"מאיפה אתם?" נהג המונית שלנו שואל. הוא לא כל כך יודע אנגלית, אז הוא מצייר באצבע שלו ריבוע כמו של דרכון, נוקש עליו ואומר בערבנגלית - "פרום מין הדא?". אנחנו מחליפים בינינו מבט. הנה הגיע רגע האמת. מזה שבוע שאנחנו מתדיינים בינינו מה לעשות כשישאלו אותנו בקהיר מאיפה אנחנו. רן מציע שנמציא שאנחנו ממדינה שאף אחד לא מכיר את השפה שלה. ככה לא יפנו אלינו פתאום בגרמנית ולא נדע מה לומר חוץ מ"ווילקומן, שנל שנל!". הוא מציע שנגיד שאנחנו מאחת הארצות האלו שקיימות רק באירוויזיון - סלובניה, אסטוניה, נסיכות מונקו. אני מודה שמונקו טיפה מפתה אותי, אבל מציעה שנגיד את האמת. "תחשוב שתייר מצרי פתאום היה מגיע לארץ", אני אומרת, "מישהו היה מתקיף אותו? מעליב אותו? מה פתאום. אנשים היו מתרגשים עד דמעות לפגוש מצרי באמצע ישראל".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האופטימיות שלי עמדה למבחן ראשון כשטסנו אתמול בלילה בקהיר. טסנו רק כמה דקות באוויר, כשהטייס של "איג'יפט אייר" פתאום עמעם את האורות והודיע לנו להתכונן לנחיתה. "מה פתאום נחיתה מוקדמת?" חשבתי, "מה אם הטייס הזה חטף אותנו ועומד להנחית אותנו באמצע המפקדה של אל־קאעידה המחודשת במדבר?". מה שקרה בפועל הביא לי דמעות התרגשות לעיניים. הטייס הנמיך את המהירות, הוא הביא את המטוס כמעט לסוג של דאייה בשמיים. ומשם והלאה, הוא פשוט לקח אותנו לגרנד־טור בן כחצי שעה של כל המגה־עיר ששמה קהיר. היא נפרסה מתחתינו בחושך כמו תכשיט ספירים ענקי ומנצנץ, קורנת באורות יפהפיים בכל הצבעים. אורות לבנים של פנסי רחוב, צהובים ואדומים של מכוניות קטנטנות שעמדו בשורה בלתי נתפסת באורכה בכבישים. לכל זה הצטרפו אורות החגיגה הסגולים והוורודים של הספינות הקטנות והגדולות ששטו על הנילוס.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה היה השלב שבו הרגשתי בפעם הראשונה את מה שאני ארגיש לאורך כל הטיול, שפשוט אי־אפשר להרגיש עצובים או מיואשים כשרואים את הנהר העתיק הזה, עם מימיו הכחולים הכהים, השמנוניים, והדרך שבה הוא גורם לך להרגיש שהוא הווריד הפרהיסטורי שפועם בלב של העולם, מלא בתנינים ובגשמים מאוחרים מאפריקה, בתיבות אוצר טבועות עם חרפושיות מטורקיז ואולי אפילו בתינוק עברי אחד ששט לו בסלסילת גומא.
"אבל למה אתה לא רואה את הנוף?" נזף הדייל המצרי בחביבות בבחור שישב עם האוזניות שלו והמחשב במעבר. זה הדבר הראשון שמגלים על המצרים, כמה הם גאים בטירוף בארץ שלהם, בגאונות של אבותיהם הפרעונים, בעושר התרבותי המטורף שיש בו גם השפעות מכל הכובשים שחמדו אותה - רומאים, צרפתים, אנגלים, יוונים, עות'מאנים, פרסים, מי לא ניסה לשים רגל בתוך תיבת התכשיטים הזוהרת של המזרח התיכון. אין מצרי אחד שהפנים שלו לא מתרככות כשאומרים לו, "איג'יפט סו ביוטיפול. דה בסט". ואם אנחנו כבר באיג'יפט אייר, אז היא התחילה להשיק קו חדש שפועל ארבע פעמים בשבוע מישראל, תודות לשיחות של נפתלי בנט עם א־סיסי, ומדובר מבחינתי בחברת התעופה המגניבה בעולם.
נכון שהם מתעכבים בשעתיים כמעט תמיד, הזמן המצרי הוא מושג מופשט ומילת המפתח פה היא "שוויה שוויה", אבל הם היחידים שעדיין טסים בכל ההוד וההדר שבהם אנשים היו טסים בשנות ה־60. המטוס הוא מטוס סילון חדש וצר, יש טונה מקום לרגליים. אתה מקבל חמגשית כחולה עם ארוחה חינם למרות שהטיסה בת שעה וקצת. והכי חשוב, יש להם בשדה התעופה טרקלין שלם עם שנדלירים מבדולח וספות רכות במיוחד למעשנים. את יושבת שם בלאונג' המפואר, מציתה את הסיגריה במצית זהב שמגיש לך איזה מצרי ג'נטלמן ומרגישה כמו מינימום אווה גרדנר.
מצרים עצמה בהחלט מהממת, וככה גם אמרנו לנהג שאסף אותנו לפני כמה דקות. "איג'יפט ביוטיפול, הא?" שאג באושר ומיד לחץ על הגז ונכנס למשחק המחשב המסוכן ששמו התחבורה בקהיר. דמיינו כביש שמפוצץ במכוניות ברמה שכבר לא רואים את האספלט. חלקן עומדות בפקק, חלקן מספיקות לזוז כמה מטרים עד שהן כמעט מתנגשות בפולקסווגן נושנה מדגם שלא ראיתי מאז שנות ה־70, שהחליטה משום מה לנסוע נגד כיוון התנועה.
ובכל זאת אין תאונות, הכל מסתדר לו באורח פלא. רק צפירות, סאונד בלתי פוסק של מיליוני צפירות. צליל של צרעה נזעמת מתנגשת בחלון. לתוך זה תוסיפו רוכלים נושאי עגלות עם גויאבות או פיתות שמשתחלים בזריזות בין הרכבים, הולכי רגל אומללים שמנסים לחצות את ים הסוף המצפצף והנוסע למרות שאין בשום מקום מעבר חציה. זה כמו השיר ההוא של הבאנגלס, "ווק לייק אן איג'יפשן", וללכת כמו מצרי זה אומר תזרמי, יא חביבתי, יש פה 9.5 מיליון בני אדם ו־30 מיליון שמבקרים בעיר מדי יום, או שאת בתוך המסה, או שאת בחוץ.
מי שרוצה לחצות כביש, שזו מילה קטנה מדי לתאר את הרחבה המשוגעת של מכוניות מתנגשות שמשפשפות פגוש, צריך לעשות את מה שאנחנו עשינו - לבחור לעצמו שהיד. זה הולך ככה: את עומדת על שפת המדרכה, רואה את נחשול המכוניות שמתקרב אלייך וחושבת, "אין מצב שאני חוצה את זה. אני פשוט אשאר פה עד שאחגוג על המדרכה הזאת יום הולדת 80". בזווית העין את מאתרת סטודנט מצרי חביב, הוא נועל נעלי נייקי בדגם מוזר בירוק זרחני שמעולם לא ראית באף אתר של החברה, פחות נייקי ויותר פייקי. עכשיו בחרת לעצמך שהיד, עלייך להיצמד אליו, לחכות שהוא ינסה לחצות, לראות איך הוא עוצר בגוף שלו, פיזית, את הב־מ־וו השחורה ששועטת אליו בספיד. לחכות שהנהג יוציא ראש מהחלון וישרבב איזו קללה עסיסית, ואז, לחמוק לצד השני בעוד השהיד שלך סופג את כל הצרחות וכמעט נדרס שוב מזרם המכוניות שאין להן שום כוונה לעצור.
נהג המונית שלנו קצת נעלב, עוד לא טרחנו לענות לו. "מישראל", אני אומרת פתאום. נמאס לי להעמיד פנים שאני מאסטוניה. נכון שבקבוצות הפייסבוק "אוהבי קהיר" ו"אוהבי מצרים" (שתיהן מצוינות ומלאות מידע) טענו שעדיף שלא. שאי־אפשר לדעת אם הבן אדם שלפניך הוא בכיר לשעבר באחים המוסלמים ובדיוק מתחשק לו להביא אותה באיזו חטיפה קטנה שתחזיר אותו לחבר'ה. ואני גם מודה שיש פחד מסוים שכל הזמן נמצא בגוף שלך פה.
"מין הדא?" משתומם נהג המונית. "מישראל. אנא ישראילי". אני אומרת. הנהג שלנו סובל מכיס אוויר רגשי כשהוא שומע שאנחנו באים מהמדינה שאת הניצחון עליה ב–6 באוקטובר חוגגים בכל פינה בעיר. "רגע", הוא מסמן עם היד, לוקח את הטלפון שלו ואומר לתוכו משהו בערבית. ושוב חוזר הפחד. מה הוא מתכנן לעשות. את התשובה מספק לנו קול הזכוכית הדקיק, השמח, של עדן בן–זקן
אבל אני לא יכולה לסבול את המחשבה שאני אשקר לבן אדם הנחמד הזה שלא שיקר לי לגבי מחיר הנסיעה. "מין הדא?" הוא משתומם. "מישראל. אנא ישראילי". אני אומרת לו והנה, השתיקה. יש איזה רגע כזה, שבו המצרי שומע שאת מישראל. נקרא לו כיס אוויר. הפנים צונחות קצת, לא הרבה, כמה מילימטרים למטה, תזוזה כמעט בלתי מורגשת אבל מלחיצה. גם הנהג שלנו סובל מכיס אוויר רגשי כשהוא שומע שאנחנו באים מהמדינה שאת הניצחון עליה ב־6 באוקטובר חוגגים בכל פינה בעיר. תכף נגיע לחגיגות הניצחון המוזרות האלו, אבל בינתיים הנהג מתעשת. "רגע", הוא מסמן עם היד, לוקח את הטלפון שלו ואומר לתוכו משהו בערבית. ושוב חוזר הפחד. מה הוא מתכנן לעשות. את התשובה מספק לנו קול הזכוכית הדקיק, השמח, של עדן בן־זקן.
"יא אלבינה יאללה", הנהג לא יודע את נפשו מרוב שמחה, הוא מתופף על ההגה, שר בקול "יא חביבי יאללה". "אתה מכיר את השיר הזה קודם?" רן אומר. "לא", הוא עונה, מסביר לנו בפנטומימה שהוא פשוט ביקש מסירי "סירי, מוזיקה מישראיל", וזה הדבר הראשון שעלה. וככה אנחנו חולפים ברחובות השכונה הזאת, דווקא בשכונה הזאת, שנראתה לנו קודם כמו פרוור הטרוריסטים באפגניסטן מרוב עוני וכתובות גרפיטי אדומות־שחורות ומבטים חשדניים. זו הכניסה הדיסקרטית שלנו אליה, עם עדן בן־זקן שרה 'אלבינה' בפול ווליום ושני אויבים ציונים מתופפים על החלון. אפילו אם הם חשדו שאנחנו מרגלים ישראלים, אין שום ספק עכשיו, איזה מרגל היה נכנס ככה למקום? ואין פחד בעולם, יש רק אושר, ועיר אחת, אולי הכי יפה ובטח הכי מסעירה ומרתקת שראיתי בכל החיים שלי, שחולפת לעינינו כמו סרט הרפתקאות. וזה מרגיש בדיוק כמו שעדן שרה: "תשמח ללא גבולות, חיים רק פעם אחת".
השנה מלאו עשר שנים למהפכת תחריר. ככה הכיכר הזאת צרובה בראש שלנו, מלאה עד אפס מקום בהמוני מפגינים ומפגינות שמנסים בכל כוחם להביא למצרים את האביב הערבי. כאישה, מה שבעיקר חרות לי בזיכרון זה דווקא ההתקפות המיניות ההמוניות שקרו פה, במיוחד הסיפור של העיתונאית האמריקאית שעמדה פה ושידרה, עד שנחש בלתי נתפס בגודלו של גברים כיתר אותה וגרר אותה למקום חשוך כדי לאנוס אותה באכזריות כזו שהם תלשו לה חתיכות בשר מהגוף. "אבל זה היה פעם", אמר לנו מישהו אתמול, "עכשיו יש א־סיסי והוא עושה סדר". ובאמת, א־סיסי כל כך נחוש בדעתו להחזיר את מצרים לפארה הקודם, שהוא הפך את הרחובות כאן למקום בטוח. כל השכונות שהלכנו בהן בלילה היו מוארות ברמה של אצטדיון, ובכל פינה, בכל שעות היום או הלילה, ניצב שוטר לבוש בבגדים לבנים. אות לכך שהוא עוד שוטר נאמן של משטרת התיירות.
הרצון לגרום לתיירים ובעיקר לתיירות להרגיש בטוחות כאן הוא כל כך גדול, שלפעמים הוא הופך למטרד בטיחותי בפני עצמו. אתמול בבוקר ירדנו ליציאה של המלון החדש שלנו, והופה, משום מקום עט עלינו שוטר במדים לבנים עם טופס בידו. "לאיפה?" הוא שואל אותי מיד. "אני צריך לדעת לאן אתם מתכננים ללכת מפה", הוא אומר. רן מסביר לו שאנחנו בדרכנו לתחריר, ואחרי זה לדאון טאון.
חשבנו שהוא ישחרר אותנו, די ברור שאנחנו לא אדון וגברת סמית' הישראלים שהולכים לרגל אחרי טקטיקות הקרב של הממלוכים במוזיאון. אבל השוטר קיבל את הלו"ז שלנו בפנים חמורות, עשה תנועה של רגע עם האצבעות, פקד עלינו לחכות לו ונעלם. במשך 47 דקות עמדנו שם וחיכינו לו בחרדה הולכת ומתגברת. פתאום נשמע קול צפצוף מהרחוב מול המלון, וניידת גדולה עם כיתוב של משטרת התיירות הגיעה. "גו", אמר השוטר, ואז קרה משהו מוזר. אנחנו הלכנו ברגל, והניידת פשוט התחילה לנסוע אחרינו. היא ליוותה אותנו לכל מקום, אפילו עצרה לידנו כשעצרנו לקפה.
חשוב גם לציין שהכוונה של השוטרים היא לגמרי טובה, הם הציעו לעזור לנו לקנות מים מינרליים בקיוסק, כיוונו אותנו לתחריר, באמת שעשו הכול כדאי שנרגיש וולקאם. אבל אני לא באתי לחופש כדי להרגיש כמו ביונסה בסיור בניו־יורק, ויש מעט מאוד דברים מעצבנים כמו לרצות להיעלם במגה־עיר הזאת, פשוט לנדוד לאיזו סמטה ולחקור את חנות הבשמים הישנה שעומדת בה, ולגלות שהניידת שחשבת שנעלמה סוף־סוף עומדת ומחכה לך בכניסה של הסמטה אחרי שעשתה עיקוף.
וגם היום בבוקר, אותו השוטר חיכה לנו בכניסה למלון. הוא התעקש שוב שלא נלך לשום מקום עד שהוא יגיש את כל הטפסים, ישלח אותם בפקס הלא־ממש עובד של המלון למפקדה, ויצליח לגייס ניידת. עניין של שעה מינימום. "לא", אני אומרת לו בחוצפה אין קץ. בשלב זה, אני כבר לא אותה אישה שהגיעה לפה עם ג'ינס וטישירט מסמורטטת. עכשיו אני מדאם, גברת מצרייה, כי התחלתי ללבוש חיג'אב. זה אמנם לא חיג'אב אמיתי, יותר לונגי חוף מעפן עם איורים של ירח ודולפינים פוזלים שכרכתי סביב הראש שלי. בניגוד למה שאולי עולה, לא התחלתי לשים מטפחת כי אני מפחדת שיטרידו אותי, אפילו הנשים הצעירות שטיילו בעיר הזאת לבדן כתבו בקבוצות הפייס שהן הרגישו סבבה רוב הזמן.
התחלתי לחבוש כיסוי ראש כי גיליתי שזה מוסיף לכבוד שלי, כי לא משנה מה את לובשת מתחת לחיג'אב שלך, כל עוד הוא על הראש שלך, יתייחסו אלייך כמו אל גברת אמיתית. כמות ההצקות והשאלות מאיפה אני, המבטים שמשכתי, כל זה ירד לאפס מהרגע ששמתי אותו. זה אולי נשמע מוזר, אבל הגברים המצרים, שמסתובבים פה בהמוניהם, כמעט תמיד לבד, יש להם איזו יראה, אולי אפילו פחד, מהאישה המכובדת. "לך תדע מה היא", קראתי במבטים שלהם כשחלפתי עם המטפחת שלי כמו איזו קשישה פלאית ורחומה בחנהל'ה ושמלת השבת, "אולי היא מצרייה שהתחתנה עם מערבי. אולי היא מוסלמית־צרפתייה. היא בטוח גברת". הנה, אפילו השוטר של משטרת התיירות, גם הוא ניגף מפניי מיד. "אני לא בכלא", אני מבשרת לו כמו אמא שנוזפת בילד מאכזב, "אני אלך לאיפה אני רוצה. תודה רבה לך". "אוקיי, מדאם", הוא אומר, ונדמה לי או שהוא כמעט קד קידה.
הגענו לקהיר כשאנחנו מרגישים זקנים, האז־בינז ששייכים לעולם שכבר לא קיים, ודי מדוכדכים, רן עם יום ההולדת ה־50 שלו, אני עם דיאטה ללא פחמימות, גלוטן או טיפת כיף. קהיר צפתה בנו יורדים מהמטוס עם משבר הגיל המטרחן שלנו, ונתנה בנו מבט מתנשא של עיר שנשארה הכי מהממת וסקסית למרות שהיא נוסדה בשנת 2000 לפני הספירה. הנה הסיבה הכי טובה לנסוע לקהיר - את לא קונה רק כרטיס טיסה, את קונה כרטיס למכונת זמן. לרוב את נוסעת לשנות ה־20 של המאה שעברה, עם בנייני הארט דקו שבנה פה ראש ממשלת מצרים לשעבר, אסמאעיל פאשא. בשנת 1867, הוא נסע לתערוכה בינלאומית בפריז, נמלא קנאה עזה ביופייה, ומיד חזר לקהיר, שכר את הארכיטקטים הכי מפורסמים בעולם, והפך את קהיר למה שמכונה עד היום "פריז על הנילוס".
הרומנטיקה באוויר כל הזמן. את הולכת ברחוב המסריח ושוקק הזמבורות, והנה, פתאום, דלת חומה ומסתורית. נכנסים ומגלים בפנים בית קפה אקזוטי וחשוך שנשאר תקוע בהיסטוריה, שמלצרים חבושי תרבוש מסתובבים בו ומגישים לך קפה שחור טעים ברמות אחרות מפינג'אן שעשוי מזהב טהור. יש אפילו מצחצח נעליים כבן 876 בערך שמבריק בזה הרגע עם קופסה כמו של פעם את נעלי המוקסין של אחד מהיושבים.
אני מרגישה יפה פה. נשית. ורן, גם הוא השתנה, הקושי ומלחמות יוקר המחיה של ישראל נושרים ממנו, והנה קם ועולה לו גבר שאני מכנה שריף אל־אטרף, מהלך לו מתחת לבניינים הפריזאיים והדקלים כאילו הוא נולד פה, נראה כמו כוכב קולנוע עם הכובע והמשקפיים השחורים. זה הקסם של קהיר, תרגישו בה כמו בתוך כל תקופה היסטורית בזמן, לפעמים בארץ התנ"ך הקדומה, לפעמים בשנות ה־50 של נאצר. זה גם בסוגי האנשים האקזוטיים שרואים ברחוב. למשל, האיש שנראה כמו מלך או שליט של מדינה אפריקאית קטנה שעמד ברחוב קודם. הנהג שלו ניסה להכניס את כל ה־800 מזוודות שלו לתא המטען ולא הצליח.
המלך שהיה לבוש במדים סגולים כהים וחבש כובע קטן עם נוצת יען על הראש, התעצבן וקרא לשתי נערות שעמדו במרחק שני מטרים ממנו. גם הן לבשו אותה תלבושת לאומית סגולה כהה, אבל הן היו כל כך צעירות שלא הבנתי אם זה הבנות של המלך או הנשים שלו. הוא גער בהן בשפה לא ברורה, ואחרי כמה דקות נכנס למרצדס, פקד על הנהג לנסוע ונעלם. הנשים נשארו ברחוב עם המזוודות לחכות למונית שתצליח להכניס את כולן. "לא יפה", אמר מצרי שעמד לידנו, "גבר שמתייחס ככה לאישה, זה בזוי. אבל ככה זה באפריקה, הם חיים כמו פעם". התביישתי מיד, זה היה כמו פרודיה על הגזענות שלי עצמי, איך שחשבתי שמצרים מתייחסים לנשים שלהם.
"הנשים המצריות קשות", אומר הצעיר שפגשנו, "לא מעניין אותן שהסיבה שאני עדיין גר עם אמא זה כי אני מפרנס לבד את כל המשפחה". הוא אומר שזו תופעה רחבה אבל לא מדוברת במדינה. מצרים עדיין שמרנית מאוד ואין פה דברים כמו דייטינג, או טינדר. "זה או חתונה או שאתה נשאר בתול, אתם מבינים את המלכוד שלי?"
כמה ימים אחרי זה נתיידד עם בחור מקומי כבן 30. הבחור מגיע אלינו למלון, יושב איתנו על בירה שיש בעיקר במלונות כי אלכוהול לא מוצע למכירה בחוץ, ומספר לרן על הכאב הפרטי שלו. מתברר שהוא בתול. "הנשים המצריות קשות", הוא אומר, "הן רואות אותי נמוך, רזה, ממושקף, עדיין גר עם אמא ועם אחותי ואחי, בלי דירה משלי. ואני לא מספיק גבר בשבילן, מבין? לא מעניין אותן שהסיבה שאני עדיין גר עם אמא זה כי אני מפרנס לבד את כל המשפחה, מחזיק אותה".
הוא אומר שזו תופעה רחבה אבל לא מדוברת במדינה. "ככה זה אפילו בזמאלק", הוא אומר, מתייחס לשכונה הכי צעירה, מגניבה וקולית של קהיר, שבה חיים כל הסטודנטיות לאמנות והברמנים חובבי הפילוסופיה ומעצבי הבגדים הניסיוניים. אין הרבה ריאות ירוקות בקהיר, וזמאלק טובלת בירק, שקטה יחסית, ויש בה ווייב הורס של היפסטרים מצרים, שזה אומר שאפשר לראות שם בחורות עם סווטשירט רטרו של מלך האריות, מאם ג'ינס ונעלי אולסטאר, רק עם חיג'אב רך בצבע ורוד פנינה מלמעלה.
החבר שלנו אומר שזו רק אשליה של קדמה, שלמרות שזה נראה כאילו זמאלק היא שכונה מערבית של צעירים כמו בכל מקום אחר, מצרים עדיין שמרנית מאוד ואין פה דברים כמו דייטינג, או טינדר. ובאמת, קראתי בזכותו כתבה של עיתונאית מצרייה בת 20, והיא מספרת איך היא ניסתה פעם ראשונה את הדבר החדש שנקרא "טינדר קהיר" וגילתה שבתור בחורה יש לה שם אחוזי הצלחה מטורפים, מאה סליידים ממאה. הבחורים המסכנים שלנו, היא כתבה, אין להם התאמה עם אף אחת, כי יש בכל טינדר אולי עשר בחורות. "זה או חתונה", החבר אומר, "או שאתה נשאר בתול, אתם מבינים את המלכוד שלי?"
עכשיו חודש אוקטובר, וכל קהיר מלאה בשלטים ובתערוכות שחוגגים את הניצחון המזהיר שלהם במלחמה. בהתחלה אני לא כל כך מבינה במה מדובר, אני יותר מדי עסוקה בשאלה שמטרידה אותי. יש לי כל כך הרבה כסף מצרי לבזבז, וכל כך מעט דברים להוציא אותו עליהם. המוצר היחיד שמשלהב את כל קהיר הוא דווקא בן אדם. מוחמד סלאח, הכדורגלן האגדי שהתחיל פה בקבוצת אל־מוקאוולון ועבר לליברפול. ספרתי לדעתי 40 שלטי חוצות שבהם רואים את מוחמד סלאח עושה דברים. מוחמד מדבר בטלפון, משחק בכדור באבהיות עם ילד קטן, הולך לראות סרט בקולנוע. אבל השיא היה השלט שבו ראו את סלאח סתם נשען על קיר כשהוא לובש ז'קט עור מזעזע בצבע כסף. סתם מבלה בסבבה עם ז'קט הכסף שלו, כמו שאנשים עושים.
אני כל כך שקועה בתהייה איך אני חוזרת לילדות בלי מתנה אחת ביד, שאני לא שמה לב שנעצרתי ליד גן הילדים הבינלאומי ברחוב 26 ביולי. זה מוסד מתוק, צבוע בצבעים עליזים, בפינה הימנית יש קיר שהגננת תלתה עליו את הציורים שהילדים ציירו, ובפינה השמאלית יש את הנושא שהם למדו החודש. שהוא, איך לא, הניצחון שלהם עלינו במלחמת יום כיפור. למשל תמונה של סוללת טנקים מצריים גאים, ומולם קבוצת חיילים שנכנעת ומרימה ידיים. ושוב, לוקח לי זמן להבין שמי שמצויר פה, מתחנן על חייו, זה חיילי צה"ל שלנו.
בשלט שתלוי מעל כתבה הגננת החביבה "ויקטורי! איג'יפט פרייד!". "איזה ניצחון בראש שלהם?" אני אומרת לרן. לא זכור לי שבמלחמת יום כיפור מישהו כבש מאיתנו ולו שטח אחד. אבל האמת היא שאני גרועה בהיסטוריה, אולי אני טועה, אולי הם באמת ניצחו ולקחו מאיתנו גם את רמת הגולן וגם חצי מרעננה? "הם לא כבשו שום שטח", הוא אומר, "אבל תודעתית זה היה הרגע שבו הם הבינו שישראל כבר לא כל כך גדולה, שהיא מסוגלת גם לפחד, ועובדה, כמה שנים אחרי החזרנו להם את סיני".
מלחמת יום כיפור נוכחת במלא מקומות, יש אפילו מוזיאון חדש ומיוחד שעוסק בניצחון, קוראים לו "אוקטובר פנורמה". אבל אין איבה. במשך שבוע שאנחנו פה אף אחד לא טורח להיכנס איתנו לשום ויכוח פוליטי. יום אחד אני נעמדת בדוכן ספרים מול ספר שכתוב עליו באנגלית "גוש דן" עם ציור של טילי סקאד ונפצים ממלאים את השמיים. כשאני שואלת את המוכר מה זה הספר הזה, הוא אומר שזה עוסק במלחמה על תל־אביב. "אבל אני ישראלית", אני אומרת, "אני אפילו חיה בעיר הזאת". "אין מה לעשות", אומר לי המוכר, "אנחנו חושבים ככה, אתם חושבים אחרת, רוצה שאני אתן לך את ספר הפנטזיה שרצית ב־20 לירות במקום ב־40?".
אני לוקחת, מספיקה לראות שהוא מוכר גם את "מיין קאמפף" של אדולף היטלר. האם זה אומר שהוא ניאו־נאצי? שהוא מפעיל מאחורי הכריכייה שלו תא טרור פעיל? אני לעולם לא אדע מה התשובה לשאלה הזאת, ואין לי ספק שאם תפרוץ שוב מלחמה נהיה שוב אויבים. זה רק שקהיר של אוקטובר 2021 היא עיר שמנסה לחיות את חייה בשמחה ובעליזות, עם כבוד לעבר אבל עם הפנים לעתיד.
"הנה הן", אני צורחת וכמעט נופלת למטה מגובה 19 הקומות של המלון. "הנה הפירמידות, שיואו, אני לא מאמינה". "מהר, מהר", רן אומר, "בואי נצלם לפני שהערפיח יחזור". אנחנו דופקים אולי 30 תמונות עם הפירמידות, בכולן אני נראית מחייכת מלוא הפה כמו סנאי מטופש של דיסני כשבקצה הראש שלי ניתן לראות שלושה שפיצים מטושטשים. אנחנו נרגשים כאילו שפגשנו את הסלב הכי גדול בעולם, ובמובנים רבים, הפירמידות הן אכן הסלב הכי גדול בעולם.
אי־אפשר להבין את ההילה הכריזמטית והמהפנטת שלהן, עד שלא רואים אותן במציאות. בזכותן, ההורים שלי שכבר חרשו את כל העולם בערך, טוענים עד היום שהטיול למצרים היה הטיול הכי משמעותי ומרגש שהם עשו בחיים. "כל החיים שלי אני זוכרת איך עמדתי מול הפירמידות והרגשתי איך אני שוב בתנ"ך", היא אומרת, "זה קסם טהור, ואת תראי שגם את בגיל 86 תזכרי את מה שראית במצרים".
מה יש בו, במבנה המשולש והדי־בסיסי הזה, שמצליח לכשף כמעט כל יצור אנושי ככה? כולה שלוש צורות גיאומטריות ממחברת חשבון שמוצבות זו ליד זו לפי הגודל שלהן: קטן, בינוני וגדול. שלושה בורקסים של גבינה אם את ממש רעבה. מרחוק, הן אפילו לא כאלו מרשימות, ובכל זאת יש במראה שלהן משהו שגורם לנשימה שלך להיחטף מרוב פלא, כאילו פגשת קנטאור, או פיה.
הדבר המדהים הוא איך הן, בדומה לנילוס, משולבות בצורה לגמרי אינטגרלית בתוך העיר החדשה, התוססת הזאת. הן כמו שלוש מלכות בנות אלמוות גאות, עומדות ומשקיפות באדישות של מי שחי חיי נצח על החרקים עם הפרסומות המהבהבות שלהם ושליחי האוכל שמתרוצצים. ולכן, מהיום הראשון אנחנו בונים על הרגע שבו ניסע לגיזה וסוף־סוף נפגוש אותן פנים אל פנים. לביקור הזה אנחנו גם לוקחים מדריך שמדבר עברית שוטפת. קוראים לו אשרף חוסני והוא המדריך הרשמי של השגרירות הכבר לא כל כך קיימת בקהיר. הוא מוסלמי די אדוק, יש לו רעמת אריה לבנה וסמיכה, והוא יודע להסביר בעברית מליצית ומופלאה כמו של דן כנר את כל מה שאי פעם נכתב או נחקר בנושא מצרים הפרעונית.
רק שיש שתי בעיות. אחת מהן היא משטרת התיירות שמפציעה בהופעת אורח נוספת בפתח המלון שלנו. מה שאומר שאנחנו יוצאים אליהן עם ניידת צמודה באיחור של שעה וחצי, לא לפני שאני מנסה להימלט שוב. הבעיה השנייה היא שהפירמידות של גיזה נמצאות בתוך גיזה, שזו שכונה ששייכת לקהיר בערך כמו שיפו שייכת לתל־אביב. בעצם, שכונה זה שם יפה מדי בשביל ערבוביית האבק, הרוכלים, הבניינים הנמוכים מבוץ והעסקים שעוטפים כמו לאפה שמנונית את שלושת פלאי תבל.
כשהייתי בארץ, דמיינתי את רגע הפירמידות שלי כרגע קדוש, מלא הוד. מישהו מנחית אותי באמצע מדבר רחב ולבן, אני הולכת כמה קילומטרים בשקט אלוהים ואז רואה אותן מולי. אף אחד לא סיפר לי שמישהו בחר לבנות מסביב להן סוג של לאס־וגאס כפרית. יש פה טונה חנויות שמוכרות בשמים ופפירוסים אותנטיים בערך כמו שטרות של מונופול. מאכרים זריזים שמציעים לך פסל גבס עם הראש של נפרטיטי, למי אכפת שהיא נראית שם כמו מייקל ג'קסון עם אף מקולף. יש מסעדות עם שמות כמו קליאופטרה ואינספור אכסניות ומלונות.
צריך לטפס קצת במעלה כביש לא ממש סלול, והנה הן לפנינו. שלושה מבני אבן מרהיבים, עצומים בגודלם, וכל כך סימטריים. הבנייה היא כל כך מושלמת שזה נראה כאילו שפרנק לויד רייט הוא שתיכנן ובנה את הפירמידות, ולא איזה פרעון עם חצאית קש שהכלים היחידים שעמדו לרשותו היו פלס שעשוי משני קרשים עם מטוטלת מחבל, וסכין סיתות שעשויה מאבן צור. מכל הדברים, זה הדבר שהכי תופס אותי. כמה שהפירמידה חלקה, מדויקת, מוחלטת. ובפנים - מסתורין.
פרעונים מתים ואוצרות, כרכרות מזהב ומחרוזות נהדרות. מבנה הרמטי, כמעט מכאיב מרוב שהוא חתום, ששומר על כל הסודות של העולם הישן. עד היום, המצרים טוענים שהם לא הצליחו לגלות את כל החדרים הסודיים שבתוך הפירמידות. יש ארכיאולוג מצרי אחד שהצליח לקדוח עם ציוד טכני מורכב דרך חדר הקבורה של המלכה. ומה ראתה המצלמה בראש המחוש הדיגיטלי שהוא שלח? עוד דלת. אז הוא קדח דרך הדלת וגילה אחריה, טאדאם, עוד דלת. "זה מטריף אותי", אני אומרת לרן. "תאר לעצמך שיש שם עוד מלא חדרי קבורה מלאים במטמון". "איזי, אינדיאנה ג'ונס", הוא אומר, "אני מכיר את הראש שלך. את לא הולכת עכשיו להיאבד בטעות ולהיכנס בלי רשות לאחת הפירמידות".
קהיר מוציאה ממני את שודד הקברים שתמיד התחבא בי. הנה אני, מטר מהמתנה הכי סגורה ומסתורית שאפשר להעלות על הדעת, ואסור לי לחטט בה ולגלות מה יש בפנים. "כאפייה?" קול מימין קוטע אותי בנימוס. בדואי נמוך עומד לידי עם מגש שעליו כל מיני סובנירים, ועכשיו הוא מציע לי כאפייה משובצת, לא ממש שונה מזו שלבש יאסר ערפאת. אני מסתכלת עליו מזועזעת, מה, הוא לא רואה שאני צאצאית ישירה של חתשפסות, כל הזמן אומרים לי שיש לי עיניים מלוכסנות כמו של מצרייה, אז מה לי ולמוצר התיירים הנחות הזה? ובום, מכה גדולה נוחתת על מצחו של המוכר האומלל, ושוטר שכנראה התחבא מאחוריו צורח עליו, "תעזוב את הגברת לבד".
הוא מרביץ לו עוד כמה מכות ומגרש אותו, אבל זה לא מפצה על ההפרעה ברגע הפרטי הזה, מול האבנים הקדומות, השותקות. מצרים היא כמו יפהפייה שישנה כבר אלפי שנים, נושמת בשלווה דרך אף חתול מסותת, פוזלת בחשאיות לעבר הנילוס, אבל ממש כמו גוליבר, מלא־מלא גמדים קטנים וטורדניים מטפסים עליה ומציעים לך שברייה מפלסטיק, נר, או בושם יסמין. מה לא הייתי עושה כדי להצליח לגעת במסתורין שלה בלי מתווכים.
זה הלילה האחרון, ואני מתעקשת שנעשה מה שפינטזתי עליו מאז שהגעתי. "לא", רן מעווה את פניו, "זה לתיירים". "לא אכפת לי", אני אומרת, "אני לא טסה מפה עד שאני לא מפליגה על הנילוס בפלוקה". פלוקה היא ספינת נהר שבנויה בדיוק כמו הספינות של הפרעונים. יש לה מפרש אחד, לבן כולו, וגוף עץ ארוך. אני חולמת לעלות על אחת כזאת, לשוט איתה על הנהר שלא משנה כמה כמויות של זיהום ישפכו לתוכו, הוא נשאר בשבילי הנילוס של בת פרעה ואהרון כבד הפה והגומא, ובערבית - אל־ניל.
השעה כבר 12 וחצי בלילה כשאנחנו מגיעים אל חנות הפרחים. היא יושבת על הגדה וממנה יורדים במדרגות אל הנמל שבו חונות הספינות. החנות כמובן פתוחה, כמו שהכול פתוח בקהיר בלילה. לא משנה לכמה זמן אתם מגיעים, תכפילו בשניים את הזמן שלכם. כי יש קהיר של היום, הפסקת שנ"צ, ואז קהיר של הלילה. וקהיר של הלילה היא חתיכת דיסנילנד של אורות שבו אף אחד לא נרדם. גם בשלוש לפנות בוקר, רוב הסיכויים שתראו לפחות עשרה בתי תה תוססים שמגישים תה נענע לוהט לגברים שמשחקים שש בש על השולחנות. אבל המלך של חיי העבודה והביזנס הליליים של קהיר הוא הנהר הזה. הספינות לא מפסיקות להפליג עליו בחושך. פה מתרחשות כל המסיבות, כל ארוחות הפאר במסעדות השטות, כל ההנאות האסורות שאי־אפשר על החוף.
"פלוקה?" אני אומרת בתקווה לאיש שמנמנם על ספסל במזח. הוא נוהם מבעד לקורי השינה שלו ולוקח אותנו לפלוקה שלו. "אוי לא", אני אומרת, כי איפה המפרש הלבן, איפה הצורה הפרעונית העתיקה. ראיתי ספינות מנוע של מסיבות רווקים בטבריה עם יותר סטייל מחתיכת הפח המגולוונת הזאת. והיא גם מסריחה מדלק ומדגים מתים.
אבל יש ירח מלמעלה, הוא כמעט מלא, ונילוס כחול כהה, ועוד ספינה שכרגע חלפה על פנינו. אני רואה עליה חבורת בנים ובנות בני 20 בערך, הם שרים ורוקדים ומנענעים. אמא שלי צדקה, אני בחיים לא אשכח את המקום הזה, הוא חדר לי לעצמות כמו האוויר הקריר והנפלא על הנהר, ננעץ לי בלב בחוד משולש של פירמידה. וגם בגיל 86, באיזשהו מקום בתוכי אני עדיין אפליג על הנילוס בלילה של ירח וחפלות ומחשבות על אוצרות נסתרים ושעוני קסיו מהסבנטיז.
פורסם לראשונה: 07:13, 29.10.21
