ישיבת צוות, 9:00 בבוקר. ראש הצוות פותח ומתחיל לדבר. הוא נואם כמעט מבלי לקחת אוויר, מה שגורר תנועות חסרות נחת בכיסאות של המאזינים לו. מהר מאוד מאבדים חלקם את הסבלנות ומתפרצים לדבריו, ושוב הופכת ישיבת הבוקר לעימות.
"אני מרגיש לחץ פנימי כשעליי לחכות שמשהו יקרה. מין עצבנות פנימית כזו שאני מכיר בעצמי, ושקשה לי להשתלט עליה", מסביר אחד מאנשי הצוות. "אני חסר שקט ודואג שלא ייתנו לי לדבר ולהביע את דעותיי. ממש לא מעניין אותי לשמוע עכשיו נאומים ארוכים על הרבעון הקרוב. יש לי כל כך הרבה משימות ודברים לעשות ובעיקר חשוב לי להשמיע. אני מקווה ומצפה שמנהל הצוות ינהג הפעם באופן שונה, אבל מתאכזב כשזה לא קורה ושוב ההיסטוריה חוזרת. הרבה פעמים לפני הישיבה אני מתכנן מה אני רוצה לומר. הישיבה מתחילה, מנהל הצוות מתחיל עם הנאום שלו ואני שוב חושש שלא יישמע קולי ושלא תינתן לי ההזדמנות לדבר, להראות לכולם מה אני שווה ולגרום להם להעריך אותי. בסופו של דבר קורה בדיוק ההיפך: כועסים עליי מפני שאני מתפרץ, לא אוהבים לשוחח איתי כי מרגישים שאני לא באמת מקשיב וחווים אותי בווליום גבוה ומאיים. התסכול והכעס על עצמי רק הולכים וגדלים".
איש הצוות הזה הוא אדם חסר סבלנות שרוצה לגלות אורך רוח רב יותר, אבל נופל שוב ושוב מסיבה אחת פשוטה: זה לא פשוט בכלל לפתח סבלנות. או כפי שאמר המשורר הפולני סטניסלב יז'י לץ: "דרושה הרבה סבלנות כדי ללמוד סבלנות".
המקרה היומיומי שתואר כאן הוא המחשה של מצב שבו הסבלנות פוקעת, או פשוט אוזלת לאחר זמן מה. הרגעים הללו, שבהם נוצר פער בין הרצון שלנו לסביבה, גורמים לנו לעיתים קרובות להתרגז ואפילו לתקוף.
"היכולת לשאת את הפער הזה נמצאת על רצף, שבו בקצה האחד נמצאים אנשים מאוד סבלניים, שלווים, בדרך כלל עם טמפרמנט רגוע, ובקצה השני ישנם אנשים חסרי סבלנות באופן קיצוני ואימפולסיביים. לעיתים האימפולסיביות היא על רקע אורגני כמו הפרעת קשב, אבל בהרבה מקרים הקושי להתאפק ולהיות סבלניים נובע מסיבות אחרות", מסבירה אילת לבנון, מאמנת אישית ועסקית, מנכ"ל בית הספר ''לוגוס'' לאימון והתפתחות בשיתוף המרכז האקדמי רופין.
מרווה ארז, פסיכותרפיסטית, מוסיפה כי חוסר סבלנות לא קשור בהכרח למתרחש במציאות. "שימו לב שלרוב יתלווה לחוסר הסבלנות סיפור שאתם מספרים לעצמכם בראש על האחר או על המציאות. אם התור בדואר מתעכב, תחשבו על כך שהדברים צריכים להיות מנוהלים יותר טוב. אם אדם לא פעל בצורה אופטימלית, תספרו סיפור שהוא היה אמור לעשות אחרת. בשני המקרים האדם מרגיש שהוא זה שיודע כיצד הדברים אמורים להיות, למרות שבפועל אינו יודע מהם הלחצים שבפניהם עומד סניף הדואר או הנסיבות שהביאו אדם לפעול דווקא בדרך הזו".
לשנות את הסיפור
אז איך אנשים אימפולסיביים יכולים לפתח סבלנות ולשמוע סיפור אחר? "כדאי לכם להתחיל לשים לב לדיבור הפנימי שקורה בזמן שאתם מתחילים להתעצבן. מהר מאוד תגלו שהסיפור שאתם מספרים על המציאות הוא זה שמעצבן אתכם. נסו לראות שקיימות אפשרויות נוספות", ממליצה ארז.
לבנון מציעה להכיר בכך שלא תמיד תצליחו לגלות אורך רוח, ולבחור מטרות: "הציבו לעצמכם מטרה ריאלית. בחרו מקום אחד בחיים שלכם שבו אתם רוצים להתאמן - ישיבת הצוות עם הבוס, הכנת שיעורי הבית עם הילד, השיחה היומית עם בן הזוג. התחילו מהמקום היותר קל עבורכם, מקום שקל לכם יותר לדמיין את עצמכם מצליחים בו".
לבנון מדגישה כי אחת הסיבות לחוסר הסבלנות היא הציפייה שמתנגשת עם המציאות. "הציפייה שהמנהל לא ידבר כל כך הרבה, או הציפייה שהילדים יסיימו את שיעורי הבית במהרה ובלי בעיות, לעיתים עשויות להיות ציפיות לא ריאליות אשר מתסכלות בכל פעם מחדש. שבו עם עצמכם ובחנו את הסיטואציה שבחרתם להתמקד בה: מהן הציפיות שלכם? מה אתם מאוד רוצים שיקרה? שאלו את עצמכם - האם הציפיות שלי הן ציפיות ריאליות? האם התגשמותן נמצאת בשליטתי? מאחר שאין לכם שליטה על האחר, הדרך היחידה לקצר את הסבל שלכם היא לקבל את המצב".
אבל גם כששומעים את קול ההיגיון, הקולות הפנימיים יכולים להכניע אותו. "הקושי לקבל את מה שיש, את הסביבה ואת האחר, משקף הרבה פעמים את חוסר הסבלנות וחוסר הקבלה שלנו את עצמנו - עד כמה אנו לא מקבלים את המגבלות והחולשות של עצמנו ועסוקים בהאשמה עצמית ובביקורת אינסופית. אדם חסר סבלנות הוא כמו אדם קצר נשימה. אין לו אוויר לנשום כי הכול מכווץ. אדם שמקבל את עצמו כפי שהוא מסוגל להכיל את האחר ביתר קלות ובלי מאמץ, גם אם האחר שונה ממנו. לכן, כשבפנים יש זרימה אז יש יותר הכלה וקבלה של האחר", אומרת לבנון.
הוא כל כך איטי
חוסר הסבלנות יוצא החוצה במלוא הדרו במיוחד ביחסים עם האנשים הקרובים לנו. לילך, אמא לילד בן עשר, מספרת על ההתמודדות היומיומית שלה עם חוסר סבלנות: "כל יום, כשהוא חוזר מבית הספר, אני מרגישה איך חוסר השקט מתחיל להשתלט עליי. רק מלדמיין את התסריט הקבוע של הישיבה יחד איתו על שיעורי הבית אני נכנסת ללחץ. הוא כל כך איטי שאין לי סבלנות. הוא מתמרח, קם, סוגר את המחברת ופותח אותה, בוהה באוויר ולעיתים סתם מספר בדיחה. אני לא מפסיקה לשאול את עצמי - עוד כמה זמן זה ייקח לו? ושוב זה קורה - אני דוחקת, צועקת וגוערת בו רק מהסיבה שפשוט אין לי סבלנות".
אין הורה שלא יזדהה עם תחושת חוסר הסבלנות שלילך מתארת כלפי הילד שלה, וגם אין הורה שלא מכיר את תחושת האשם שמתלווה אליה. "זו תלונה שאני שומעת הרבה מאימהות", אומרת יעל דורון-יבין, מאמנת נשים. "קשה לנו להיות סבלניים, אבל אנחנו כועסים על עצמנו כשהסבלנות נגמרת. אנחנו מאבדים סבלנות בכל פעם שהמציאות מתנגשת עם התוכניות שלנו. כשאנחנו רוצים כבר להיות במקום אחר - עם הקפה, בדרך לעבודה או בחזרה בבית, אבל הילד מתעקש לעשות את הדברים בדרכו ובזמנו. ככל שאנחנו מתוכננים יותר וממהרים יותר, כך אנחנו נוטים לאבד את סבלנותנו, מפני שחוסר סבלנות הוא בעצם תסכול על כך שהמציאות, והילד שלנו, לא מתנהגים כמו שאנחנו רוצים ומצפים.
"בפועל אני יכולה להמשיך לכעוס, או פשוט לומר לעצמי: 'עובדה, לא קרה מה שרציתי. מה אני יכולה לעשות עכשיו במקום מה שתכננתי או רציתי?'. ברגע שמשנים את צורת החשיבה, נפתחות דרכים חדשות", היא מוסיפה, ומסבירה כי התמקדות בתהליך ולא במטרה מסוימת תעזור לנו להפוך סבלניים יותר.
גם לבנון מציעה לא להתמקד רק בתוצאות אלא בדרך. "אם אתם יודעים שאתם מגיבים בחוסר סבלנות בסיטואציה מסוימת, למשל עם הילדים, שבו עם עצמכם והכינו את עצמכם לסיטואציה: מה בדרך כלל קורה לכם? מה גורם לכם להיות חסרי סבלנות? מה יעזור לכם להיות יותר סבלניים באותה סיטואציה ומהם התנאים שיגבירו את הסבלנות? האם הפער בין הקצב שלכם לקצב של ילדכם נובע מקושי כלשהו של הילד דוגמת הפרעת קשב, לקות למידה או קושי רגשי כלשהו? עד כמה קשה לכם לקבל את הקושי שלו?"
לא סתם היא מתעקשת לתחקר את התחושה. "כשיש מגבלה שניתן לראות בעיניים, קל לאדם להתחבר אליה ולקבל אותה בהבנה", היא מסבירה. "לעומת זאת, כשהמגבלה או הקושי בלתי נראים, לעיתים קשה לקבל אותם כפי שהם ולכן הם מעוררים אכזבה, תסכול וכעס. נסו לראות את העולם דרך העיניים של הילד שלכם. סביר שהוא אינו מתנהג כך בכוונה כדי להרגיז אתכם, אלא כי זה נובע מהקצב שלו ומהקשיים שלו. לא פעם קורה שההישגים של ילדינו הופכים להיות חשובים יותר ממערכת היחסים שלנו איתם. בדקו שוב את מערכת הציפיות - האם היא בת השגה או שסופה לתסכל אתכם? אם זה המצב, החליטו לשנות את מערכת הציפיות לכזו שמקדמת - למשל, במקום לצפות שתסיימו את כל השיעורים של הילד, החליטו להציב מטרה שהיא לא הספק אלא אווירה טובה וחיזוק היחסים עם הילד".
ארז מציעה להקשיב היטב לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כשאנחנו מאבדים סבלנות: "לעיתים אנו עשויים להסכים למשימה חשובה, שלא ניתן לדחותה, אך לא באמת להתפנות עבורה. כמו בדוגמת שיעורי הבית: אם האם עסוקה בלחשוב על כל המטלות שעוד לפניה, היא תתקשה לתת את מלוא תשומת הלב. גם במקרים האלו לרוב נוכל לאתר סיפור שאנו מספרים בראש, למשל: 'אם אגיד לא, לא יהיו מרוצים ממני', או 'אני חייבת להספיק הכול היום'. ביירון קייטי כתבה כמה ספרים נהדרים, שבהם היא ממליצה להתמודד עם סיפורים באמצעות השאלה הפשוטה: 'האם זה נכון?'. האם זה נכון בוודאות שלא יאהבו אותי? האם זה נכון שאני חייבת היום? ברוב המקרים תגלו שהתשובה היא לא או לא יודע - מה שמשאיר לפחות סיכוי של 50% שזה לא נכון".
ולבנון מסכמת: "הכי חשוב - תאהבו את עצמכם כפי שאתם. אנשים חסרי סבלנות בדרך כלל ערים לתוצאות של חוסר הסבלנות ולמחירים שהם משלמים, וכתוצאה מכך מאשימים את עצמם ולא מקבלים את עצמם. לפעמים, לקבל את עצמנו בחוסר המושלמות שלנו זו העבודה האמיתית".
