מתי בפעם האחרונה עצרתם להתבונן בצבע הכחול הזוהר והמרהיב של כנף שלדג שחלף בטעות ברחובכם? האם הקדשתם דקה לירח שנראה לאחרונה כאילו מישהו עשה הגדלת מסך וגרם לו לפרוץ אל מחוץ לגבולות של מסגרת החלון בחדר השינה? יצא לכם ללכת לאחרונה למוזיאון, לבהות בציור שמולכם במשך כמה דקות ולגלות שהדמעות מציפות אתכם - ולא רק לסמן וי ליד המשבצת "אני תרבותי"? מתי לאחרונה הזדמן לכם לעלות על הר גבוה, להסתכל מלמעלה, לראות כמה קטנים האנשים שלמטה ולהבין שגם אתם לכל היותר פסיק קטן בדבר הגדול, המרשים והבלתי מובן הזה שנקרא יקום.
נראה שיותר מדי זמן חלף מאז. לא רק שמראה הכוכבים נעשה נדיר, ציפורים יפהפיות לא נוטות לחלוף בעיר, והיציאה לחורשה עם עצים עבותים מחייבת נסיעה של שש שעות בפקקים, אלא מביך עוד יותר לגלות שיכול מאוד להיות שיצא לכם להיתקל בשלדג כחול או בירח גדול, אבל בתגובה ניסיתם ככל יכולתכם להקשיח את לבכם כדי למנוע מהם להסיח את דעתכם מהדבר החשוב ההוא שבו הייתם עסוקים באותו הרגע. למשל, לתכנן את לוח הזמנים של השבוע, להיערך לדד־ליין הבא, להשיב לווטסאפ או סתם לרוץ לפגישה הבאה.
בתרבות שטופת הקרייריזם, הקפיטליזם והאגואיזם שלנו אנחנו עסוקים כל כך בצורך להשלים משימות ולהשיג הישגים, עד שאין לנו פנאי להתפעל לרגע. אנחנו רוצים לכבוש עוד פסגה, להשיג העלאה, לקבל אלפי לייקים ולהצטיין בבחינה. נכון, כדי לשמור על איזון לא תמיד אנחנו כל כך מוכווני הישגים - אנחנו מעריכים גם מדיטציה, נשימה עמוקה ויוגה, משתדלים ללמוד להיות שלווים וגם מאושרים, אבל גם אז אנחנו עסוקים בסופו של דבר בעצמנו. רק לעתים רחוקות יוצא לנו להיזכר שמסביבנו יש עולם, ושהעולם הזה עצום, יפה, לא מובן מאליו ומסתורי.
דמעות, צמרמורת ורגש נשגב
מי שלקחו על עצמם להחזיר את ההשתאות לסדר יומנו הם קומץ של פסיכולוגים. אחד מהם הוא ג'ון היידט, פסיכולוג חברתי מניו יורק שהגיע לחקר ההשתאות מתוך עניין בפסיכולוגיה של מוסר, סובלנות ולכידות חברתית. השני הוא דאצ'ר קלטנר, פסיכולוג חברתי המנהל מעבדה לחקר רגשות חיוביים באוניברסיטת ברקלי, שניסה להוסיף את הפליאה לרגשות שהוא חוקר כבר שנים, כמו הכרת תודה, סליחה ואמפתיה – שאותם הוא רותם להתמודדות עם חרדה, אבל וקושי. כך - בתפר שבין חקר האושר לפסיכולוגיה החיובית, חקר שינוי במצבי תודעה וניסיון לרתום את הפסיכולוגיה כדי להפוך אותנו לאנשים מוסריים יותר - החלה להצטייר ההשתאות כדבר שכדאי לשים לב אליו.
למעשה, עצם העובדה שפסיכולוגים הם אלה שצריכים לספר לנו מהי פליאה, להכווין אותנו איך לחוות אותה ולדווח לנו מה ייצא לנו מלחוות אותה - הוא עדות לכמה עגום מצבנו הרוחני והנפשי בעידן הנוכחי ועד כמה אנו זקוקים לקצת השתאות. לאורך ההיסטוריה הייתה ההשתאות בת בית בדת ובפילוסופיה. בתחילת הדרך, כשהאל התגלה לנו, הלכו נביאים, מאמינים ונזירים מדתות שונות לבקש את נוכחותו במרחבי המדבר האינסופיים ומעוררי הפליאה. לימים, כשההשכלה גרמה לנו להתרחקות מהדת, היו אלה הפילוסופים והסופרים שכתבו על התחושות של התעלות רוחנית שאנו חווים לנוכח זריחה על פני ערפל האגם, יער של עצי סקויה או פסגות הרים מושלגות.
אבל בשנים האחרונות גם הפילוסופים ירדו ממעמדם, ויחד איתם ירד מעמדו של הרגש הנשגב, ואנחנו איבדנו את המיומנות לשמוט את הלסת, להישטף בצמרמורת ולהתמלא בדמעות של התרגשות. היחידים שיכולים כנראה לשכנע אותנו לעשות זאת הם אלה שעכשיו במשמרת – הפסיכולוגים, שבידיהם הפקידה התרבות שלנו את מרבית הרגשות והחוויות. מכיוון שכיום אנחנו שטופי זימת סטטיסטיקות, תאווי ניסויים ורודפי מתכונים והמלצות לחיים נכונים, טורחים העוסקים במלאכה לאפיין את ההשתאות כדי למדוד, לכמת, להבין טוב יותר את מקורותיה והשלכותיה ובדרך זו להנגיש אותה לדיירי העולם המערבי, כך הלך והתפתח תחום חדש הקרוי: מדע ההשתאות.
אז אם אתם כמוני, שייכים לשבט שמקדש את המדע, שאין לו דרכי פולחן אחרות מאלה שממליצים עליו ניסויים מבוקרים, שאין לו מקדש אדיר להתפעל בו או טקסים שבטיים שבהם הוא אחד עם כולם, כדאי לכם להתעמק בממצאי המחקרים החדשים ולדעת איך ולמה מומלץ להכניס את חוויית ההשתאות לסדר היום שלכם.
מסתורין, אמונה ומדע
אז מה באמת גורם לנו לחוות השתאות? מה מעורר בנו צמרמורת, מה גורם לנשימתנו להיעצר, מה יכול להזיל דמעה של התפעלות מעינינו? על פי קלטנר, פליאה או השתאות מתעוררות בנו לא פעם ממפגש עם הטבע. מי שיצא לאחרונה לקמפינג ושכב על השק"ש כשהוא מתבונן באינספור הכוכבים הזרועים בחושך אולי זוכר שחווה פליאה. גם מי שביקר פעם בחדר לידה וצפה בבואה של נפש חדשה לעולם אולי זוכר איך נשמתו נעתקה. אבל לא רק חוויות שקשורות לטבע, גם מפעלים אנושיים מרשימים יכולים לעורר בנו תדהמה. מבקרים במקדש ההודי הטאג' מהאל, מטיילים שעמדו מול הפירמידות המזדקרות לשמים בגיזה, אלה שהתבוננו בשושנות המים של קלוד מונה ואלה שהקשיבו לסימפוניה התשיעית של בטהובן יכולים להעיד שגם שם הרגש הזה יכול ללפות אותנו. ויש כמובן גם חוויות נוספות שמעוררות בנו אותו, כמו טקסים, הופעות והפגנות או מחאות פוליטיות.
מה שמאפיין את האירועים שמעוררים השתאות הוא גודל ועוצמה, ולצדם חוסר יכולת להבין את התופעה שמחייב אותנו לשנות את תפיסותינו על העולם. לא פעם הדברים שמעוררים בנו פליאה באמת עצומים: עצי סקויה בגובה שהעין אינה תופסת או פסגת האוורסט שקשה לדמיין שאפשר להעפיל אליה. אבל לא תמיד הגודל נמדד בסנטימטרים או במטרים. יכולים לעורר אותה בנו גם אנשים גדולים כמו מרטין לותר קינג או אלברט איינשטיין, שהיה חסיד של ההשתאות וגרס ש"הדבר היפה ביותר שאנו יכולים לחוות הוא המסתורין, הוא המקור של כל האמנות והמדע האמיתיים. מי שלא מכיר את התחושה הזו, מי שאינו יכול לעצור להשתאות או להשתומם בפליאה, חשוב כמת: עיניו סגורות" - בפרט אם אנו שומעים אותם באחד מהנאומים המופתיים או פורשים בפנינו רעיונות מדהימים ומהפכניים כמו תורת היחסות.
וואוו, הו ויואווו
מהרגע שהפסיכולוגים נכנסו לתחום ההשתאות הם היו צריכים לעשות בו סדר, ולו רק כדי שיוכלו לערוך ניסויים מדעיים מבוקרים. וכך הם מצאו דרכים שונות להכניס אנשים למצבי השתאות. הם הראו להם תמונות של פארק עצי סקויה ענקיים, הם נתנו להם לקרוא סיפורים מעוררי השתאות, הוציאו אותם לטיולים מופלאים, וביקשו מהם לנהל יומן ולכתוב בכל פעם שהם חשים השתאות. במהלך כל אלה הם התחילו לאסוף מדדים שונים על המשתאים כדי לדעת כיצד החוויה הזאת משפיעה עליהם.
בניסויים הראשונים החוקרים פשוט אפיינו איך נראה אדם משתאה. גם אתם בטח יכולים לנחש מה נפלט מפינו כשאנו חווים פליאה. "וואו" "יו" או "הו" הן מההברות הנפוצות. גם על הפנים שלנו אפשר לראות איך נראית החוויה הזאת: הלסת נשמטת, העיניים גדלות, הגבות מתרוממות, ויש גם כאלה שלוקחים במעמד הזה שאיפה עמוקה של אוויר לתוך הריאות.
מובן שהחוקרים לא הסתפקו בתיאור כזה שכל סופר מתחיל או בן זוג של אדם המרבה להשתאות היו יכולים לספק. הם נכנסו קצת יותר פנימה - לתוככי הגוף - ומדדו גם את הדופק, קצב הלב ותמונת הדם. התברר שבזמן השתאות חיובית (לא כזו שמתרחשת מצפייה בטורנדו או הוריקן למשל), המערכת הסימפתטית (זו שנכנסת לפעולה במצבי Fight or Flight) נרגעת, ואילו המערכת הפאראסימפתטית (זו שנכנסת לפעולה במצבי Rest and Digest) נכנסת לפעולה וקצב הלב יורד. בו זמנית העור מסתמר ויש כאלה שאף חווים רעד. ובאשר לאנשים שהיומן שלהם העיד על מפגשים תכופים עם השתאות, נמצא שגם מדדי הדלקת בדם שלהם היו נמוכים יותר לעומת אלה שלא נטו להתפעם.
מלבד מדידות של פרמטרים פיזיולוגיים בחנו המחקרים גם מה קורה למשתאים בשלל צורות. אחרי שאלה צפו בשקופיות, יצאו לטיול ראפטינג או סיימו סיבוב ביערות, הפנו החוקרים לנבדקים שאלות כמו: האם הם מעדיפים לזכות בכסף או בהתנסות הזאת, האם הם מסכימים לתת צדקה, האם יש להם זמן להתנדב, האם הם מאמינים בתורת הבריאתנות או האבולוציה, עד כמה סיפוק הם מפיקים מהחיים, ואף ניתחו את תמונות הסלפי שהם צילמו בזמן החוויה וניטרו את לחץ הדם שלהם.
אמפתיה, סקרנות והאני הקטן
התוצאות לימדו שרגעי ההשתאות אינם מותירים אותנו כפי שהיינו. הם משנים את נקודת המבט שלנו, מחדדים את מחשבתנו, ואפילו הופכים אותנו לאנשים טובים יותר. אבל הממצא המרשים והחזק ביותר, זה שמראה שוב שבני התרבות האגוצנטרית שלנו זקוקים בדחיפות לעוד חוויות כאלה, הוא שההשתאות גורמת ל"חוויית האני הקטן". למעשה האני מתגמד כתוצאה ישירה לגודל של אותן תופעות טבע שמעוררות בנו פליאה. הכרה בעוצמה הבלתי ניתנת להבנה של היקום גורמת לנו לחוש שאנו איזה פירור לחם קטן על כדור הארץ, שחיינו הם הרף עין רגעי בים הנצח, שאנחנו עוד יצור קטן וזניח שעבר כאן לרגע.
אולי תתפלאו, אבל ההתכווצות הזאת מלווה לרוב (אצל אנשים שאינם אגוצנטריים מדי) בחוויה חיובית. היא נותנת לנו מה שאנו מכנים בפעמים אחרות "קצת פרופורציה". ועוד בונוס: לא רק אנחנו מתכווצים, אלא גם המכשולים והאתגרים שעומדים בפנינו נעשים קטנים יותר. לצד זה יש גם ממצאים שיטתיים פחות, שיחד מלמדים שהחוויה הזאת טובה לנו - היא גורמת לנו להיות פחות לחוצים, מעניקה לנו תחושה שיש לנו יותר זמן, גורמת לנו להרגיש יותר מסופקים בחיינו וגם להיות יותר סקרנים, יותר ביקורתיים ומסוגלים יותר לחשיבה מדעית.
4 צפייה בגלריה
מתברר שהאנשים שנעצרים להביט על שקיעה וירח נוטים יותר להיות אמפתיים ונדיבים
(צילום: shutterstock)
ולא פחות משהחוויה הזו טובה לנו, היא גם הופכת אותנו לאנשים טובים יותר לסביבה. מתברר שהאנשים שנעצרים להביט על שקיעה וירח נוטים יותר להיות אמפתיים ונדיבים – הם מסכימים לעזור, נכונים לתרום לצדקה, מוכנים לחלוק עם אחרים כרטיסי הגרלה ולשתף פעולה. הם חומרניים פחות ונדיבים ואלטרואיסטים יותר. אפילו אזור המוח האחראי (או האשם) בכך שאנו נוטים להסתכל על הכל מפרספקטיבה אגוצנטרית, כבה פתאום בזמן חוויות אלה.
לבקבק את הפליאה
מתברר שככל הנראה אנחנו זקוקים לעוד קצת השתאות בחיינו. ושוב, מכיוון שאין לנו קהילה שמחוללת טקסי פולחן מעוררי יראה, כבוד והתרגשות, כל אחד מאיתנו כאינדיבידואל יצטרך לחפש מה עושה לו צמרמורת ולנסות לשחזר את החוויה כמה שיותר. מי שיכול להגיע לים, לטבע, למדבר או לטייל בליל ירח זרוע כוכבים יקל עליו לזכות בחוויה. אבל מכיוון שעל פי אחד המחקרים אנו צריכים כ־15 דקות בשבוע כדי להפיק את היתרונות הטמונים בתחושה הזאת וחלק מאיתנו עירוניים, כדאי לדעת שגם גורדי שחקים עצומים, מבנים היסטוריים, גנים בוטניים, פלנטריום, מוזיאון ואפילו חלקים של העיר שמעולם לא ביקרנו בהם יכולים לעורר בנו השתאות.
מה שחשוב בין היתר הוא לאן אנו מפנים את הקשב ועד כמה אנחנו מזמנים את החוויה הזאת להגיע. אם אתם באמת רוצים לחוות השתאות, נסו להאמין שאתם רואים את מה שניצב לנגד עיניכם בפעם הראשונה בחייכם – היעזרו בנשימות איטיות ועמוקות, שימו לב למגע הרגליים על הקרקע, והאזינו לקולות של ציפורים, עלים, או אפילו רעש עירוני. כדאי לכבות את הנייד שלא יפריע. הפנו את תשומת הלב שלכם לגודל, לעוצמה ולהפתעה שיש במה שאתם רואים. אחרי שתדעו איפה אתם נוטים לחוות השתאות, חפשו אותה במקומות נוספים.
פורסם לראשונה: 16:11, 24.09.21
