השעה חמש בבוקר, בחוץ קר וחשוך, אבל זה לא מפריע ל-136 נוסעים להצטופף בטרמינל המנהלים בשדה התעופה הבינלאומי של העיר אדמונטון, בירת מחוז אלברטה שבקנדה. בטרמינל אין מכונת שיקוף ואנשי אבטחה, גם לא בודקים דרכונים ומזוודות, כולנו כאן לאותה מטרה – טיסה לעיירה צ'רצ'יל שבמחוז מניטובה בדרך לספארי דובי הקוטב.
ספארי בפאתי החוג הארקטי
(צילום: אליה וינברג)
העיירה צ'רצ'יל, שמכונה "בירת דובי הקוטב", נמצאת על שפת מפרץ הדסון, כ-800 ק"מ דרומית לחוג הארקטי. כ-870 תושבים גרים שם, ומתפרנסים בעיקר מתיירות אקולוגית. במהלך החודשים יוני ויולי מגיעים תיירים לצפות בלווייתני בלוגה, ובחודשים אוקטובר ונובמבר ספארי דובי הקוטב תופס מקום מרכזי. במקביל, העיירה משמשת גם תחנה אחרונה לחוקרים שיוצאים לאזור הארקטי.
שדה התעופה בצ'רצ'יל קטן, ואולם הנוסעים מתאים לתכולה של מטוס אחד בערך. המסע מתחיל, ומיד שולחים אותנו אל האוטובוסים בדרך ליעד הבא – מסוף הטונדרות שנמצא מחוץ לעיר. בחוץ ערפל כבד ושלג. נהגת האוטובוס, בחורה צעירה תושבת המקום, נוהגת לאט בכביש ישן, סלול למחצה, ועוצרת בכל פעם שהיא מזהה שועל או ינשוף כדי שגם אנחנו נוכל לראות וכמובן לצלם.
מאות מטרים מתחנת הטונדרות כבר אפשר לראות את רכבי הענק שיהיו כלי התחבורה שלנו, עמדת הצפייה והדבר היחיד שיגן עלינו בשעות הקרובות. צמיגי ענק, שלדה של כבאית, תא נוסעים מקורה - ובקצה מרפסת תצפית בגובה של כארבעה מטרים מעל הקרקע, מצוידת במנוע חשמלי ששומר על איכות הסביבה, ומאפשר לנוע במרחב בשקט יחסי מבלי להפחיד את בעלי החיים. כל זה הופך את הטונדרה לרכב באגי מושלם לטיול ברחבי המפרץ.
מסוף הטונדרות נמצא מחוץ לעיר, ובממלכת הדובים מקפידים על אמצעי זהירות מרובים. בחודשים אוקטובר ונובמבר הם רעבים במיוחד ותנועה של אנשים במרחב עלולה להוות סכנה, לכן המעבר הוא מהאוטובוס דרך שרוול למסוף, ומשם לרכבי הטונדרה.
הקבוצה מתפצלת לארבע טונדרות, והנהגים עורכים התערבות - איזו קבוצה תזכה לראות יותר דובים במהלך היום. השיא עד כה היה 18 דובים שונים, ומי שמחזיק בו הוא הנהג שלנו פי.ג'י, יליד צ'רצ'יל שמתגורר כיום במחוז אלברטה, ומגיע לעיירה רק בעונת התיירות.
אנחנו נוסעים בדרכים לא סלולות שנבנו במהלך מלחמת העולם השנייה, ושימשו את הצבא האמריקני להעברת ציוד לבסיס צבאי שהיה באזור. כבר בנסיעה הזאת אנחנו מבינים למה לטונדרות יש צמיגי ענק, שנאלצים להתמודד עם בורות עמוקים ורחבים, קרח וסלעים. התחושה מזכירה הפלגה בסירה מהירה בים סוער.
אמנם לכל קבוצה יש את חוקר הטבע שמלווה אותה, אבל כבר מיד אחרי הנחיתה הבנו שהמידע החשוב באמת שוכן אצל תושבי העיירה, ואכן, פי.ג'י מספר לנו על האזור, על ההיסטוריה, על הדובים וגם סיפורים מצחיקים מהילדות שלו בעיירה. בפועל הוא מדריך הטיולים שלנו, שמכיר כל פינה במרחבים האינסופיים שסביבנו.
נסיעה של שעה לעומק השטח נראית כמו נצח, וכולנו להוטים לראות את הדובים. לפתע פי.ג'י עוצר ליד השיחים ומסביר לנו שכל יום מגיע לכאן דוב, אז עם קצת מזל נזכה לראות אותו גם היום.
לאחר כמה דקות מופיע הדוב הראשון שלנו, מטייל באיטיות בחיפוש אחר פינה נוחה לשנת צהריים. מהחלון של הטונדרה הדוב נראה קטן וחמוד. קל לשכוח מגובה של ארבעה מטרים שהדוב הלבן ששוכב להנאתו הוא בעצם טורף-על מהיר, קטלני ורעב. הכול מסביב שקט ופסטורלי, הדוב מחליט לקום ולהמשיך בדרכו, וכך גם אנחנו.
לאחר כמה מטרים הנהג עוצר ומצביע על דובה ושני גורים, שמטיילים על מי המפרץ שהחלו לקפוא. המטרה שלה היא להתרחק מהדובים הזכרים ולשמור על הדובים הקטנים. אנחנו בוחרים שלא להלחיץ אותם וממשיכים בנסיעה, אבל עוד נחזור אליה בהמשך.
בתקופה הזאת הדובים נודדים מהיבשה חזרה אל המפרץ, וממתינים באזור צ'רצ'יל עד שמי המפרץ יקפאו לגמרי, והם יוכלו לחזור לסביבה האהובה שלהם ולמזון עתיר השומן שהם נוהגים לצוד, כמו כלבי ים, ניבתנים, לווייתני חד-שן ולבנתן (בלוגה). מסביבנו צצים עוד ועוד דובים, אבל פי.ג'י מחפש מקום ספציפי מאוד כדי לעצור לארוחת הצהריים - מקום שאליו מגיעים בכל יום שלושה דובים שובבים ונמרצים שאותם הוא רוצה להראות לנו.
במקום כבר מחכות שתי טונדרות מהקבוצה, ולידן דוב במנוחת הצהריים שלו. בשיחים, ממש צמוד לרצועת החוף הקפואה, רובצים שני דובים נוספים, וכאן הנהג מחליט לעצור לארוחת הצהריים. אנחנו אוכלים בטונדרה מרק חם בניחוח קארי, סנדוויצ'ים ועוגיות. אסור לצאת למרפסת החיצונית עם מזון, מכיוון שהדובים בתקופה הזאת רעבים במיוחד, וריח המזון עלול להיות טריגר.
בספארי, כדי לתפוס את התמונה המושלמת, שם המשחק הוא סבלנות. אני לא יודעת כמה זמן עמדנו וצפינו באחוריים של דוב ישן, או בפנים חבויות בטלפיים העצומות, אבל לפתע השמיים התבהרו, השמש יצאה ואחד הדובים התעורר, הלך לרחרח סביב הטונדרות שחנו לידו, ואז השתעמם ופנה לכיוון שני חבריו שישנו בשיחים. וזה בדיוק מה שפי.ג'י רצה שנראה - את שלושת הדובים משחקים, מתאבקים ושוב מתכרבלים באלגנטיות מגושמת כדי לנמנם.
במרחבים הפתוחים הדובים משתדלים לשמר אנרגיה, כי אין לדעת מתי מפרץ הדסון יקפא לגמרי, ובהתאמה מתי תהיה הארוחה הבאה שלהם - אולי בעוד שבוע, ואולי בכלל בחודש הבא.
"תושבי העיירה לא נועלים את דלתות הבתים והרכבים, כדי לאפשר לכל מי שבחוץ להיכנס למקום מוגן במקרה שדוב תועה ייכנס לתחום העיירה"
במהלך הקיץ, כשהתזונה העיקרית של הדובים היא פירות יער, הם משילים כקילוגרם בשבוע, ולקראת החורף הם רעבים, מותשים ורזים. אם התמזל מזלם החורף יגיע מוקדם, מי המפרץ יקפאו במהרה, והדובים שוב יוכלו לצוד מזון עתיר שומן.
אנחנו ממשיכים בנסיעה, צופים בדובים נוספים וברצועת החוף של המפרץ, ומוצאים שוב את הדובה ושני גוריה, ישנים בבטחה, כשהאם משגיחה שאין אף דוב זכר בסביבה. השמש מתחילה לשקוע ואנחנו מתקדמים לכיוון העיירה - לא לפני שאחד התיירים מזהה שני לווייתנים ששוחים במים במרחק לא רב מהחוף.
בסיום הטיול אנחנו נפרדים מפי.ג'י הנהג ועולים לאוטובוס חזרה לעיירה. בנסיעה הקצרה הנהגת מספרת לנו על העיירה הקטנה, בעלת שתי חנויות מזכרות, שתי מסעדות, מספר מבני תעשייה גדולים וקצת רכבים.
תושבי העיירה לא נועלים את דלתות הבתים והרכבים, כדי לאפשר לכל מי שבחוץ להיכנס למקום מוגן במקרה שדוב תועה ייכנס לתחום העיירה. בקצה הרחוב הראשי עומד מרכז קהילתי, שכולל גם מרכז ספורט, ספרייה, משחקייה ומרכז רפואי - הכול במקום אחד.
כדי להגן על התושבים והתיירים, מסביב לעיר מוצבות תחנות "רדאר דובים", שמתריעות אם דוב מתקרב לעיירה. במקרה כזה פקחי העיר מנסים להרחיק את הדוב מגבולות העיירה, ובמקרים מסוימים לוכדים את הדוב ומעבירים אותו לבידוד במכלאה, שם הדוב ממתין עד שמי המפרץ קופאים, ואז מחזירים אותו לסביבתו הטבעית.
מכיוון שכל דוב שנתפס גם מתויג, חוקרי הטבע יודעים לומר שדוב ש"בילה" במכלאה יזכור זאת לנצח, ולא יחזור על אותה טעות.
רחובות העיירה לרוב ריקים מאדם, והתיירים מתניידים במוניות שירות שפועלות ללא עלות. אני החלטתי לעשות טיול רגלי קצר, ושלוש דקות הליכה מהרחוב הראשי, מיד אחרי בניין מגורים, נתקלתי בשלט "אין לעבור קו זה, סכנת דובים!".
לפני שעזבנו את צ'רצ'יל אכלנו ארוחת ערב חגיגית באולם הספורט, ארוחה פשוטה אך טעימה, ואחרי יום עמוס בחוויות הגיע הזמן לבדוק מי ניצח בהתערבות ולהשוויץ מי ראה יותר דובים. אנחנו ניצחנו עם 16 דובים, שני שועלים, שני לווייתנים ועשרות ציפורים מזנים שונים. הספארי הקפוא היה מוצלח, ובהחלט השאיר טעם של עוד.
מודיעין שלום
עונת הנדידה של הדובים מהיבשה לים הקפוא היא בחודשים אוקטובר ונובמבר, אך טיולי הספארי מתקיימים בעיקר באוקטובר. קיימות שתי אפשרויות: טיול עצמאי, המבוסס על הגעה לצ'רצ'יל בטיסה מסחרית ממספר נמלי תעופה ברחבי קנדה או נסיעה ברכבת מוויניפג שאורכת כ-44 שעות. בצ'רצ'יל אפשר למצוא מקומות לינה דרך אתרי האינטרנט, ועדיף לסגור מספר חודשים מראש. הנהגים הפרטיים משתמשים ברכבי שטח, ולכן התנועה במרחב מוגבלת יחסית, ורעש המנוע מקטין את מספר המפגשים עם בעלי החיים.
האפשרות השנייה והפופולרית יותר היא דרך חברות טיולים ייעודיות. אני בחרתי ב-Classic Canadian Tours, ניתן להזמין טיול ליום אחד או כמה ימים (בין שלושה לעשרה), והעלויות נעות מ-2,500 ועד 20 אלף דולר קנדי (כ-6,600 שקל עד 53.5 אלף שקל).
לתיירים שמגיעים מחוץ לקנדה מומלץ להגיע לעיר שממנה טסים לצ'רצ'יל לפחות יום אחד לפני, והחברה תסייע בהזמנת מקום לינה. אם הטיסה יוצאת ממחוז אלברטה (אדמונטון או קלגרי), אפשר לשלב מספר ימים בהרי הרוקי, בעיירות באנף או קאנמור, ואולי אפילו לצפות בדובי גריזלי בשמורת הטבע.
