חלקנו עושים יוגה באופן קבוע. אחרים הולכים לטיפול נפשי אצל פסיכולוג או עובד סוציאלי. עקב מחסור בזמן או בכסף, רק מעטים מצליחים לעשות גם וגם. הבשורה החיובית היא שמתברר שאפשר לשלב בין השניים.
מאיה גרונלנד עושה בדיוק את זה. היא מורה ליוגה בסטודיו אננדה ברמת גן כבר ארבע שנים ומעבירה שיעורים קבוצתיים בחברות הייטק. היא גם בוגרת תואר שני בטיפול בתנועה מאוניברסיטת חיפה. הטיפול שהיא מציעה בקליניקה הפרטית שלה משלב כלים של יוגה במסגרת טיפול נפשי.
מה בדיוק את עושה?
"בתוך היוגה התפתח בשנים האחרונות תחום שנקרא יוגה-תרפיה שמועברת על ידי מורות ליוגה. מה שהופך אותן למורות ליוגה-תרפיה זה הרגישות שלהן למתאמן. זו יכולה להיות יוגה רגישה לטראומה או יוגה רגישה לסרטן. הבעיה מתחילה אם פתאום המתרגלת מתחילה לדבר על התקפי חרדה שהיא חווה ולמורה לא בהכרח יש את הכלים להתמודד עם מה שהיא מציפה. הרי בשביל לטפל באמת צריך תואר שני טיפולי בתחומים כמו עבודה סוציאלית קלינית, פסיכולוגיה קלינית או טיפול באומנויות. לי כן יש את ההסמכה ואני יכולה לשלב בין שניהם".
איך נראה טיפול כזה?
"הטיפול נמשך כשעה והוא נפתח בשיחה שלרוב לא תתקיים על כיסא כמו בסשן פסיכולוגי אלא בישיבה על כריות נוחות. יש דגש על תחושה נוחה בגוף במהלך המפגש, על יצירת מרחב נעים. נגיד, חשוב שיהיה חלון בחדר, שיהיה אור, שיהיה אוויר. בהתחלה נעשה היכרות ממש כמו בטיפול רגיל, כדי שאבין את הרקע של המטופל. בשביל שמטופל יצליח להביא את הגוף לחדר צריך ליצור אמון, לגרום לו להרגיש בנוח. לא כולם מרגישים ככה באופן טבעי. כתרגול ראשוני, אני אציע לבצע משהו קטן יחסית בסוף המפגש, כמו סריקת גוף שעושים במיינדפולנס, לנשום לאזורים השונים בגוף ולהרפות שרירים. לאט לאט, עם המפגשים ועם התחושה הנוחה וההבנה שתתפתח, אנחנו נגיע לנושאים שנעסוק בהם ואבנה תרגול שמתאים לתמות שעולות. אם למשל השיח שעולה הוא על הרצון להרגיש יותר שליטה בגוף ובחיים, אני אבנה תרגול שהוא עם עצימות ועם מנחי עמידה ושיווי משקל. אם עולה שיח שקשור בגבולות, אז אני אצור תרגול שקשור לגבולות הגוף - שימוש במשקל כנגד קיר לדוגמה. אם התרגול מעלה תוכן מאוד מציף, למשל תנועה מסוימת מזכירה למטופלת תאונת דרכים שהיא עברה ומכניסה אותה לחרדה, אני אתן לזה מקום: אקשר את זה לנושאים שדיברנו עליהם במפגשים הקודמים, אחבר בין נקודות ואשקף דברים. בטיפול אני עושה שימוש בכלים של שיחה וגם בכלים של הגוף. השילוב ביניהם מאוד חזק. הרבה פעמים דרך הגוף עולים תכנים שדרך מילים בלבד מאוד קשה להעלות אותם. והרבה פעמים גם להיפך: אפשר להגיע לתכנים פיזיים באמצעות מילים. זה דו כיווני".
כמה מפגשים צריך?
"זה כמו לשאול כמה זמן לוקח טיפול נפשי. זה תלוי במטפל ובצורכי המטופל. יש מטפלים שבמסגרת ה'אני מאמין' שלהם עושים רק טיפולים קצרי מועד וגם פה יש מנעד: משלושה חודשים ועד שנה. לי יש מטופלים שנמצאים אצלי שנתיים, חלקם ילדים. אני יותר עובדת איתם באמצעות משחק, כשהתנועה מתקיימת בחלק מהמפגשים. הייתה לי מטופלת שהגיעה עבור משהו נקודתי: לקבל כלים להתמודד עם התקפי חרדה. בסך הכל היו לנו 18 מפגשים, היא חוותה שיפור מסוים בסימפטומים והפסיקה".
למי את ממליצה על טיפול בתנועה?
"זה טיפול שמתאים למי רוצה לתת מקום לגוף בתוך התהליך הנפשי שהוא עובר. בקבוצות של ילדים, למשל, אפשר לקחת את זה למשחקים תנועתיים או ריקוד. אפשר גם לעבוד על ויסות חושי באמצעות תנועה. בעיניי הוא מאוד מתאים לנערות שהן בדיוק בשלב האמצע הזה שבו הן יכולות להחזיק שיחה ארוכה, אבל מצד שני עדיין מסוגלות להתחבר למקום הילדי יותר אבל זה באמת מתאים לכולם, אפילו לגיל השלישי. דווקא כשמתבגרים משתחררים המחסומים שלנו קצת ויש פחות בושה. עבדתי עם נשים מבוגרות שחלו בפרקינסון ומאוד הפתיע אותי כמה הן השתחררו, שמנו שירים, רקדנו והזזנו את הגוף.
"בסופו של דבר, זה טיפול שאומר: 'אנחנו כאן בשביל לטפל בנפש, אבל אנחנו לא מתעלמים מהגוף ולא רק שאנחנו לא מתעלמים, אנחנו גם מחברים ביניהם'. במסגרת טיפול כזה מזהים כל מיני דפוסים שהם דפוסי גוף-נפש כמו לקום וללכת כשקשה. זה דפוס גוף-נפש קלאסי. הנפש מתקשה להתמודד אז הגוף הפיזי מתרחק. כשאנשים עצובים, הם נסגרים. אפשר ממש לראות את הסגירות הפיזית בעיניים: הגוף מתקשה, משהו בקול נהיה שקט יותר ואנחנו משתבללים פנימה. כשעושים את החיבור הזה בין הנפש לגוף נוצרים תהליכי ריפוי מהירים יותר. יש אפקט חזק יותר לטיפול כשהוא מכיל גם אלמנט פיזי וגם אלמנט נפשי. אלו שני צדדים של אותו מטבע. לא סתם כשאנחנו מגיעים למצבים של לחץ ומתח מתמשכים אנחנו נהיים חולים. אין באמת הפרדה. בעיניי טיפול כזה הוא הטיפול השלם".
להתחבר לגוף מחדש
מלבד טיפולים בקליניקה שלה, גרונלנד מטפלת בתנועה גם במסגרת האגודה להגנת הילד (אל"י), שם היא עובדת עם נערות שעברו פגיעה מינית.
"זה טיפול קבוצתי. אנחנו מתחילות במעין שיחה שיחת מה נשמע כזאת. אחר כך מתקיים תרגול יוגה ובסוף שיחה על התכנים הנפשיים שהתרגול הפיזי העלה. לכל מפגש כזה יש תמה ויש נושא. תמה, למשל, יכולה להיות 'פנים וחוץ': מה בתוך הגוף מסמן לי חרדה ומצד שני, מה בחוץ מעורר בתוכי חרדה. איזה טריגר חיצוני מזכיר לי משהו שקרה לי.
"פגיעות מיניות מתרחשות קודם כל בזירת הגוף ואז הגוף נהיה גם המקור לסבל, כי הוא מזכיר לי את מה שעברתי. הרבה פעמים קורבנות של פגיעה מינית מפתחים איזשהו ניכור מהגוף שלהם. זה בא לידי ביטוי במגוון סימפטומים, מחוסר רצון להתקלח כי את לא אוהבת להתפשט ועד העדר רצון לרקוד, כי כשאת רוקדת את מרגישה את הגוף שלך. מצד שני, הגוף הוא גם השער הכי גדול לריפוי. ללמוד איך להתחבר לגוף ממקום בריא זה משמעותי. בשונה ממה שעברת, כשאת מבצעת תרגול יוגה, את אחראית לקצב, השליטה בידיים שלך. את יכולה לתקן, להתחזק. את בונה מחדש קשר עם הגוף שלך. בטיפול בפגיעה מינית קריטי לתת מקום לגוף, כמובן בקצב שמתאים למטופלת ובצורה הדרגתית".
איך הגעת לאל"י?
"רציתי לעבוד עם ילדים ונוער וגם עם הורים. באל"י אני עובדת עם שתי האוכלוסיות. כל ילד ונער שנמצא בטיפול פרטני במסגרת אל"י, ההורים שלו נדרשים להגיע להדרכת הורים. התדירות משתנה. יש כאלה שבאים פעם בשבועיים ויש כאלה שבאים פעם בחודש. כשמדובר בילדים קטנים ממש, בני 5-4. ההורה והילד יגיעו ביחד. הדרכות ההורים מאוד להצלחת הטיפול של הילד. בסופו של דבר המטפלים הם דמויות זמניות בחיים של הילדים וההורים שם כדי להישאר. ולפעמים צריך ממש מעט כדי לשנות הרבה, רק לפתוח משהו קטן בערוץ התקשורת בין ההורה לילד או לשנות טיפה את זווית ההסתכלות של ההורה כדי לעזור לו להבין טוב יותר מה הילד או הנערה עוברים".
גם עם ילדים הטיפול משלב מיסודות היוגה?
"פחות. בסופו של דבר יש כאן מטופל ספציפי עם צרכים ספציפיים. זה לא חוג. את לא אומרת 'היום אנחנו נעשה ככה וככה' כי זה מה שבחוג עושים. יש מטופל ואת הולכת עם מה שהוא צריך. אם המטופלת שלך היא ילדה בת ארבע ומה שהיא צריכה זה לשחק בפליימוביל ודרך המשחק בפליימוביל היא תספר לך מה קרה לה, אז זה מה שתעשי. היוגה לא תהיה רלוונטית עבורה. הכלי התנועתי הוא רק עוד כלי, עוד משקפיים שדרכם אני רואה וחווה את המטופלים, אבל אני לא כופה את זה על אף מטופל. אם יש מטופלים שמרגישים לא בנוח עם הגוף שלהם, זו כמובן יכולה להיות הזדמנות לחבר אותם לגוף שלהם מחדש, אבל זה גם יכול להיות חסם. אם החיבור לגוף מציף מדי את המטופל או לא מתאים לו, אז נעזוב את זה ונפנה למימד של השיחה או של המשחק. אפשר להתייחס למימד התנועתי רק בשדה המילולי, לזהות כל מיני דפוסי גוף-נפש רק בשיחה. לא חייבים להביא את זה ממש למשהו פיזי. אפשר לתרגל נשימות שהן גם סוג של תנועה".
