סן פאבלו דה לורֶטו הנמצאת בצפון-מזרח פרו נחשבת לעיירה רגילה, ואפילו לעיר הגדולה עבור קהילות המתגוררות בעומק הג'ונגל. אמנם יש כביש אבל אין עליו רכבים, רק טוקטוקים. יש שוק קטן, בתים הבנויים מבטון ומעץ, כמה מסעדות קטנות ואפילו שני מבנים עם מספר חדרים שאפשר לקרוא להם בתי מלון. בהשוואה לשאר הקהילות השבטיות שחיות בפאתי הג'ונגל ללא חשמל ומים זורמים, סן פאבלו דה לורטו היא הציוויליזציה, או הדבר הכי קרוב לכך.
אבל סן פאבלו דה לורטו היא לא עיר רגילה, והיא הוקמה במקום נידח בלב האמזונס בגלל סיבה טובה מאוד: כדי להרחיק אותה מבני אדם רגילים ככל האפשר. היא נוסדה לפני כמאה שנה, וליתר דיוק ב-1926, כמושבת מצורעים. מקום הנועד לבודד את חולי הצרעת, או מחלת הנסן, מהאוכלוסייה הבריאה, ולהעניק להם טיפול ובית למשך שארית ימי חייהם. בתחילת המאה שעברה, צרעת נחשבה למחלה מרתיעה וחשוכת מרפא, וחולים רבים הופרדו מהחברה, ננטשו על ידי משפחותיהם והקהילות שבהם חיו והועברו לחיות בבידוד במושבות, שבחלקן נותרו חולים עד היום. מאז הקמתה הגיעו מאות חולי צרעת לסן פאבלו מרחבי פרו וממדינות אחרות בעולם.
לפני קצת יותר משנה הגעתי לראשונה לסן פאבלו, הנמצאת לא רחוק מהגבול של פרו עם ברזיל וקולומביה. זה היה במסגרת משלחת היכרות עם עמותת אנטרופיקה הקולומביאנית שאיתה אני עובדת, לצורך מיפוי ראשוני, מפגש עם הקהילות ותכנון תשתית לפרויקט שימור טבע, חיות בר ותיירות אקולוגית.
העיירה ורוב הקהילות במחוז ממוקמות על גדות נהר האמזונס, בעוד חלקן יושבות על ערוציו השונים בעומק הג'ונגל. הקבוצות האתניות השולטות ברוב הקהילות הן טיקונה (Ticuna), אוואחון (Awajún) ויגואה (Yagua). ראש העיר חואן לאו ("Lao" הוא לא שם משפחה פרואני, ותכף תבינו למה), שקיבל אותנו יפה, משקיע רבות בלהפוך את סן פאבלו למקום מקיים ונקי, ולנקודת עניין לאורך נהר האמזונס בזכות הטבע, התרבות העשירה וההיסטוריה יוצאת הדופן.
כיום סן פאבלו כבר אינה מושבת מצורעים המקבלת חולים חדשים, אך עדיין ישנם מספר חולי צרעת החיים במרפאה בעיירה. במקום מורגשת ההערצה לארנסטו צ'ה גווארה, שפסל בדמותו מוצב בכיכר המרכזית מול בית העירייה, לציון ביקורו במקום ב-1952. גווארה, שאז חגג את יום הולדתו ה-24, התנדב במשך מספר שבועות בסן פאבלו עם חברו הטוב אלברטו גרנאדו. עוד לפני שהפך לדמות היסטורית הוא היה רופא צעיר שטיפל בחולים במקום, התחבר עם חלקם והותיר רושם רב בלב התושבים שנוהגים לדבר עליו ולהצביע על המקום שבו התגורר.
הארץ המובטחת
מפה לשם, הגעתי לסן פאבלו עם הצוות וראינו עיירה די ציורית וצבעונית, והופתעתי לראות נשים לבושות כמו נזירות וגברים עם צמות מהזקן, שפמים מוארכים ולבוש מקראי שלא יצא לי לראות עד כה באזור. אז מסתבר שבין המגוון האתני הילידי, יש גם ישראלים! ולא, לא מוצ'ילרים שהגיעו לאמזונס והחליטו להתמקם ולהקים קהילה באמצע שום מקום כמו בסרט "החוף", אלא דת של ממש. בפרו קוראים להם "Los Israelitas" או פשוט, "הישראלים". זוהי תנועה דתית ולמעשה כת נוצרית-אוונגליסטית החיה בפרו ושמה המלא הוא "האגודה האוונגליסטית של המיסיון הישראלי של הברית האוניברסלית החדשה". כמובן ביקור של ישראלית בסן פאבלו דה לורטו גרר לא מעט בדיחות ואמירות כמו "אווי היא ישראלית אמיתית", או "ישראלית מארץ ישראל שדוברת את השפה של הברית הישנה", מה שהיה בסך הכל משעשע.
התנועה נוסדה בשנות ה-60 על ידי אסקיאל אָטָאוקָוָסִי ("אָטָאוקָוָסִי" הוא אחד משמות התנועה), מהאנדים בפרו שהיה מזוהה עם הזרם האדוונטיסטי בנצרות הפרוטסטנטית והאמין שהם אינם עושים עבודה טובה כדי להציל את העולם מהאפוקליפסה, ופיתח את דתו מתוך אלמנטים מהנצרות הפרוטנסטנטית, הברית הישנה ורוחניות שבט האינקה. אָטָאוקָוָסִי, שהגיע מעוני רב והציג עצמו כנביא וכמשיח, הציב מנדט לעוקביו, הקורא להם להתכונן לבצורת ולרעב גדול ולבודד את עצמם מהעולם, בארצות הג'ונגל (הארץ המובטחת) לעבוד את האדמה ולהפיץ את דתם מעבר לגבול ולמדינת פרו. התנועה תפסה לא מעט בני קהילות מקומיות ושבטיות מרחבי פרו ואוכלוסיות מוחלשות שהיגרו לאזור שבקרבת הגבול בין קולומביה, ברזיל ופרו וייסדו קהילות רבות במחוז סן פאבלו והסביבה.
המהגרים הישראלים הם כבר לא רק אנשים לבושים בלבוש מקראי – הם סוחרים משגשגים, מובילי סחורות, יש להם בתי מלון, חנויות, חוות בקר, מסעדות וכל עסק שניתן להעלות על הדעת באזור הגבול. רחובות שלמים מלאים בעסקים שלהם. הסירות שלהם מגיעות לנמלים כשהן עמוסות בבננות, יוקה ומוצרים אחרים מאזורי הגידול העצומים שלהם.
יש הרואים בישראלים מהגרים הפוגעים במגוון התרבותי ובסביבה האקולוגית באמזונס, ואף כמייצגים של אחד מתהליכי ההגירה, הקולוניזציה וכריתת היערות הגדולים ביותר בפרו. אבל האמת היא, לדעתי לפחות, שכל אדם, שבט או קבוצה באמזונס הלוקחים חלק בניצול משאבי טבע בשיטות פולשניות, לא מקיימות ולא חוקיות מכל סיבה שהיא - עושה בדיוק את זה - ומדובר במגוון רחב של תופעות מסחר בקוקאין, כריתת עצים, צייד תעשייתי ולא חוקי, קידוח נפט ועוד.
הישראלים הם אנשים שוחרי שלום בסך הכל, מכונסים מעט בתוך עצמם, וכן, הם שומרים שבת והאדוקים שביניהם גם מקריבים קורבנות בליל שישי.
לשמור על הסביבה
בסן פאבלו ישנו בית מלון קטן ופשוט המשמש בעיקר לאנשים מקומיים, פקידים ואנשי מקצוע מהסביבה, ואכלנו במעט המסעדות שבמעט השעות שהן היו פתוחות הציעו אוכל מקומי שהורכב בעיקר מדגים, יוקה ובננת פלאטנו בצד או מרק קאלדו, בעיקר עם עוף או דגים והרבה עצמות בפנים.
הגענו לשלוש קהילות מקומיות היושבות בין שעה לשלוש שעות הפלגה בסירה ממונעת מסאן פאבלו, אחת משבט הטיקונה, אחת אוואחון ואחת יאגואה. בכל קהילה היו תנאים מעט שונים, אך בכולן ישנו על מזרן בבתי העץ של משפחות שהסכימו לארח את הצוות או במקום שבו עורכים מפגשים קהילתיים – שם תלינו מהתקרה רשת יתושים שהתגלתה כקריטית.
הצגנו את הרעיון לשיתוף פעולה עימן ועם העירייה למען פרויקט שימור סביבה, מי שתייה נקיים וניהול פסולת לקהילות והקמת תשתית תיירותית שתשמש להם כמקור הכנסה. אחד מתפקידי היה לדבר על בעיית הפלסטיק והשפעתה על בריאות הציבור, הטבע וחיות הבר. מרבית חברי הקהילות ששותים מי נהר מזוהמים, קיבלו את הפרויקטים והסכימו לשתף פעולה, מתפרסנים מדיג ומחקלאות ומקור החלבון העיקרי שלהם מגיע מדגי הנהר ומציד.
מספר חודשים לאחר מכן חזרנו להתחיל בעבודת הערכה ראשונית, לקיים ראיונות על מצב סוציו-אקונומי וציד, להבין את מצב המים, השטח, לערוך ניקיון וסקר פסולת. לקהילה של שבט האוואחון, שבה מעורבבים גם לא מעט ישראלים, לא הצלחנו להגיע בשל גובה הנהר הנמוך. לסירה קטנה עם ציוד וצוות לא היה סיכוי לעבור שם, ולכן הסתפקנו רק בשתי קהילות הפעם – כי בג'ונגל כמו בג'ונגל, אם הצלחת לעשות חצי ממה שתיכננת – מצבך טוב.
לשמור על ה"קסם"
עכשיו אני בדרך לביקור שלישי בעיירה במטרה לסייע בתכנון המוזיאון שיוקם בה ויספר את סיפורה, מההיסטוריה יוצאת הדופן ועד למגוון התרבותי והביולוגי שבאזור. התכנון הזה מלווה בשאלה מהותית יותר, האם ה"קסם" של המקום הלא-מתויר הזה ייפגע לכשתפותח תשתית כזאת? למי בכלל הוא צריך להיות "קוסם"? והאם התיירות שאנו מנסים לקדם כאן היא למעשה ניצול פולשני נוסף של משאבי טבע?
לתיירות אקולוגית או Ecotourism יש פוטנציאל מוכח בשימור טבע, חיות בר ותרבות וגם בעידוד קהילות מקומיות לקחת בו חלק פעיל. אך לצד האפשרות להעמיד מקור הכנסה נוסף למקומיים כתחליף לעיסוק בפעילות לא חוקית של ניצול משאבי טבע, התיירות מלווה גם בטביעת רגל לא קטנה – בפן האקולוגי ובפן התרבותי כאחד. ולכן, עליה להיעשות בצורה מפוקחת, מוגבלת, מוסדרת וכמובן – מקיימת. ולשאלה מה עדיף – שמקומיים יעסקו בציד תעשייתי של חיות בר ובניצול משאבי טבע, או שיקבלו תיירים מדי פעם? נראה לי שתיירות כאן היא הרע במיעוטו. לכן אני מרגישה מחוייבת לקחת חלק בפרויקט הזה ולראות איך עושים אותו נכון.
