החודש בכורתנו עתידה להתגייס לאיסוף קרבי. תקצר היריעה מלתאר את ההתרגשות הגדולה, שמתפרצת מעת לעת בדמעות חסרות שליטה. מאחר שהשירות שלה עתיד להימשך שלוש שנים, ניתן לה הכבוד לבחור את היעד לטיול המשפחתי בחגי תשרי.
בהינתן שמפת היעדים מישראל החוצה הולכת ומצטמצמת, ומאחר שהחלטנו שאת כספנו נוציא אך ורק במדינות שתומכות בישראל ומאחר ששלכת – בחרנו את גאורגיה. לפני שלוש שנים יצאתי למסע צילום מבטומי אל מסטיה ואושגולי שבקווקז הגבוה. שבתי ארצה מסוחררת ומאוהבת בגאורגיה ובאנשיה הטובים, וידעתי שעוד אשוב בהרכב משפחתי.
נחתנו אל מזג אויר קודר וגשום, והשכמנו אל הדרך הצבאית שבסופה חבל קזבגי שבירתו סְטֶפַנְצְמִינְדָה (Stepantsminda). ערפל סמיך ליווה אותנו לאורך הטיפוס עד שלפרקים נדמה היה שאנחנו נוסעים בתוך מעבה עננים. מדובר באחת מדרכי הנוף היפות ביותר בגאורגיה, ובמהלכה עצרנו מספר פעמים לקחת אוויר מלוא הריאות. אף שהשתדלתי להזכיר לעצמי שמדובר בטיול משפחתי ולא במסע צילום, התקשיתי להניח את המצלמה בצד.
התחנה הראשונה שלנו היתה מבצר אנאנורי (Ananuri Fortress Complex) שהוקם במאה 17 לספירה וצופה לאגם ז'ינואלי (Zhinvali Reservoir). משם המשכנו בעצלתיים תוך שאנחנו עוצרים מול רועים ועדרי צאן שניקדו את הגבעות סביבנו, בוקעים מתוך הערפל ונעלמים לתוכו חליפות.
בצהריים הגענו לסְטֶפַנְצְמִינְדָה שלמרגלות הר קזבק. כנסיית השילוש הקדוש (Gergeti Trinity Church), מאתרי הדת והתיירות החשובים ביותר במדינה, ממוקמת בגובה רב לצידו של הר קזבק המושלג, ומסמנת לנו את הדרך. כשהגענו אל הפסגה סחופת הרוחות, נפרש הנוף המרהיב מלוא העין: הרים מוריקים ועדרי פרות וכבשים שרעו בנחת.
סיימנו את היום בגלישת אומגה לעת שקיעה והגענו למלון בוטיק 1740. רועדים מקור הובלנו אל חדרים מרווחים ונעימים, לא לפני שעצרנו אל מול אח מבוערת בגזרי עצים. החדרים המרווחים צפו לנוף מיוער בזמן שלכת, וכשהילדים יצאו מאושרים אל המרפסת שכוסתה בעלים אדומים-כתומים ידענו שהיטבנו לבחור.
ביומיים הבאים בעלת המלון המקסימה יצאה מגדרה כדי להנעים את שהותנו ועם בוקר זכינו למטעמים מהמטבח המקומי: דייסת קוואקר מעוטרת בפירות יער, חצ'פורי ואצ'רולי חמים ולצידם ירקות טריים מתובלים היטב. היא התעניינה בהזדהות בחדשות מישראל ואיחלה שהטוב ינצח. מקץ שבועיים ייערכו הבחירות בגאורגיה, ואז אצלצל אני אליה להביע עניין ודאגה, אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון.
למחרת המתבגר המנומנם שאיים להפסיק לטייל איתנו מעתה ואילך אם נמשיך להעיר אותו ב- 10.00 לפנות בוקר נשאר לישון, ואנחנו יצאנו לנסיעה קצרה אל בריכת הסודה. על הצינור המתקלף הודבקו סטיקרים של חיילים שנפלו במלחמה האחרונה, הרבה יותר מדי מהם. אנחנו הוספנו את זה של איליי לוי ז"ל שנהרג בעזה, בנו של רענן בן המחזור שלי.
משם המשכנו לכפר ג'וטה (Juta) שבעמק סנו (Sno Valley). עטופים היטב במעילים חצינו את הנהר ויצאנו להייקינג מול עמק עטוף שלכת שנחל שוצף למרגלותיו. מרק חם מול חלונות ענק הצופים לנוף, כשבן הזקונים חולץ נעליים ונשכב על אחד הערסלים, היה שיאו של היום הזה.
למחרת נפרדנו בחיבוק מעובדת המלון ויצאנו חזרה לכיוון מצחתה, הבירה הקדומה של גאורגיה. יצאנו בנסיעה מאתגרת ברכב שטח לעמק טרוסו (Truso Valley) עד למעיין הגפרית הכתום. בדרך עצרנו ללטף חמורים וסוסים, צפינו בעבודה חקלאית בשדה וחלפנו בחזור על פני נחל תרגי (Tergi), מתקשים להתיק את המבט מהשצף. שעתיים מאוחר יותר עצרנו במונומנט אחוות העמים רוסיה וגאורגיה שבעיירת הסקי גודאורי. האנדרטה הוקמה על ידי הרוסים ב-1983, כשגאורגיה הייתה חלק מברית המועצות, והיא צופה לנוף עוצר נשימה.
למחרת התעוררנו לגשם טורדני, שעתיד ללוות אותנו בארבעת הימים הבאים כמעט ללא הפסקה. אתרי הטבע שתכננו לבקר בהם ומסלולי הטיול היפים נאלצו להתחלף בעצירות תצפית קטנות, בנסיעות בדרכי נוף מרהיבות המצויות בשיא השלכת ובפעילויות Indoor. לשם כך שכרנו מדריך מקומי, אחת ההחלטות הטובות שקיבלנו במהלך הטיול.
פגשנו אותו בלב העיירה אוני (Oni) שבחבל ראצ'ה (Racha), מהאזורים הפחות מתויירים בגאורגיה, וכמעט בלתי מיושב. יחד יצאנו לביקור מרגש בבית הכנסת העתיק בעיירה ולמפגש עם אחד מתשעת היהודים האחרונים שנותרו באזור, המייחלים למניין. משם המשכנו לאירוח בבית מקומי. הגישו לנו תה חם לצד גבינה, ריבה ופורי (Puri), לחם גאורגי חם שנאפה בטאבון. סביב הבית גינה מטופחת שמשמשת כמשק אוטרקי המגדל את כל צרכי המשפחה, החל מחיות משק, עבור בפירות ובירקות אופייניים לאזור, וכלה בגבינות, חלב ולחם. סיימנו את היום בהגעה למקום האירוח הנהדר ולקבלת פנים חמה מול מארח מקומי חייכן שלא דובר מילה אחת באנגלית, אבל בידיו שי לאורחים שאך זה הגיעו: גבינה ויוגורט מתוצרת מקומית, וקמין דולק שערמת זרדים לצידו למהלך הלילה.
עם בוקר יצאנו למרכז העיירה אמברולאורי (Ambrolauri) , בירת חבל ראצ'ה, להצטייד בבשר טרי לארוחת הערב. ניצלתי את ההזדמנות לשלוף מצלמה ולצאת לסביבה הקרובה: חנות סידקית קטנה ומאפיית לחם, חיוך גדול שפותח לבבות וחזרה לרכב, אל הכפר גוגולאטי (Gogolati). הדרך שטופת הגשם מציגה משני צידיה יערות עבותים ובתים טיפוסיים שלפרקים נראים כמו נלקחו מאיגרות שנה טובה בילדותי. חזירים רועים בנחת בצידי הדרך, אדם מבוגר מתעלם מהגשם, מצויד במקל ארוך ומכה בעזרתו בעץ. עשרות אגוזים נופלים ארצה ונאספים אל דלי להכנת הממתק הלאומי - צ'ורצ'חלה: שרשרת אגוזים מושחלים על חוט וטבולים בסירופ מתקתק. כשהבחין בי מצלמת, הוא ניגש בחיוך והעניק לי חופן אגוזים.
עם בוקר נפרדנו מחבל ראצ'ה היפהפה ונסענו שעתיים לכותאיסי (Kutaisi), בירת מחוז אימרתי (Imerti) שבמערב גאורגיה, והעיר השנייה בגודלה במדינה. הגשם המשיך לרדת, סטינו מהדרך הראשית ועצרנו בלאילאשי (Lailashi) לביקור בבית הכנסת הקטן הנטוש ובבריכה הסודית, שבימים כתיקונם מספקת תצפית נוף יפהפיה אלא שהגשם והערפל שהיו מנת חלקנו אפשרו ראות בת מטרים בודדים בקושי.
כמה שעות מאוחר יותר למקנו במהירות לסדנת בישול בעיר כותאיסי (בעל הבית והילדים על הקמח והמילויים, אני על התיעוד) כשבחוץ 6 מעלות במאמץ. חצ'פורי, לוביאני (מאפה ממולא שעועית), פרשקה (בצק מטוגן דמוי סופגניה וממולא מחית תפוחי אדמה) - מכל טוב המטבח הגאורגי. השולחן התמלא בכל טוב, פי כמה וכמה ממה שאנחנו יכולים להכיל. כשהגענו אל מקום הלינה היפהפה, הנטוע בתוך חורשה מוריקה, נשמנו לרווחה מול חלונות הענק, מתורגלים כבר בהזנת קמין העצים בזרדים הפשרנו אט-אט מול האש הטובה.
עשרים דקות מכותאיסי נמצאת נפת צקלטובו (Tskaltubo) ששימשה בעבר עיירת מרפא ובימי הזוהר שלה יצאו לכיוונה שלוש רכבות ביום ממוסקבה. אותם סנטוריומים עומדים היום נטושים, בחלקם עדיין תלויות נברשות ענק ופסנתר שבור. אנחנו נכנסנו למבנה מכושף אחד, שלפרקים הזכיר את המפקדה הסורית ברמת הגולן. על סנטוריום 6 שפעיל עד היום העדפנו לדלג. הקריפיות הסובייטית גרמה לנו לצמרמורת. משם לשוק הססגוני של כותאיסי וללוביאני שחימם מעט את העצמות הקפואות.
השכמנו ליום ראשון בשבוע, היום האחרון שלנו כאן טרם החזרה לטביליסי. מזג האוויר המאתגר השאיר את המתבגרים שבינינו עטופים בשמיכת פוך. אנחנו ניצלנו את הבוקר לעלות לקתדרלת בגרטי (Bagrati Cathedral), לצפות במיסה של יום ראשון ולצלם מבלי לשמוע קולות רושפים וחסרי סבלנות מהמושב האחורי.
התפילה התנהלה בסדר מופתי, כשקולות שירה ליוו את הצועדים. אני הסתובבתי ביניהם, מחפשת הבזקים של אור על פני הדמויות הנשיות שראשיהן עטופים במטפחות צבעוניות והן אוחזות נרות דולקים. שיתוף הפעולה היה מלא, מלווה בחיוך של הכרת טובה. בשלב מסוים ניגשה אליי אחת הנשים, וכששמעה שאני מישראל - חיבקה אותי, נישקה אותי והחזיקה דקות ארוכות את ידה בידי. האירוע המהמם הסתיים בהחלפת חשבונות פייסבוק ובשי קטן, מלא רצון טוב - צלב ונר שהונחו בידיי ונמסרו הלאה אחר כבוד מיד בצאתי מהכנסייה. המיסיונריות, מתברר, עוברת אצל המקומיים בדם.
למחרת יצאנו לנסיעה ארוכה לטביליסי, ליומיים אחרונים. סדנת רסלינג הוזמנה עבור בן הזקונים, שגילה לשמחתו שגאורגיה נחשבת למעצמה בתחום. היום הראשון בעיר התחיל בשוק הפשפשים שעל הגשר, עבר בשוק ובמאפיות הלחם, והמשיך במסגד ובנקודות תצפית על העיר שהשמש סופסוף יצאה לשטוף את רחובותיה. בכניסה לבית הכנסת הגדול "שערי תפילה" מנורת שבעת הקנים מוסתרת כולה בסטיקרים של חיילים שנפלו ואזרחים שנרצחו. כולם מחייכים, פניהם חלקות ויפות. גררתי את רגליי פנימה, מנסה בכל כוחי לעצור את שטף הדמעות. בחצר בית הכנסת נערכה בשעה זו סעודת מצווה של נשות העיר הטובות שהבחינו בסערת הנפש שלי והציעו מיד חיבוק וצלחת מטעמים. משם המשכנו להיכל המרשים לברכות "שנה טובה" לבאים ול"עם ישראל חי".
לסיום היום הגענו לחמאם המקומי. מים חמים ואדי גופרית עטפו וריככו את הגוף לקראת קירצוף יסודי. הלוואי שאפשר היה לקרצף ממנו גם חלק מהמראות שנצרבו בו בשנה האחרונה.
היום האחרון שלנו בטביליסי הפתיע לטובה בזכות המלצות שאספה בכורתנו בטיקטוק. הפעם התרחקנו מהעיר העתיקה וצעדנו לעבר רחוב שובלידזה (Chovelidze Street), הרחוב העתיק ביותר בטביליסי ואזור הבילוי המועדף על המקומיים. חנויות וינטג', בתי קפה נהדרים, גרפיטי על קירות הרחובות, בעיקר דגלי גאורגיה ואוקראינה, לצידם גם דגל ישראל שהושחת בכתובות פרו פלסטיניות. התיעוב והפחד מפוטין עולים מכל פינה, כך כשהזמנו מקומות לינה או נכנסנו לחנויות קטנות הבחנו בשלטים שקובעים כי מי שמזמין לינה או נכנס לאכול, מצהיר כי פוטין הוא פושע מלחמה.
ביקור במלון Stamba מותיר את המבקר בו עם לסת שמוטה. המבנה שימש בעברו כמפעל דפוס ומוצרי נייר. השיפוץ החכם שלו שמר על אלמנטים מקוריים, כמו המסילות שהסיעו את הנייר וייבשו אותו. מעבר בין החללים מרחיב את הלב - כמה אסתטיקה, מחשבה וטוב טעם הושקעו כאן ואיזו חוויה על-חושית מספק המלון לבאים בשעריו.
התיישבנו בלוליטה, מסעדה מערבית יפהפיה ורחבת ידיים. שיחה עם בעל המקום חשפה את הדאגה מפני הבחירות שעתידות להתקיים בעוד יומיים בגאורגיה ועתידות להכריע את גורל המדינה: אם תצטרף לאיחוד האירופי או שתישלט על ידי אוליגרכים המקורבים לפוטין. המצלמה שלי שנדלקה מולו ייצרה קירבה, שיחה כנה, כמעט שותפות גורל בין המדינות.
כמה שעות לאחר מכן נפרדנו מהמדינה הטובה והיפה הזו ומאנשיה רחבי הלב. חרף הגשם, גאורגיה עמדה בכל הציפיות שלנו ועלתה עליהן. הטבע הפראי והבראשיתי שלה סיפק הכל: פסגות אלפיניות נישאות, עדרי צאן, אגמים ונחלים, והכי-הכי – שלכת במיטבה. יומיים לאחר שובנו שמעתי שמפלגת השלטון הפרו-רוסית ניצחה בבחירות. יצרתי קשר לשאול בשלומם של אלו שקשרתי איתם שיחה. קולותיהם היו קודרים, מודאגים מאוד, מערכת הבחירות שתוצאותיה נחשבה למשמעותית ביותר שהתקיימה מאז עצמאותה וקריסת ברית המועצות. אם טביליסי תחזור להיות תחת השפעתה של רוסיה וחלום האיחוד האירופי יתרחק - לא נוכל להישאר כאן, הם אמרו לי, וניאלץ להגר לפני שהשערים ייסגרו עלינו.
חזרנו בזמן, חשבתי לעצמי, וכשפרקתי את כרטיס הזיכרון עמוס התמונות, תהיתי אם ומתי אוכל לשוב לגאורגיה אי פעם.
