"בעוד כמה דקות נתחיל בהכנות לנחיתה בבנגקוק, נא ישרו את המושבים, סגרו את המדף שלפניכם וחגרו את חגורות הבטיחות". הודעת הכריזה במטוס העירה אותי. שירה נמנמה לצידי, רוני ישן שינה עמוקה, אודיה הייתה עסוקה באייפד, בטח מציירת עוד ציור שיום אחד יהפוך לקעקוע, ודריה ניסתה לסיים את הסרט לפני הנחיתה. במהלך הטיסה הארוכה, 11 שעות וחצי, לא דיברנו עם אף אחד על שחר, כלומר האנונימיות שלנו נשמרה, זו הייתה התחלה מבטיחה של ניתוק בריא.
המתנו לביקורת הדרכונים, מסביב העולם ממשיך בשגרה, כאילו אין מלחמה עקובה מדם בישראל. אספנו את המזוודות ועשינו צ'ק אין לטיסת ההמשך לצ'אנג מאי לפני שהתפצלנו והלכנו לאכול. שירה ודריה הצליאקיות חיפשו משהו נטול גלוטן ואולי צמחוני, אני, אודיה ורוני חיפשנו דברים אחרים.
"אולי ננסה את לחמניות הבאן האלה? הן נראות נחמד", שאלתי את רוני ואודיה, הם משכו בכתפיהם, לא יודעים איך להגיב. די מהר התברר שפספסתי בגדול, אודיה ורוני עיקמו פרצוף עם הטעימה הראשונה, והחזירו את הלחמניות הנגוסות לצלחת.
"מקדונלד'ס?", שאלתי. "כן!", הם ענו. בדרך לסניף פגשנו את שירה ודריה שחיכו למנת תפוח האדמה המוקרם שלהן. נסענו עד לבנגקוק כדי לאכול אוכל כמו בישראל, חשבתי לעצמי, שחר ודאי היה זורם איתי על עוד ניסיונות מהאוכל המקומי.
מתחברים למסורת המקומית
בזמן שבישראל הדליקו נרות חנוכה, בתאילנד חגגו את חג האורות. צעדנו ברגל לכיוון מוקדי החגיגות. לאורך כל הדרך קולות פיצוצים של זיקוקים מילאו את האוויר. כשהתקרבנו לאזור ראינו את פנסי האוויר מקשטים את השמיים, וזיקוקים נורו ללא הפסקה, מה שקצת הזכיר לנו את תמונות היירוטים של כיפת ברזל והרקטות מעזה.
לאורך הנהר היו אינספור דוכני מזון ופריטים שונים ומשונים למכירה, בהם גם סידורי פרחים יפהפיים. כששאלנו למה משמשים הפרחים, המוכרות ענו לנו בתנועות ידיים שמשיטים אותם על הנהר לזכר קרובי משפחה.
הסתכלנו אחד על השני, לא היה צריך לומר דבר, ובחרנו יחד את הזר המתאים ביותר. המשכנו להתקדם לאורך הנהר, הזר בידינו, מחפשים מקום שבו אפשר להגיע לגדה כדי להשיט אותו.
התיישבנו על גדת הנהר, מנסים לומר כמה דברים על שחר, מעלינו ניגנה ברעש גדול להקת רוק מקומית, משמאלנו כמה ילדים עם הוריהם ירו ללא הרף זיקוקים רועשים. ניסינו להתגבר על הרעש, ללא הצלחה יתרה, לבסוף הדלקנו את מקלות הקטורת, ואני הנחתי את הזר הצף בעדינות במי הנהר, מרגיש את שחר בעוצמה
זה לקח קצת זמן, אבל לבסוף מצאנו מקום נגיש. התיישבנו על גדת הנהר, מנסים לומר כמה דברים על שחר, מעלינו ניגנה ברעש גדול להקת רוק מקומית, משמאלנו כמה ילדים עם הוריהם ירו ללא הרף זיקוקים רועשים.
ניסינו להתגבר על הרעש, ללא הצלחה יתרה, לבסוף הדלקנו את מקלות הקטורת, ואני הנחתי את הזר הצף בעדינות במי הנהר, מרגיש את שחר בעוצמה. כולנו דמענו למראה הזר המתרחק עם הזרם. מתגעגעים לילד, לאח, לבן הזוג האהוב. ישבנו שם, כל אחד שקוע במחשבותיו, בזיכרונותיו.
השטת זֵר הפרחים לזכרו של שחר
(צילום: ד"ר ארז כהן-מבטח)
8 צפייה בגלריה
שחר על רקע הפרחים הצפים בפסטיבל האורות המסורתי בתאילנד
(צילומים: אלבום משפחתי ו-shutterstock)
לישון, לאכול, לתרגל טאי צ'י
התעוררתי משינה נטולת חלומות, אור עדין הסתנן דרך התריסים בחדר המלון בצ'יאנג מאי, בחשש קל הצצתי בשעון, מאז 7 באוקטובר לא הצלחתי לישון לילה רצוף, בדרך כלל הייתי מתעורר ב-03:30 ובלילות טובים ממש התעוררתי ב-04:30, וגם אז שנתי הייתה קטועה וחסרת מנוחה, זה נמשך כך גם אחרי מותו של שחר. השעה כעת הייתה 07:00, שינוי השעון ותאילנד עושים לי טוב כנראה. כך היה לאורך כל הטיול, שנתי הייתה שקטה, נינוחה וללא הפרעות. עם חזרתנו לארץ חזרה אליי גם אותה שינה מקוטעת וקצרה.
בינתיים חיפשתי מה אפשר לעשות היום. לאחר כשעה שירה התעוררה. "רוצה לעשות טאי צ'י?" שאלתי.
התארגנו בשקט ויצאנו. משנת 1997, עוד בהיותנו סטודנטים, אני למדעי בעלי חיים ברחובות, והיא לעבודה סוציאלית, התחלנו לתרגל טאי צ'י. חיפשתי משהו שיעזור לכאבי הגב התחתון שמהם סבלתי, ומאז הטאי צ'י מלווה אותי ושומר על בריאותי הגופנית והנפשית. שירה מחוברת יותר ליוגה, אך מדי פעם מתרגלת יחד איתי, נהנית מהתנועה האיטית המשותפת של הקאטה.
מצאנו פינה נוחה והתחלנו את התרגול. לאחר מותו של שחר מצאתי את עצמי, לא פעם, בוכה במהלך התרגול, מנסה לחשוב-לא-לחשוב, להתמקד בנשימה ובתנועה, דווקא אז הדמעות היו מתחילות לזלוג מעיניי ללא אזהרה.
התוכנית להמשך היום: סדנת בישול. בשעה 15:30 אסף אותנו מהמלון שף בשם און (Oun) ונסענו לשוק הקרוב לקנות מוצרי מזון לסדנה שהתקיימה בביתו של און.
לאחר מנוחה קצרה ודברי הסבר, התחלנו להכין את המנה הראשונה, כל אחד לפי בחירתו, בהנחייתו של און שהשגיח במקביל על חמש מנות שונות. בכל שלב הכנו את המצרכים למנה ליד השולחן, ולאחר מכן ניגשנו לעמדות הכיריים, כל אחד מול הכיריים שלו, ופעלנו לפי ההנחיות של און. לאחר מכן העברנו את המנה מהווק לכלי האוכל וחזרנו לשולחן האוכל, לאכול את מה שהכנו. כך מנה אחרי מנה.
פד תאי, או תבשיל קשיו מוקפץ, ספרינג רול או סלט פפאיה, מרק קוקוס או מרק אטריות תאילנדי, תבשיל קארי מסוגים שונים ולקינוח, פירות טריים וקרירים וסטיקי רייס כחלחל. הכל היה טעים להפליא.
שחר היה איתנו בכל שלב ושלב, לאחר עוד מנה עם טעמים מופלאים יצא לי, "וואו, זה מטורף!", הכל כך מוכר של שחר, כאילו הוא דיבר מגרוני. שירה, רוני, דריה ואודיה הסתכלו עליי בחיוך מהול בגעגוע, היה ברור שגם הם שמעו והרגישו את זה.
טיפ משחר: זה רק כסף
מסדנת הבישול המשכנו לשוק הלילה. באופן אישי קשה לי עם מסעות קניות, עוד ועוד מזכרות, עוד ועוד פריטי לבוש שיצטרפו לארונות מתפקעים. הרגשתי איך אני מתמלא בחוסר סבלנות ואפילו כעס. יצר החסכנות, שלא לומר קמצנות, עלה לי בחוזקה. לאחר שפלטתי כמה אמירות לא נעימות ליד שירה הבנתי שזה לא במקום והתרחקתי קצת מהמשפחה. המשכתי לשוטט לבדי בשוק, מסתכל על העוברים ושבים, על המוכרים והקונים. בשלב מסוים הרגשתי את שחר מדבר אליי, מניח את ידיו על כתפיי ומרגיע אותי, מזכיר לי ש-150 באט זה בסך הכל 15 שקל.
חזרתי מפויס אל המשפחה, הם כבר היו עם שקיות מלאות וחיוכים על קניה מוצלחות, אל השוק הזה נחזור שוב בערב האחרון בצ'יאנג מאי לפני הטיסה לקראבי.
מאוחר יותר, בחדר במלון, שלפתי את הארנק ונתתי לכל אחד מבני המשפחה 2,000 באט תוך כדי שאני מתנצל על איך שהתנהגתי בשוק, אודיה הופתעה כשהושטתי לה את השטרות. "למה?", היא שאלה, "לבזבוזים", אמרתי, מבהיר לה שהיא חלק בלתי נפרד מהמשפחה.
מכאן ואילך נושא הכסף הפך ללא רלוונטי, ללא משמעותי, כשהיה צריך משכתי עוד. כשהכל בבאטים, ובכלל בנסיעה כזו ובתקופה שכזו, להתחשבן על שטויות היה ממש לא לעניין.
תודה לך שחר.
