כשמשפצים את הבית שלידנו אנחנו סובלים. כשאנחנו מרוכזים בשיחה ולפתע עובר אמבולנס, הריכוז שלנו אובד. כשאנחנו מנסים לעבוד והשותף שלנו למשרד פותח שקית של צ'יפס, אנחנו מקללים אותו בסתר ליבנו. כשאנחנו מנסים להירדם ובן הזוג שלצידנו נוחר, אנחנו מתהפכים מצד לצד. כשאנחנו חוזרים מחתונה שהמוזיקה בה הייתה רועשת, האוזניים שלנו מזמזמות. כשאנחנו עולים לטיסה ומגלים שיושב לידנו תינוק בכיין, אנחנו נחרדים.
וגם הרעש הפנימי לא נותן מנוח. אנחנו מנסים להירדם, אבל עוברים שוב ושוב על המשימות למחר. אנחנו קוראים ספר, אבל אחרי כמה עמודים מגלים שאין לנו מושג מה נכתב שם כי חשבנו על השיחה המעצבנת שהייתה לנו עם הבוס מוקדם יותר. אנחנו מנסים להתרכז בטוב, אבל חושבים כל הזמן על מה שעלול להשתבש. ברור שהרעש מתחיל בתוכנו. ברור שאנחנו זקוקים ליותר שקט.
אבל מה זה בעצם שקט? האם זה ההיפך מרעש? האם זה דבר מוחלט או יחסי? האם כולם זקוקים לשקט? והאם יותר מדי שקט עלול לגרום לנו להשתגע? צללנו לתוך המושג הזה, "שקט". דיברנו עם האנשים שחוקרים שקט, הן חיצוני והן פנימי, ועם האנשים שזקוקים לו יותר מכל.
"כשמפצחים גרעינים לידי – זה סבל!"
לנופר רבוח, אמא לשניים בת 32, נמאס שאומרים לה שהיא משוגעת. "מאז שאני ילדה קטנה כל רעש קטן הפריע לי: נשימות, לעיסות, שעון שמתקתק, ברז שמטפטף. זה מתסכל. מביא אותי למקום שאני עצבנית ולא שקטה עד שהרעש נגמר".
רק לפני ארבע שנים גילתה רבוח שהיא לא משוגעת, אלא סובלת מהפרעת שמיעה בשם מיזופוניה. מדובר ברתיעה, סלידה קיצונית וסבל רב כתוצאה מרעשים מסוימים. הרעשים שונים עבור כל אחד מאלה שלוקים בה. חלקם חשים רגשות עזים כמו גועל, כעס ופניקה כשהם שומעים צליל שעבור רוב בני האדם הוא לא יותר מזמזום טורדני ברקע.
"זה לא שאני רגישה לכל הרעשים בעולם", מסבירה רבוח. "אם, נניח, אני אלך למועדון או לאולם אירועים ותהיה מוזיקה רועשת, לא יפריע לי הרעש, אבל אם אשב בבית קפה שקט ואדבר עם חברה ואזעקה תצפצף, אני אשמע את האזעקה בזמן שאף אחד לא ישים לב אליה. תמיד הפריעו לי לעיסות ונשימות, עד כמה שזה נשמע מוזר מהצד. מי שאין לו את זה לא יכול להבין. מי ששומע על זה מהצד אומר לעצמו, 'היא חולת נפש, בוודאות' או 'מה יש לה זאת? שתזרום'. בעלי אומר לי שאני צריכה טיפול. אני באמת צריכה טיפול, אבל לצערי אי אפשר לטפל בזה".
לדבריה, היא לא ידעה מה יש לה עד שבימי הקורונה, באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה, דיברו על התופעה. כך היא גילתה שגם אביה סובל מאותם תסמינים. "זה תורשתי", היא אומרת.
איפה זה מפריע לך במיוחד?
"בכל מקום. בעבודה, אם אני יושבת ומישהו מצקצק לידי בשיניים או לועס מסטיק. אם מישהו בהסעות של העבודה מפצח גרעינים - זה סבל! הכי קשה לי בטיסות, אם מישהו איפשהו במטוס החליט ללעוס מסטיק".
מה זה עושה לך?
"עצבים בגוף. בא לי לבוא לבנאדם ולצרוח עליו שיסתום כבר! יש רעשים מעצבנים, ויש כאלה שהם יותר מזה. אני מגיעה למצב שאני סובלת עד כדי כך שאני צריכה לברוח".
את גרה במקום שקט?
"אני גרה בדימונה. אין יותר שקט מזה".
מעבדת השקט
הסבל של רבוח מורגש היטב מדבריה. אולי היא הייתה שמחה מאוד לשמוע על מקום שייתכן שהוא גן העדן שלה – המעבדה למחקרי אקוסטיקה ורעש על שם לורנט לוי. זהו מקום עבודתו של ד"ר ניר פינק, חוקר ומרצה בכיר במחלקה להפרעות בתקשורת באוניברסיטת אריאל ולשעבר ראש תחום אקוסטיקה בחיל הרפואה. פינק הוא חוקר רעש, והמעבדה שלו היא בעצם חדר-שקט.
"קירות המעבדה ותקרתה עשויים משילוב של חומרים שמטרתם לבלוע את הרעש ולגרום לו להיספג בקירות, ולא להיות מוחזר בחזרה אל חלל החדר", מסביר ד"ר פינק. "החומר הבולע את הרעש הוא מספר שכבות של ספוג אקוסטי, וכמובן השטיח העבה מאוד המותקן על הרצפה. למעשה, מי שיושב בחדר כזה שומע את הדופק שלו, את הנשימה ואפילו את חיכוך הבד שהוא לובש".
נשמע קצת מלחיץ.
"אנשים נרתעים מדברים שהם לא מכירים. בחדר שלנו יש ויטרינה מאוד גדולה שחוצצת בין הנבדק שיושב בתוך החדר לבין חדר הבקרה, שבו יושב עורך הניסוי. יש קשר עין, ואנחנו נותנים זמן להתרגל. הנבדק נמצא בחלל מאוד גדול בצבע לבן עם המון תאורה.
"כדי להבין מה החדר הזה עושה, צריך קודם כל להבין מה זה בעצם שקט. באופן עקרוני, רעש מודדים ביחידות של דציבל. אפס דציבל זאת העוצמה הנמוכה ביותר של צליל. זה סף השמיעה הכי נמוך שאדם יכול לשמוע. לא ניתן להבחין בפחות מזה, אז שקט בהגדרתו הוא אפס דציבל. לצורך העניין, קולות נשימה מוגדרים ב-10 דציבל. רעש בשכונה טיפוסית הוא בערך 45. צליל חיוג בטלפון – 80 דציבל. קונצרט רוק טיפוסי יכול להגיע ל-110 דציבל, ויריית אקדח – 140 דציבל".
זה אבסולוטי? לא תלוי בגורמים כמו מרחק או איכות השמיעה?
"צריך להבחין בין אקוסטיקה לבין פסיכואקוסטיקה. הראשון הוא תחום בתוך פיזיקה שעוסק בחקר התופעה הפיזיקלית של צלילים, והשני הוא מדע שעוסק באופן שבו אנחנו בני האדם תופסים חוויה קולית. איך אנחנו חווים את הצליל. במעבדה שלי יש בובה שיושבת מול שולחן. הבובה מדמה ראש אדם, ובתוך האוזניים שלה, במיקום שבו נמצא עור התוף, יש מיקרופונים. הבובה הזאת מאוד אובייקטיבית: אין לה ירידה שמיעתית, היא לא עצבנית, לא חם לה.
"יש שם פשוט מיקרופונים שמספרים לנו באיזו עוצמה המיקרופון רטט, וזה מתורגם לדציבל, אז אני יודע בצורה אבסולוטית מהי העוצמה של גל הקול שאני מגיש לבובה. את אותו גל קול אני יכול להגיש לנבדק אנושי שמשתתף בניסוי ולשאול אותו מה חווית, איזו עוצמה, ולבקש להשוות לגל ייחוס מסוים, עד שהוא אומר 'זה מרגיש לי כמו זה'.
"אז יש לנו שתי שיטות מדידה – אובייקטיבית וסובייקטיבית. אדם שיש לו ירידה שמיעתית חווה את הצליל אחרת מאשר אדם עם שמיעה תקינה. אם יש לנו ירידה בשמיעה, פחות נתלונן על כך שהילד של השכנים מרעיש בין שתיים לארבע. ומצד שני, אם יש לנו רגישות שמיעתית ולבת של השכן יש קול צווחני, אני אשמע את זה דרך הקירות וזה מאוד יפריע לי, בעיקר אם יש לי רגישות לתדרים גבוהים".
גם לפרשנות של הרעש יש השפעה. אותו דציבל יכול להיות צורם או נעים.
"אנחנו כמהנדסים צריכים להפריד בין אות לבין רעש, שאותו אנחנו לא מעוניין לשמוע. כשאני מנהל שיחה, מה שנאמר לי זה האות שאני מנסה לשמוע, והרעש יכול להיות המזגן או מישהו שדופק בדלת. רעש לא חייב להיות צורם, אלא הוא אות שאני לא מעוניין לשמוע כרגע.
"רעש יכול להיות חזק או חלש. הוא יכול להיות קבוע מבחינת ההתנהגות שלו, אחיד בעוצמה, כמו למשל רעש של מזגן. רעש יכול להיות גם התקפי ופתאומי כמו רעש של ירייה, ויכול להגיע לעוצמה אדירה ומיד לאחריו יגיע שקט. רעש עלול להזיק לשמיעה. מספר הקסם הוא 85 דציבל. מעל זה, רעש יכול לגרום לירידה שמיעתית אם משכו עולה על שמונה שעות ביממה. כאן אנחנו נכנסים לעולמו של הגהותן (האיש שאחראי על בריאות תעסוקתית של עובדים, לרבות חשיפה לרעש - מ"ש)".
שיא גינס בשקט
על הנזק שעלול לגרום לנו רעש יודעים ישראלים רבים שמכירים מקרוב את תוצאותיו של שירות צבאי בעת מלחמה. ישנם לא מעט גברים ישראלים שעונים "מה?" כמעט לכל שאלה שהם נשאלים - תוצאה של חשיפה מרובה לירי ולפיצוצים. אבל מה אנחנו יודעים על ההשפעות המזיקות של השקט?
מעבדות אורפילד במיניאפוליס שבארצות הברית החזיקו עד לפני כ-17 שנה בשיא גינס לחדר השקט ביותר בעולם (ב-2015 התואר עבר למעבדה דומה בחברת מיקרוסופט). באותם ימים, מנכ"ל אורפילד הזמין אנשים לשבת לבדם בחדר, בחושך, ולבדוק כמה זמן הם מסוגלים להישאר בתוכו. בראיון שנערך עימו ב"דיילי מייל" ב-2012, הוא סיפר שמי שמחזיק בשיא הוא עיתונאי, ששרד בתוך החדר המבודד לחלוטין לרעשים 45 דקות. יותר מזה, איש לא הצליח להישאר שם מעולם.
המנכ"ל עצמו, לדבריו, החזיק שם חצי שעה. "זאת חוויה שפוגעת ביכולת ההתמצאות", הוא משחזר. "אנחנו בדרך כלל מכוונים את עצמנו לפי הרעש במרחב. בחדר השקט אין לנו שום רמזים. אחרי כמה דקות בתוך החדר מרגישים שחייבים לשבת. הרבה אנשים סיפרו שאחרי זמן קצר החלו אצלם הזיות".
"אני לא אוהבת שקט", מציינת פרופ' לאה פוסטיק, חוקרת בתחום הפסיכואקוסטיקה (חקר השמיעה). "כשאני מגיעה לחדר במלון, אני מיד מדליקה משהו. בשקט יש מין תחושה של ריק. כשאנשים מרכיבים אוזניות מבטלות רעש, יש מי שמאוד נהנים מזה ויש אנשים שמרגישים מאוד לא בנוח עם השקט הזה, המוחלט. זה משהו שמאוד זר לנו".
עד כדי כך שניתן לפתח הזיות?
"זה קורה, בגלל שהמוח שלנו תמיד מנסה להגיע לתחושת האיזון. הגוף מנסה להגיע הומיאוסטאזיס (מצב יציב - מ"ש). שקט זה חוסר איזון, כי זה מצב שאנחנו לא נמצאים בו בדרך כלל. אז המוח שלנו קצת משלים את החסר. זה דומה לתופעת גרצפלד בראייה. כשמרכזים מאוד את העיניים במשהו מסוים, מתחילים לאבד ראייה. כשלא מזיזים את העיניים, בקושי ממצמצים, אז קווי המתאר של האובייקטים שאנחנו מסתכלים עליהם נעלמים. זה קורה בגלל שהראייה בנויה על קליטת שינויים. בכל פעם שאני ממצמצת יש שינוי. העיניים שלנו כל הזמן זזות. בניסויים שבהם באופן מלאכותי העיניים לא זזות מדווחים על הפסקת הראייה, וגם על ראיית הבזקים והזיות".
כמו להיות במבוך
ענת צחור דווקא אוהבת שקט. הרבה ממנו. היא מתרגלת ומורה ליוגה וויפאסנה כמעט 30 שנה. "הזמן הכי ארוך שביליתי לבד עם עצמי בחדר בשתיקה היה שישה שבועות", היא מגלה.
איך זה מרגיש?
"אתה מגלה את העולם. מי אתה, מה אתה והחוקיות של הדברים. הכול נחשף, הכול ברור. אתה נכנס למבוך, נתקל בקירות, מחפש את הפתח ועד שהמשימה לא מושלמת אתה תקוע במבוך, אבל אתה יודע שאתה צריך לצאת ממנו. מסע מרתק".
איך אפשר לנטרל את הרעשים החיצוניים?
"בסדנאות הוויפאסנה שאני עושה חייב להיות שקט מוחלט. לא רק שלא אמורים לדבר עם שאר המשתתפים, לא יוצרים קשר עין או מגע, כי תקשורת היא לאו דווקא בדיבור. העניין הוא לעצור גירויים חיצוניים או חדשים כדי כמה שיותר להיכנס פנימה, לאפשר לאינסוף המטענים הפנימיים לעלות ולהתחיל לעבד אותם".
איך השקט תורם לזה?
"אם אני מדברת איתך עכשיו ויש גירויים בחוץ, אז תשומת הלב שלי הולכת לגירויים האלה. אמבולנס עובר, מישהו צועק למטה, תשומת הלב שלך תפנה אוטומטית למקור הרעש. אם את כל הזמן פנויה החוצה, אז את לא פנויה פנימה. השתיקה הזאת או היעדר הגירויים מאפשרים לנטרל את אותם גירויים שבאים מבחוץ, שגורמים לנו באופן אוטומטי להגיב להם, ולהיכנס פנימה.
"ואז אנחנו פנויים להתחיל לעבד ולהתבונן באירועים שהם לא אלה שמתרחשים עכשיו בחוץ, אלא נמצאים בתודעה שלנו. הם הרי לא הולכים לשום מקום, הם גם לא נמצאים בשום מקום, הם מה שאנחנו קוראים 'זיכרון'".
למי שחש מבולבל, צחור מסבירה: "אלה בדיוק אותם התהליכים שקורים בשינה. שינה דומה למדיטציה, רק שבשינה זה תהליך לא מודע, שבו האני נמחק לגמרי. במדיטציה נשארת השארית של האני, עד שגם זה נמחק, אבל במצב של ערות.
"בשינה החושים נאטמים. את לא רואה כדי שתוכלי לישון. בלי שינה את לא יכולה לחיות. שם הנפש מאבדת את עצמה כדי שתוכלי להמשיך למחרת לחיות. זה קורה לבד. הטבע הוא חכם, הוא סיפק לנו את המקום שבו אנחנו חייבים לשחרר מהשליטה או מהמחשבות המוטעות שלנו לגבי איך הדברים צריכים להיות. בשינה נכנסים לעולם של טיפול, שאין בו מטפל ואין מטופל".
אפשר להשתגע מכל השקט הזה?
"בטח. במנזר שהייתי בו הייתה בחורה שנאלצו לקחת אותה לאשפוז. כל אחד יכול לעבור מסע אם יש לו הדרכה נכונה. כשאני עוברת תהליך כזה, אני עוברת אותו עם מנטור. כל הדברים האלה יכולים לקחת אותך גם לאיבוד. זה מבוך, בסוף זה מתעתע. יש אנשים שזה לא מתאים להם. שקט הוא לא לכל אחד".
