היד של המדריך, שמראה לי קשת מרהיבה של 180 שמתקפלת וממשיכה אנכית וכמעט סוגרת מעגל שלם. חדי העין (לא אני) הצליחו לראות את כל 360 המעלות. ירידה איטית וזהירה על הבוץ החלקלק הובילה אותנו לבריכה קרה מאוד למילוי מים, וגם להשתכשכות של האמיצים שבינינו. מעתה, מי שתייה ימולאו במפלים לאורך הדרך.
אחרי שהתחממנו קצת יצאנו לתור את ה-Royal postal footpath – מסלול שהיה חלק מהדרך בין ברגן לאוסלו בסביבות שנת 1800. בחלק הזה, כשהפיורד קפא בחודשי החורף ואי אפשר היה לנוע בסירות, העבירו דברי דואר חשובים בין שני מקטעים של הפיורד. כיום מדובר במסלול טיול מסודר של חמישה קילומטרים על צלע המצוק. המסלול הבוצי, סימן ההיכר של מסלולים בנורבגיה של הקיץ, עובר דרך מעבה יער צפוף בשלל גוני ירוק, מפלים שוצפים וגדת הפיורד התלולה והקירחת.
חזרנו לכוס תה חם, ארוחת ערב של מנה חמה משודרגת אבל גדושה בקלוריות סביב מדורה, ומהר מאוד חתכנו לאוהל ונפלנו לשינה עמוקה, כשברקע זרימתו האדירה של המפל שהופרעה רק בבוקר על ידי פעמוני הכבשים.
היום השני: כפר של איש אחד ופיצות עיזים ענקיות
התעוררנו בחמש בבוקר, קצת אחרי השמש, כשברקע רעש המפל ופעמוני הכבשים. קמנו לשמיים צלולים. אריזות, מלמולי בוקר, קפה ויוצאים לדרך. יום ארוך ועל אף שהשמיים כחולים, המצוקים בשני צידי הפיורד מצלים על הדרך וקר.
תופסים קצב כדי להתחמם, מעט מלמולים, הרוב עייפים עדיין ושומרים אנרגיה להמשך היום. בשלב מסוים עולה רוח נגדית והחתירה מאתגרת, אבל בהמשך אנחנו רואים משטחי מים בוהקים שגורמים לנו להגביר קצב ולהגיע למקום המפגש של קרני השמש במים. הרוח שוככת לגמרי, מדי פעם צרחה של שחף מרעידה את השקט ואנחנו חותרים במרכז הערוץ, תחת שמיים עם מעט עננים המשתקפים במדויק מתחתינו, וכך גם פסגות המצוקים משני הצדדים. אף שהמצוקים מגיעים לגובה של 1,000 מטר ויותר, בהשתקפותם במים אפשר לראות את העצים שעל הרמה.
בשלב הזה אנחנו כבר יודעים לזהות את הרוח המתקרבת או הגלים כשההשתקפות הנהדרת של המצוקים מתחילה להתקמט, הרוח עולה וגורמת לרוב חברי הקבוצה לעבור לחתירה על הברכיים. הפיורד נפתח משמאלנו לעמק רחב ידיים, שנשפך על מפליו לערוץ המרכזי. על גדת העמק כפר קטן בשם Dyrdal, שמאוכלס רוב השנה על ידי חקלאי יחיד שמתפעל בעונת התיירות את מעגן הסירות. בכפר כמה בקתות עץ מוקפות מפלים. רוח חזקה מגיעה מכיוון העמק הפסטורלי, ואנחנו חותרים במרץ כדי לחצות את העמק ולהגיע לצידו השני והרגוע יותר.
שעתיים וחצי של חתירה ואנחנו לפני הפנייה לאורלנד פיורד (Aurlandsfjord). כבר מתחמם, כולם יותר ערניים, כשמוזיקה קצבית מפתיעה אותנו. המדריך שם מוזיקה, והאמיצים מתחילים לחתור ולרקוד ככל שהיציבות מאפשרת. אחרי שנכנסנו לאורלנד פיורד נותרו לנו ארבעה קילומטרים של חתירה לעבר אתר הקמפינג של הלילה. בדרך אנחנו פוגשים את העיזים המפורסמות של האזור שמדלגות בחינניות על המצוקים, והתיאבון מתגבר. קצת לפני העיירה מישהו מזהה כדור שחור שצף על המים. מנסים להגיע לנקודה המדוברת, והכדור נעלם כאילו לא היה. המדריך טוען שזה היה ראש של כלב ים.
הגענו לעיירה אחרי 17 קילומטר של חתירה, מחויכים וגאים בהישג האישי והקבוצתי. עברו עוד כמה שעות עד שהאדמה התייצבה תחת הרגליים. הקמנו את עיר האוהלים הקטנה שלנו, אכלנו צהריים וכל אחד פנה לענייניו. ב-Undredal יש כ-70 תושבים ו-500 עיזים, וזה אכן ניכר בתפריט המגוון מאוד מאוד שהוגש במסעדה בארוחת הערב: פיצות עיזים ענקיות, המבורגר, סטייק ותבשיל עיזים, ולקינוח ופלים נורבגיים עם גבינת עיזים חומה. פיצות ענקיות אמרתי? אחרי 17 קילומטר חתירה, מהר מאוד לא נשאר פירור בצלחות, והפעם בתשע בערב כולם כבר ישנו שינה עמוקה.
היום השלישי: מסיבת דיסקו ספונטנית
יום שהתחיל בחוסר ודאות. עד הבוקר התחזית לשמיים כחולים ללא גשם במהלך היום הייתה יציבה. את הבוקר פתחנו בהחלטה לזרום עם הנסיבות. אתרי מזג אוויר שונים חזו תנאים הפוכים לחלוטין, אז במקום לנסות להקדים את הגשם קמנו מאוחר (יחסית כמובן, בשבע) לארוחת בוקר בריטית מסורתית של ביצים, שעועית אדומה ובייקון בהכנה קבוצתית. מעונן חלקית, אין רוח, ואחרי פרידה מהציוויליזציה (טעינת טלפונים, שירותים ומקלחות עם מים חמים) יצאנו לחתירה של היום באורלנד פיורד לכיוון פיורד סוגנה (sognefiord) הרחב, שאליו אין בכוונתנו להגיע. השרירים, גם התפוסים, גם אלו שלא כל כך הכרנו עד לחתירה הזו, כבר מיומנים באיזון על הסאפ.
הגענו לאתר הקמפינג אחרי תשעה קילומטרים של חתירה בתנאים מצוינים, ללא רוח ועם מעט גלים ועגנו לאורך הגדה, הפעם באתר טבעי לחלוטין. העלינו את כל הציוד והקמנו את עיר האוהלים הקטנה שלנו לאורך הגדה, מול נוף פיורדים מרהיב. כשסיימנו להתארגן, המדריך כבר סיים להקים את הסככה המרכזית, המדורה בערה באש כתומה בוהקת והמים לתה רתחו. לא קר, אין רוח, רק עננים אפרפרים מאיימים מדי פעם בגשם וממשיכים בתנועתם, אולי בדרכם להטריד קבוצה פחות בת מזל מאיתנו.
אחרי ארוחת צהריים של סלמון מעושן וגבינת עיזים (איך לא), מישהו שם אבבא, מישהי קמה לרקוד ומהר מאוד כולם הצטרפו.
על המצוק ממול, כפר עם בקתה אחת בודדה שמשמשת כיום כמלון דרכים, ובעבר הייתה ביתו של מורה הכפר. כדי להגיע לשם יש לחתור על סאפ או קיאק ולטפס לאורך מפל לגובה. אז חלק מחברי הקבוצה חותרים לשם כמובן, ומטפסים לאורך המפל כדי לראות את הפלא. עוד שלושה קילומטרים של חתירה.
היום הרביעי: שינוי בתוכניות והצבעה דרמטית
קמנו בנחת ליום חם, ובפרץ של אופטימיות לבשנו בגדי ים לקראת יום שמשי. האוהלים פזורים לאורך רצועת חוף צרה בחורשת אורנים בין המצוק לפיורד. מישהו כבר חידש את האש במדורה והרתיח מים לקפה. מתקפלים ומתארגנים ליציאה זריזה לפני שהרוח תפנה נגדנו. הירידה מהגדה למים לוקחת הרבה זמן, צריך להוריד כל סאפ בנפרד והירידה משובצת סלעים ואבנים. אחרי שהסאפ במים מורידים את הציוד ומאבטחים אותו. כולם נותנים יד למאמץ, מעבירים סאפים, משוטים וציוד עד שכולם במים. העננות מתגברת, אבל המים עדיין שלווים. לקריאות Porpoise (פוקניים, יונקים ימיים ממשפחת הלווייתנאים שדומים מאוד לדולפינים קטנים), כולנו מסבים מבט ורואים שניים שוחים להם בשלווה לצידנו ומתרחקים. ראינו כמה זוגות כאלו, והגענו למסקנה שהמיומנות הגבוהה ביותר שלהם היא להיכנס למים כשהמצלמות מוכנות.
יצאנו לכיוון מפגש שלושת הפיורדים, שם נפנה חזרה לנרייפיורד ועד לאתר הקמפינג של הלילה (עם הבטחה לשירותים אמיתיים!). נכנסנו לקצב חתירה קבוע, כל אחד עם או בלי מחשבותיו, שלווה של בוקר לפני שהמעבורות וסירות המנוע מעלות לנו גלים. מפגש הפיורדים מרהיב, שאון אדיר של מפלים מכל עבר, ובדיוק כשסיימנו לרבוץ על הסאפים ולהתחמם ביום השמשי הזה ההשתקפויות של העננים וההרים במים התחילו להתנקד בטיפות מים. בתחילה מעט ואז הרבה, וכולם עוצרים להתלבש בביגוד נגד מים. בנורבגיה כמו בנורבגיה, החורף חלף אחרי חצי שעה בערך ושוב יצאה לה השמש, ועצרנו צמוד ליציאה של מפל לפיורד. ככל שמתקרבים למפל מרגישים את הטמפרטורה יורדת, וחלקנו העדפנו לשמור מרחק מרסיסי המים הצוננים. כשהגשם איים לחזור האצנו והגענו לאתר מחנה הלילה, פרקנו את הסאפים אחד-אחד, הקמנו סככה מעל שולחנות פיקניק וניצלנו הפוגה בגשם כדי להקים את מחנה האוהלים. חלק יצאו לטיול רגלי ב-Royal postal footpath שמגיע לכאן, וחלק נכנסו לנמנם באוהל. המדריך הכין את הגריל לארוחת ברביקיו אחרונה.
יום רביעי של חתירה, הגוף כבר רגיל, השרירים תפוסים במידה ואנחנו מרגישים בני מזל על מזג האוויר. ארבעה ימי חתירה עם פחות מחצי שעה של חתירה בטפטוף הם מצרך נדיר מאוד בקיץ הנורווגי.
ביום החמישי צפויים לנו 12 קילומטר של חתירה לגודוואנגן, ותחזית מזג אוויר עקשנית מצביעה כבר כמה ימים על סערה עם רוחות נגדיות של 13 קמ"ש ומכות רוח של 55 קמ"ש - תנאים לא סבירים לחתירה. לאכזבתנו, המדריך כבר מתחיל לתאם מעבורת שתיקח אותנו מחר בחזרה, עד שד"ר טים מציע להמשיך עוד היום את החתירה בחזרה - כלומר עוד 12 ק"מ. בלי לחשוב יותר מדי (או בלי לחשוב בכלל למען האמת) אנחנו מצביעים בעד, מעירים את הישנים, קוראים למטיילים ובמאמץ משותף מקפלים את האוהלים.
תוך שעה וחצי כולם כבר שוב במים, מוכנים לחתירת שקיעה (רק בלי הקטע של השקיעה כי נורבגיה...), לבושים בביגוד חם ומוגן מגשם, חטיפי אנרגיה בכל כיס אפשרי ונכנסים לקצב חתירה. קר, רוח וגשם, הנופים דרמטיים עם עננים נמוכים, האופק מוצל מקצה לקצה. החתירה קשוחה, הרגליים רועדות מקור, השפתיים מכחילות אבל בכל זאת נורווגיה: חוסר ההחלטיות של מזג האוויר משחק שוב לטובתנו, ואחרי חצי שעה של חתירה קשוחה הגשם פוסק, פיסות תכולות של שמיים מתחילות לבצבץ בין העננים ולכולם מצב רוח מרומם. המעבורות וסירות המנוע כבר לא פעילות בשעות האלה והפיורד כולו שלנו, אפשר לחתור במרכזו ללא חשש, לעצור לצילומים ולהתחיל להיפרד בעצב מהנופים עוצרי הנשימה ומהחבורה המקסימה שאיתה בילינו את הימים האחרונים.
את שלושת הקילומטרים האחרונים מתוך ה-24 של היום הזה אנחנו חותרים בטור ארוך (drafting) ואיטי עד לכניסה לחוף, וכמיטב המסורת, ברגע שכף הרגל של החותר האחרון פגשה בחוף, הגשם חזר.
