כבר תקופה ארוכה ידעתי שטרק סובב מון בלאן (Tour du Mont Blanc או בקיצור TMB) יהיה הטיול הבא שלי. מדובר באחד הטרקים המפורסמים ביותר באירופה, וכל מה שרציתי זה טיול עם תיק על הגב דרך נופים מרהיבים, לתת לעצמי זמן והרבה ממנו - והיה לי ברור שלטיול הזה אני מתכוון לצאת לבד.
בהתרגשות גדולה התחלתי בהכנות לטרק, שדרשו בעיקר להזמין מראש את הבקתות שבהן אשן לאורך הדרך, וכן לתכנן את המרחק ולבחור אם אלך במסלול המקורי או אבחר באותו היום לעשות את הוואריאנט, שזו הדרך האלטרנטיבית שלרוב דורשת טיפוס לגובה, ולכן היא קשה ומאתגרת יותר. מאחר שזהו מסלול מעגלי, אפשר לבצע אותו במגוון דרכים ונקודות התחלה שונות. אני בחרתי להתחיל אותו באופן המסורתי, עם רוב המטיילים שיוצאים מהעיירה שאמוני (Chamonix) נגד כיוון השעון.
שאר ההכנות היו סביב התיק והציוד שאקח איתי, מתוך מחשבה שאני לוקח רק מה שנחוץ, כדי לשמור עליו במשקל שירגיש מספיק נוח להליכה מהנה ולא למסע כומתה בצבא. בנוסף, דאגתי לסמן את המסלול על גבי אפליקציית ניווט ליתר ביטחון, אבל אני חייב לציין שהוא מסומן ברובו בצורה טובה מאוד בעזרת סימני דרך ושלטים עם הערכות זמנים לנקודה הבאה, שכבר הבנתי שעליי לקחת בעירבון מוגבל, כי בטרק הזה אצטרך להבין ולגלות בעצמי מהו הקצב שלי.
לאחר כמה שבועות אני נוחת בז'נבה ועולה על האוטובוס לשאמוני, עיירת סקי קטנה שמעליה נישא לגובה של 4,808 מטר המון בלאן, ההר הגבוה ברכס ההרים שאני עומד להקיף בימים הקרובים. אני עובר בין מטיילים שהרגע סיימו את הטרק וחולקים חוויות על בירה קרה, תיירים שנהנים מארוחה טובה אחרי טיול יום קצר בסביבה ואלפי רצים מקצוענים וחובבנים אשר באו להשתתף באליפות העולם לריצות שטח הידועה בשם UTMB - מרוץ אולטרה-מרתון למרחק של 170 ק"מ העובר כמעט באותו התוואי של הטרק שאליו אני יוצא. בדרכי אני חולף על פני קו הסיום שנמצא לפני הכנסייה במרכז העיירה, ועל פני דוכני האקספו אשר מציגים לראווה את כל ציוד הריצה והביגוד שאפשר לדמיין, וכמובן דרך כל חנות טיולים שחשקה נפשכם לראות. האווירה כל כך חגיגית ומרגשת שאני נזכר איך זה הרגיש כשעשיתי את המרתון המדברי באילת לראשונה, ומשתעשע במחשבה שאולי בעתיד אבחר אפילו לרוץ כאן את אחד המקצים.
אני מנצל את הערב להכנות אחרונות ומוודא שוב שאני סגור על המסלול - אחרי הכול, מצפה לי יום ראשון ארוך במיוחד של כ-20 ק"מ עד לבקתה הראשונה. אני מנסה להירדם, ועם כל פחד או חשש שעולים בי אני דואג להזכיר לעצמי שזה הכול חלק מההתרגשות ומהציפייה הגדולה לקראת מחר, ובעיקר שאני יכול לסמוך על עצמי שאהיה מסוגל להשלים את המסע הזה.
היום הראשון: רכבל, גשר תלוי ותחושת שייכות
אני מתעורר מוקדם ויוצא לתפוס את האוטובוס שייקח אותי לעיירה הקרובה Les Houces (לה זוש), שממנה הטרק מתחיל באופן רשמי. אני עולה על הרכבל בתחנת Bellevue שמטפס להר לגובה של 1,800 מטר, ומשם מתחיל את הטרק דרך ואריאנט שמוביל ל-Col du Tricot, מעבר ההרים והטיפוס הראשון שלי במסלול. הבוקר עוד מעט מעונן ואפילו קריר, ואחרי הליכה קצרה ביער אני מגיע לגשר התלוי מעל נחל, שמקורו במי שלגים ומהקרחון שנישא מעל שנקרא Glacier de Bionnassay. כשלוש שעות אחרי שחציתי את הגשר והמשכתי בטיפוס הגעתי למעבר ההרים Col du Tricot ולגובה של 2,120 מטר. עצרתי להפסקה קצרה כדי להביט רגע לאחור על הדרך שעברתי, ומן הצד השני כבר ניתן לזהות בעמק למטה את הבקתה הראשונה במסלול, Refuge de Miage - נקודת העצירה הבאה שלי.
הירידה למטה תלולה, ושמחתי שבחרתי לצאת לטרק עם מקלות הליכה, שהתגלו כחיוניים מאוד בשמירה על הברכיים, באיזון ובהורדת העומס מהגב. את הבקתה אשר ממוקמת לצד הנחל מקיפות הפסגות המושלגות Domes du Miage (גובה 3,600 מטר). לאחר עצירה קצרה המשכתי לכיוון העיירה הבאה, Les Contamines. רוב המטיילים מתכננים לסיים את היום הראשון כאן, אבל אני החלטתי להזמין בקתה רחוקה יותר בהמשך הדרך, כדי לחסוך מהטיפוס הקשה המתוכנן ביום השני.
לקראת השעה 17:00, אחרי יום הליכה ארוך, אני מגיע לבקתה Refuge de la Balme. ברוב הבקתות הלינה היא בדורמס, בחדרים משותפים. זה כולל ארוחת ערב ובוקר, ואם רוצים אפשר להזמין פיקניק ליום המחרת, דבר שמקל מאוד על ההכנות לקראת כל יום.
כשאתה בוחר לטייל לבד, לוקח זמן להתרגל ולמצוא את המקום שבו אתה מרגיש בנוח עם עצמך. כאשר אתה הולך על השביל זה עוד קל, אבל כאשר מגיעים לבקתה וכולם מטיילים בזוגות או בקבוצות, ולא פוגשים עוד מטיילים שבחרו לצאת לבדם, כאן זה כבר נהיה מעט יותר מאתגר לשבור את הקרח, לפתוח בשיחה עם מי שיושב לצידך ולהכיר. החדשות הטובות הן שזה נהיה קל יותר ככל שהימים מתקדמים. בנוסף, בארוחת הערב בעלי הבקתות דואגים להושיב את כולם באופן אקראי לפי שמות שמסודרים על השולחנות, כך שיוצא שבכל ערב זוכים לשבת עם אנשים חדשים, לדבר, להכיר ולשתף בחוויות שונות מהיום שלנו. עבורי זה הפך את הערב להרבה יותר נעים - לכולם היה יום ארוך בטרק ולכל אחד יש סיפור אישי שבגללו הוא בחר לצאת לטרק, ואתה מתחיל להרגיש תחושה מסוימת של שייכות.
סיימתי את היום הראשון עייף, אבל מרוצה וגאה בעצמי שהצלחתי לצלוח את היום שבעיניי היה מתוכנן להיות הקשה מכולם.
היום השני: קפה טוב וחבירה למטיילת ארגנטינאית
היום השני הוא יום טיפוס ארוך דרך שלושה מעברי הרים: Col du Bonhomme (גובה 2,329 מטר), Col de la Croix de Bonhomme (גובה 2,483 מטר) ו-Col des Fours (גובה 2,665 מטר).
הבוקר מיד מתחיל בטיפוס, ואחרי כמה שעות, כשאני מבין שהתקדמתי בקצב טוב ומזג האוויר יפה ובהיר, אני מחליט להמשיך לטפס לעבר הנקודה הגבוהה ביותר היום, Tête des Fours (גובה 2,756 מטר). זו הנקודה היחידה לאורך המסלול שממנה אפשר לראות תצפית 360 מלאה. מהפסגה ניתן לראות את כל הדרך שעשיתי הבוקר, את האגמים הגבוהים הנמצאים בהמשך הדרך, את עמק Vallee des Glaciers שאותו אחצה מחר בדרך לאיטליה ואת פסגת המון בלאן מעבר לעננים - ההר הגבוה ביותר באופק.
אחרי מנוחה ראויה אני מתחיל בירידה לעיירה Les Chapieux. זו עיירה קטנה עם תחנת אוטובוס אחת, חנות מכולת ומקום קטן שמייצר את הגבינות בעצמו, וגם הבקתה שבה אשן הלילה, Auberge de la Nova. הגעתי יחסית מוקדם אחר הצהריים, וזה השאיר לי מספיק זמן כדי להתקלח, לנוח, להזמין קפה טוב ולכתוב לראשונה מאז שהתחלתי את הטרק.
בארוחת הערב אני יושב עם קבוצה של מטיילים חדשים ופוגש את פלורנסיה, בחורה ארגנטינאית שיושבת מולי. גם היא מטיילת לבד ומתכננת לעשות מחר את אותו המסלול בדיוק כמוני, ואנחנו מחליטים לעשות אותו יחד. ידעתי שלא אעשה ממש את כל הטרק לבדי, וזה חלק מהיופי בטיולים מהסוג הזה. אתה תמיד יכול לבחור את הקצב שלך, ולהחליט אם מתאים לך להצטרף למישהו ולטייל יחד או שלא.
היום השלישי: גשם בבוקר, מסיבה מפתיעה בערב
היום השלישי לטרק היה ארוך במיוחד, אבל בתוואי שטח נוח יותר ופחות קשה לטיפוס. אנחנו מתחילים בעלייה יחסית סבירה מבקתת Mottes שנמצאת בתחתית העמק, עד שמגיעים ל-Col de la Seigne, מעבר ההרים המציין את הגבול בין צרפת לאיטליה.
כל הבוקר היה אפרורי ומעונן, מה שהוסיף לדרמטיות ולעוצמה של ההרים מסביב כאשר המשכנו בירידה לעמק העצום שנפרש מולנו. צידו האחד הוא ההמשך של רכס המון בלאן, הרים משוננים מכוסים בשלג וקרחונים בגאיות, וצידו השני ירוק יותר, מלא בעדרי בקר, בכבשים ובכמה בקתות איכרים בודדות.
עשר דקות לפני בקתת אליזבתה התחיל לרדת גשם חזק מאוד. אנחנו מכסים את התיקים בכיסוי גשם, לובשים מעילים ומתחילים ללכת במהירות לבקתה. הגענו רטובים מכף רגל ועד ראש. בבקתה ביקשו מאיתנו להשאיר את הציוד להתייבש בחדר ההמתנה, להוריד נעליים ולקחת את אחת מנעלי הקרוקס שממתינות במקום, והזמינו אותנו להיכנס ולהרגיש בנוח יחד עם כוס קפוצ'ינו חם.
זיהינו שיש הפוגה בגשם. החלטנו לנצל אותה ולנסות להגיע לפחות עד לבקתה הבאה, Cabane du Combal. ההליכה הפעם רגועה, יפה מאוד ונוחה במישור לצד הנחל שחוצה את העמק. בהפסקת הצהריים שלנו שם פגשנו את כל המטיילים שישנו איתנו בלילה הקודם. הם מסיימים את היום שלהם כאן, אבל לנו עוד מצפה עלייה קשה ואחרונה, ועוד 6 ק"מ עד לבקתת מייסון וילה.
נפרדנו מכולם ויצאנו לדרך. העלייה הייתה קשה מאוד והיינו כבר די עייפים אחרי יום הליכה ארוך. עשינו עצירות קצרות כדי לקחת אוויר, השתדלנו לעודד ולתמוך זה בזו בדרך למעלה, וברגע שסיימנו את הטיפוס ציפתה לנו כבר הליכה נוחה וקלה יותר בשני שליש גובה, כאשר העמק שבו הלכנו הבוקר נמצא כעת למרגלותינו.
בשעה 18:00 בערב הגענו לבקתה, ועל אף שהמקום לא מרשים במיוחד ודי פשוט, הפיצוי הגדול באמת היה ארוחת הערב והאווירה השמחה במקום. ישבנו בשולחן עם עוד זוג צרפתים וזוג אמריקאים. כולם פחות או יותר ביום הרביעי או השלישי לטרק, כל אחד עשה מסלול מעט שונה כדי להגיע עד לכאן, ולכולם יש המון חוויות לשתף. ארוחת הערב הייתה פשוט נהדרת: מגש פסטה ענק כמנת פתיחה, מבחר ענק של גבינות, יין משובח, קינוחים מתוקים וטעימים ודז'סטיף על חשבון הבית.
מסתבר שהחלק הטוב ביותר של הערב היה עוד לפנינו. מוקדם יותר הזניקו את הרצים למרוץ האולטרה-מרתון המפורסם ביותר, ה-UTMB, והרצים הראשונים היו עתידים להגיע לבקתה לקראת אחת וחצי בלילה. בעל המקום הודיע לנו באופן חגיגי שהערב תהיה מסיבה והאלכוהול על חשבון הבית. כולנו חשבנו שהוא צוחק, אבל מסתבר שבזמן ארוחת הערב בחוץ כבר התארגנו לחוויה שלמה, להקה ניגנה מהקומה השנייה של הבקתה, עמדת התרעננות לרצים הוקמה עם אוכל ושתייה חמה, תאורה צבעונית, עיתונאים, צלמים וכל צוות המרוץ. זה היה הערב המיוחד ביותר בטרק, וגם הערב שבו אני זוכר שצחקתי כל כך הרבה. למחרת המשכתי לעקוב אחרי תוצאות המרוץ, ומתברר ששיא המסלול נשבר, ואת הטרק שאני עומד לעשות בתשעה ימים המנצח עשה בפחות מ-20 שעות.
היום הרביעי: זמן פינוק – סאונה, בריכות חמות, ג'קוזי ויין
מאחר שלא מצאתי שום בקתה פנויה ביום הרביעי, החלטתי להישאר ליום מנוחה נחוץ מאוד בעיירה קורמאיור. נפרדתי לשלום מפלורנסיה שהמשיכה את הטרק שלה, ובעודי מחפש את המלון שלי חשבתי על כך שכנראה לא היינו נפגשים בשום הזדמנות אחרת. אני צועד דרך הרחובות הצרים וכל הזמן חולפים על פניי עוד ועוד רצים שנראים עייפים מאוד. האנשים ברחובות מעודדים אותם, וזה נראה שהכניסה לעיירה מצליחה לתת להם כוח להמשיך.
לבסוף אני מגיע למלון שלי, Hotel Lo Compagnar, מבנה אבן ועץ יפהפה המנוהל על ידי משפחה מקומית וחמה. מחוץ לחדר שקיבלתי יש גינת ירק ענקית ונוף למון בלאן, הפעם מהצד האיטלקי. את שאר היום אני מנצל למנוחה ראויה במעיינות החמים QC Terme, הנמצאים במרחק נסיעה קצרה באוטובוס, שם מקבלים חלוק וכפכפים ועוברים דרך מגוון של סאונות רטובות ויבשות, בריכות חמות, זרמי מים חזקים, ג'קוזי וארוחת ערב קלה - ועוד כמה כוסות של יין. השרירים שלי, הכואבים והתפוסים מימי ההליכה האחרונים, העריכו מאוד את ההפוגה הזאת. אני ישן מצוין ומרגיש מוכן לחזור לטרק אחרי יום מנוחה ראוי.
היום החמישי: "מתחיל להבין שאני באחד הטיולים היפים שהיו לי"
אני חוזר להמשך הטרק לבד ועובר דרך הרחובות הקטנים והציוריים, שבהם נדמה שכולם משקיעים כל כך בסידורי הפרחים באדניות, ומתחיל בטיפוס דרך היער לבקתת Bertone. אני מחליט לא לקחת את הוואריאנט ולהמשיך ללכת על צלע ההר ולא בגובה. זה נותן לי הזדמנות ללכת בציר הרבה יותר נוח ולהישאר קרוב יותר לרכס המון בלאן, שאני כבר במחצית הדרך להקיפו.
מזג האוויר מתבהר. מתחיל להיות חם מאוד, וייחלתי רק להגיע למקור מים כלשהו כדי לטבול את הגוף. אחרי כשעה אני מגיע לנחל שיצר בריכות קטנות של מים קפואים. מבלי לחשוב פעמיים אני עוצר בצד הדרך לטבילה מהירה וכדי לנוח קצת בשמש להפסקת צהריים. מכאן המשכתי לבקתה הבאה Bonatti שנמצאת בחצי הגובה על כר דשא גדול. אני מזמין לי בירה קרה, עוצר לנוח מול נוף ההרים המושלגים שמולי ומתחיל להבין שאני נמצא כרגע באחד הטיולים היפים ביותר שהיו לי. משם המשכתי בירידה חזרה לעמק, למלון שבו אשן הלילה - Chalet Val Ferret, מבנה מרשים עם קורות עץ עתיקות ומסעדה ובר מעולים. בערב, כשהיה ממש קר, הדליקו את האח במלון. הזמנתי לי כוס משקה חם והתיישבתי מהופנט מול האש כדי לכתוב ולהירגע מהיום הנפלא שהיה לי.
היום השישי: מפזר חיוכים ופוגש ישראלים
הבוקר מתחיל בטיפוס דרך בקתת הלנה אל עבר Grand Col Ferret, נקודת מעבר ההרים בין איטליה לשווייץ. אני עוצר בסוף העלייה למנוחה, מביט באיטליה לאורך זמן ויכול לראות את כל העמק שחציתי בימים האחרונים, כמעט עד סופו. בלב אני אומר תודה על כל הרגעים החמים והיפים שהיו לי כאן, ומתחיל בירידה לכיוון Ferret כאשר אני מוקף בנוף הרי האלפים השוויצריים ועם חיוך גדול על פניי.
חייכתי לעבר כל מי שפגשתי בדרך, הרגשתי טוב מאוד ובשלב הזה כבר הרגשתי מאוד בנוח במסע שלי לבד לאורך הטרק. כל מי שטיפס בכיוון ההפוך לאיטליה נראה מעט סובל, אך ניכר שהחיוכים שלי עזרו לרובם, ואחד מהם אפילו עצר אותי כדי להגיד עד כמה אני מאיר לו את היום - זה עשה לי ממש טוב על הלב לדעת כמה כוח יש במחווה כל כך פשוטה.
בבקתה למטה אני פוגש עוד ארבעה ישראלים שעושים את הטיול בכיוון ההפוך. מתברר שאלו שני חברים טובים שעשו בשנה שעברה את הטרק יחד, והחליטו השנה לעשות אותו יחד עם הבנים שלהם. הסתכלתי עליהם בהערצה כי ידעתי שהם זוכים פה לחוויה חד-פעמית, כזו שהייתי רוצה לחלוק בתור אבא ביום שבו יהיו לי ילדים משלי.
המשכתי לעיירה הקטנה הבאה, La Fouly. רוב המטיילים מסיימים את היום שלהם כאן, אבל החלטתי לקחת את האוטובוס לשאמפה (Champex) ולדלג על המקטע הזה בטרק. שאמפה היא עיירה קטנה ליד אגם יפהפה, ובאותו יום חם כולם ניצלו את ההזדמנות לשחות בו. המשכתי בטיפוס קצר דרך היער במסלול שעובר צמוד למפלים ולנחל הזורם בחוזקה, בדיוק כמו שדמיינתי שהטיול יהיה. מישהו בשווייץ החליט שסימוני הדרך הצבועים באדום-לבן יוחלפו בדמויות של וולדו, ובכל פינה יכולת לחפש את סימון הדרך הבא. מצאתי את זה כל כך משעשע, וזה פשוט היה סיום נהדר ליום הזה.
היום השביעי: טיפוס קשה אל הפסגה, רק לא ליפול
למעט היום הראשון של הטרק, זה היום שהכי חששתי ממנו. ידעתי שמדובר בוואריאנט מורכב ומאתגר, שעליי לצאת מוקדם, שאין אף נקודת מים בדרך, שמטיילים כבר טעו בניווט ואיבדו את השביל ושלא מומלץ לצאת אליו כשגשום ורטוב. בבוקר פגשתי קבוצה של חמישה איטלקים שנראו בטוחים ומנוסים, וכשהבנתי שגם הם מתכוונים לעשות את הוואריאנט החלטתי שלפחות אנסה להיצמד אליהם.
התיק היום היה קצת יותר כבד, אבל הכתפיים כבר רגילות, הרגליים חזקות וכל הגוף כבר פחות כואב, ואני מרגיש טוב. מזג האוויר צפוי להיות לטובתנו, ומרחוק כבר אפשר לראות את המעבר הצר בין הפסגות שאליו אטפס. הדרך מתפתלת ביער, וכאשר יוצאים ממנו היא הופכת לדרך מסולעת קשה ולבולדרים של ממש. מקלות ההליכה כבר לא עזרו בשלב הזה. עצרתי כדי לקפל אותם, לקחת אוויר ולהבין איך אני ממשיך מכאן. אני מזהה על הסלעים הענקיים שמולי את הסימון הבא, ומבין שמכאן זה הולך להיות טיפוס קשה בעזרת הידיים. על חלק מהבולדרים שעליהם דרכתי הרגשתי מאוד לא יציב ופחדתי שאפול לאחור בגלל המשקל של התיק. ניסיתי להישאר כמה שיותר מרוכז ויציב, ואין כמו דיבור פנימי כדי לחזק את עצמך ברגעים כאלה. כל המטפסים האחרים ניסו לעזור זה לזה כדי להבין היכן המסלול הנוח ביותר ואיך אפשר להתקדם למעלה. זה לגמרי היה מאמץ משותף, ואחרי כמה שעות של טיפוס אני מגיע לפסגה. חבריי האיטלקים מברכים את כל מי שהגיע בקולות עידוד ובקריאות שמחה, כולם היו כל כך מאושרים להגיע לרגע הזה, וההרגשה הייתה פשוט מיוחדת.
מן העבר השני של ההר נגלה נוף של קרחון ענק שנמס, וממנו מתחיל מפל שזורם בעוצמה לעמק שאליו אני מתחיל לרדת בזהירות יתרה. הירידות, כמו תמיד, הן החלק היותר מסוכן וקשה ועם פוטנציאל הפציעות הגבוה ביותר, והירידה לקחה לי יותר זמן ממה שתכננתי. שאר הדרך עד למלון הייתה קלילה ומהירה עבורי. למחרת אחזור בדיוק באותה הדרך, כדי להמשיך את החלק השני של הוואריאנט ולחצות בחזרה משווייץ לצרפת.
היום השמיני: עוגת בראוניז ואוהל על שפת הנחל
חזרתי להמשיך את הוואריאנט של אתמול, ומצאתי את עצמי הולך כמעט את כל המקטע הזה לבדי. התחלתי בטיפוס לכיוון הבקתה Refuge Les Grandes, וממש לפני שמגיעים אליה צריך לחצות את שביל מדרגות האבן המפורסם. מדובר בקיר סלע ענק עם מעבר שמספיק לבן אדם אחד, מעקה מאוד לא יציב ומצוק שנמצא ממש מתחתיך. אחרי ההרפתקה הקצרה הזאת שאר הדרך כבר הייתה קלה ויפה יותר ובשני שליש גובה, כאשר כל העמק של Trient מתחתיי מכוסה בעננים, ובסוף הגעתי לבקתת Col de Balme ובחזרה לצרפת. זו בקתה נהדרת, עצרתי שם לקפה מעולה ולארוחת צהריים טעימה, ובדיוק כשהגעתי יצא מגש ענק של עוגת בראוניז שממנו קיבלתי פרוסה ענקית.
זה נתן לי מספיק כוח להמשך, והחלטתי שאני רוצה להספיק לעשות מעקף קטן ולהגיע לבקתת Albert 1er. זו בקתה למטפסים אלפיניסטים, שממשיכים לטפס לקרחון שאליו היא צמודה ומשם לפסגת ההר הקרוב, אבל עבורי עצם ההגעה לבקתה הספיקה. זו הייתה דרך צרה, ומאותם שבילים שבהם אתה בטוח שבכל צעד לא נכון תחליק ותיפול כל הדרך למטה, אך ההליכה על הרכס שעד כה ראיתי מרחוק, הקרבה אל ההר, השלג והעוצמה של המים הזורמים מתוך הקרחונים הפכו את הדרך למהפנטת, ולאחד הרגעים היפים ביותר שהיו לי בטרק.
אחר הצהריים אני מגיע ל-Auberge la Boerne, בקתת עץ מקסימה שממוקמת ממש על גדת הנחל. את הלילה האחרון שלי אני ישן באוהל שבעלי הבקתה סיפקו לי מאחר שלא נשארו מיטות פנויות. הם דאגו למזרן, לכרית ולשלוש שמיכות שדאגו לחמם אותי בלילה. האוהל ממוקם ממש על גדת הנחל, ואני שמח שאני לא צריך לחלוק את הלילה עם עוד אנשים בדורמס. אני ישן מעולה ונזכר באחד המשפטים האהובים עליי - Everybody should be quiet near a little stream and listen.
היום התשיעי: "מוצף בהתרגשות גדולה"
זה היום האחרון לטרק, אני קם בהתרגשות רבה ומתחיל בטיפוס של שלושה ק"מ, שבסופו מגיעים לסדרה של סולמות ומדרגות. אני מהדק את התיק לגב כדי שהוא לא ימשוך אותי למטה ומתחיל בטיפוס, ותוך כדי מצליח לצלם עוד כמה תמונות ולהישאר בחיים.
זכיתי ליום אחרון פשוט יפהפה: השמיים בהירים, העננים מציירים דוגמאות שרק הרוח יכולה לעזור להן להתפרש כך על פני האופק, וכשאני מגיע למעלה אני עובר דרך האגם Lac De Cheserys, שרכס המון בלאן משתקף עליו בצורה מושלמת. עדיין לא מאוד עמוס כאן, ואני מצליח לצלם כמה תמונות מאוד מוצלחות ולהישאר נוכח מול הנוף המושלם הזה.
אני ממשיך למעלה, לבקתה האחרונה ליד האגם Lac Blanc. זה אגם גדול יותר, ואני עוצר בו להפסקת צהריים, לוקח את הזמן ליהנות מהשמש המלטפת כשמולי ניצב המון בלאן במלוא הדרו, ופשוט מנסה לעכל את העובדה שהמסע שאליו יצאתי לפני תשעה ימים כמעט הגיע לסיומו.
אני מרגיש מוכן, שם את התיק על הגב בפעם האחרונה ומתחיל לרדת למטה, לכיוון הרכבל שייקח אותי בחזרה לשאמוני. ברגע האחרון ממש, בעלייה קצרה ואחרונה וכמעט חסרת משמעות, דקה לפני שהטרק מסתיים, אני פתאום מוצף בהתרגשות גדולה יחד עם ההבנה שכרגע סיימתי את אחד הטיולים היפים והמרגשים ביותר שזכיתי לעשות. זה היה מסע אישי וארוך שבחרתי לצאת אליו בכוחות עצמי, והעובדה שהוא מגיע לסיומו כרגע מילאה אותי בתחושת ביטחון, בגאווה ובהכרת תודה גדולה.
