הכול התחיל כשחברה הזמינה אותי לצאת איתה יחד לריטריט שמתקיים בקפריסין, ונאלמה דום כששאלתי אותה את השאלה הבסיסית: למה בעצם? השאלה הזו תפסה אותה לא מוכנה. מבחינתה התשובה ברורה: אין דבר יותר מדהים מהתנתקות לכמה ימים מהעולם והתחברות לעצמך. אני, לעומת זאת, הרגשתי כל כך מנותקת מעצמי בשבועות האחרונים, ושקועה בחדשות, בדיווחים, ובניסיון לקיים איזושהי שגרה, כך שהדבר האחרון שחשבתי עליו היה להתנתק ולהיעלם לעבר השקיעה. היא הפצירה בי להבין שיש פה הזדמנות פז לשינוי של ממש, ובניסיון להבין האם אני בעניין החלטתי לברר במה באמת מדובר.
האמת היא שלאחרונה נדמה כאילו המילה "ריטריט" הפכה לטרנד הכי חם שיש. כל אדם שמעביר סדנה בנושא יוגה, מיינדפולנס או כתיבה פשוט מכריז על "ריטריט", מקבץ כמה שיותר אנשים ומכריז על שלושה-ארבעה-חמישה ימים שבהם חברי הקבוצה תקועים בחור כלשהו ועוסקים מבוקר עד ערב בפעילות מסוימת. איך ריטריט הפכה למילה כל כך פופולרית, מה בתכלס עושים שם ולמי זה מתאים?
ריטריט (RETREAT) הוא מונח המתאר נסיגה ו/או טיפול מחדש. הכוונה היא נסיגה זמנית, ניתוק מהמרוץ היומיומי - מהטלפון, מהעבודה, ממטלות הבית - לשם התכנסות, התבוננות פנימית, רוגע וטיפוח אישי. זהו תהליך שבו אנשים מחליטים להתנתק מהשגרה המוכרת שלהם, ולהקדיש זמן לפעילויות שמטרתן צמיחה רוחנית, נפשית, גופנית. ריטריטים רוחניים התקיימו כבר בעבר הרחוק, וניתן למצוא אותם בתרבויות שונות, כחלק מעולם הדת. בבודהיזם, למשל, נזירים נהגו לצאת לריטריטים שיועדו למדיטציה בתקופות מסוימות של השנה. בנצרות נהגו לערוך ריטריטים לתפילות ולהתבוננות רוחנית. באיסלם דובר כבר לפני 700 שנה על חשיבות ריטריטים שבהם תרגלו מדיטציה, וביהדות הריטריט היה מקושר למנהגי התבודדות בטבע כמו אלו של הרבי נחמן מברסלב. במאה ה-20 הפך הריטריט לפופולרי במדינות רבות במערב בעקבות התפשטות תנועות ניו אייג' וההתעניינות במזרח הרחוק. מאז המילה הזו רק הלכה ותפסה תאוצה.
היום אפשר למצוא ריטריט מכל סוג ועניין, החל מריטריט יוגה ופילאטיס, דרך מיינדפולנס, מדיטציה ונשימות וכלה בכתיבה או שוטטות . יש ריטריטים המיועדים לגברים בלבד, לנשים בלבד וכמובן, גם ריטריטים מעורבים. חלק מהריטריטים נמשכים מספר שעות, ואחרים מספר ימים. חלקם מתקיימים בארץ וחלקם ביעדים אטרקטיביים בחו"ל כמו יוון, קפריסין, סרי לנקה, מרוקו והודו. ברובם, בדרך כלל, ישולבו מספר טכניקות להרגעה והתמקדות. המשתתפים הם בני בגירים בכל הגילים והמחירים נעים מ-300 שקלים לכמה אלפים, בהתאם למספר הימים ולמיקום הריטריט.
לשאלה "למה לי ריטריט עכשיו?", יש מספר תשובות. דנה לוי, בת 23 מחיפה, שכבר יצאה לכמה ריטריטים בחייה מספרת שהסיבה העיקרית היא ניסיון לעשות שינוי בחיים: "הרגשתי שאני חייבת איזושהי עצירה, חייבת לצאת מאזור הנוחות ולנסות דברים חדשים. החלק המהותי היה לטוס לגמרי לבד, בלי להכיר אף אחד למעט המדריכה (שגם אותה הכרתי בערך חודשיים) ולהרשות לעצמי לבוא נקייה, להיות מי שאני בלי איזו הגדרה מובנית".
לא חששת להגיע לבד, למה לא לצרף חברה?
"הרגשתי שעם חברות מהתיכון אני אדם מסוים, ועם חברות מהלימודים אני אדם אחר לחלוטין. לעומת זאת, עם נשים שאני לא מכירה אני יכולה להיות מה שמתאים לי. לריטריטים אחרים יצאתי מתוך רצון להכיר תרבות אחרת. למרוקו, לדוגמה, מאוד רציתי לטוס אבל לא היה לי פרטנרים. הריטריט, מלבד יוגה ותוכן מעמיק, נתן מסגרת של מעין קבוצת טיולים".
באיזה סוגי ריטריט היית, ומה ההבדל ביניהם?
"הייתי בכמה ריטריטי יוגה ובריטריט פילאטיס. כל ריטריט הוא שונה לחלוטין. בכל פעם מגיעות נשים אחרות שמביאות איתן אווירה אחרת. בסופו של דבר, מה שבונה את הריטריט זו הקבוצה. יכולה להיות קבוצה שתרצה לקום מוקדם בבוקר לעשות יוגה עם הזריחה, וקבוצה אחרת שתרצה להישאר ערה עד לפנות בוקר לשתות יין".
מה היתרונות מבחינתך?
"בראש ובראשונה להכיר נשים חדשות באותו הוויב. בדרך כלל כולן באות ממקום טוב, יש אחווה נשית ואנחנו מרימות אחת לשנייה. במקביל, את עוברת איזשהו תהליך עם עצמך: מגלה דברים חדשים ושמה דגש על אחרים שכבר קיימים. בעצם את יוצאת מהריטריט עם כל מיני תובנות ועםדברים קטנים שאולי את צריכה לשנות בחיים. זאת ממש מתנה לעצמך".
לבוא עם לב פתוח
יפעת לביא, בת 51, אמא לשלושה מכפר סבא, ובעלת סטודיו לאמנות, הייתה בריטריט כבר שלוש פעמים: "בכל פעם הגעתי מסיבה אחרת ולמטרה אחרת. הפעם הראשונה שנסעתי הייתה מאד משמעותית. זה היה אחרי שהייתי כל תקופת הקורונה בבית עם הילדים, כשבעלי עובד חיוני ויוצא לעבודה כל יום. הייתי שחוקה והרגשתי שאני חייבת אויר. שמעתי על הריטריט המון מחמאות מחברות והחלטתי לנסוע. אחר כך הייתי בריטריט אמנות של יומיים וחצי ליד הכנרת עם אמנית מקסימה בשם שילה אורינגר. המוטו שלה הוא להפוך ג'אנק לאמנות יפהפיה. אספנו חומרים מהטבע ויצרנו איתם. זה היה ריטריט שהיה ממוקד בי, במחשבה על עצמי, במפגש עם נשים שלא הכרתי ובהנחייה מופלאה. לפני כמה חודשים נסעתי לריטריט זוגות בחוות טבע האדם במרכז הארץ, בהנחייה משולבת של גבר ואישה. זה היה סוף שבוע שכלל מספר סדנאות ופעילויות במטרה להעצים ולהעמיק את הקשר הזוגי ואת האינטימיות".
"מבחינתי, זה כמו ריסטארט, ממש כמו לכבות את הנייד או את המחשב ולהדליק מחדש, כדי להתגבר על כשל כזה או אחר במערכת ההפעלה. ריטריט הוא ריסטארט לנפש. היכולת לצאת לרגע מהחיים המטורפים שלי הייתה מאד נחוצה, ועשתה לי סוויץ' במוח בהמון צמתים שהייתי בהן".
הרצון בשינוי, וחיפוש עצמי התגבר אצל רבים מאיתנו בעקבות המלחמה. דורון פירסט, בת 25 , תושבת הגליל העליון, שכיום מפונה לקיבוץ אפיקים בכנרת, מספרת שהיא הגיעה לריטריט בעקבות המלחמה: "כמו כולם, 7 באוקטובר תפס אותי, לא מוכנה בכלל. במציאות ההזויה שבה אני חיה - מפונה מביתי בצפון, בת דודתי האהובה לירי אלבג נמצאת בשבי החמאס יותר משנה ובן זוגי במילואים - הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו עבור עצמי, להתחזק ולהתרומם כדי לצבור כוח להמשיך להיאבק ולשרוד. הרבה זמן רציתי ללכת לריטריט, אבל פחדתי. חששתי ללכת לבד, שיהיה לי אינטנסיבי, שלא אתחבר לאנשים, שזה חלק מ'שקר האינסטגרם' ושהכל יהיה מצולם ושיווקי אז דחיתי ודחיתי. וגם - מה לי ולריטריט? אף פעם לא עשיתי כזה. אני אמנם חובבת יוגה אבל האם זה באמת ברמה של תרגול כמה ימים רצופים? בקיצור, נתתי לכל התירוצים להכריע".
אז למה בכל זאת החלטת ללכת?
"אחרי יותר משנה במלחמה, ואחרי שיחה עם חברה טובה שבדיוק חזרה מסופ"ש ריטריט לבד חשבתי לתת צ'אנס והגעתי לריטריט של שלושה ימים בפולג. מה שהרגיע אותי הייתה העובדה שהוא מתקיים במרכז, סמוך לבית הוריי ושראיתי את הלו"ז מראש. הריטריט כלל סדנאות כמו יוגה ומדיטציה, סאונד הילינג, סדנאות נשימה מעגלית, אסטטיק-דאנס ואמבטיית קרח. הגעתי עם ספר טוב ומוכנה נפשית לסוף שבוע של שקט עם עצמי".
בין שלל הריטריטים המוצעים יש גם כאלה שמיועדים לגברים בלבד. רועי לנדאו, בן 32 ואב לשניים הגיע לריטריט כזה לפני כחצי שנה: "הרגשתי שאני רוצה לקלף עוד שכבה של מחסומים רגשיים שקיימים אצלי בפנים. הייתי בריטריט שנקרא 'סופ"ש גברים', שבדרך כלל מעבירים בו תכנים על מיניות אבל הריטריט הספציפי שהלכתי אליו היה בנושא גבריות, רגש ועבודה אנרגטית. כשקורה לך משהו במהלך היום- אתה מיד מופעל. נניח, אם הבוס מעצבן אותך אז אתה תוקף אנשים אחרים. תהליך כזה מחבר אותך לפנימיות שלך, ואתה מגיע למקום יותר אמיתי. אני חושב שיש משהו מאוד נקי ונטול אגו כשיש אנשים רק ממגדר אחד. סביר להניח שגם ריטריט מעורב מביא איתו משהו מאוד מיוחד אבל לי עוד לא יצא ללכת".
מה היו באתגרים בריטריט הזה?
"להוריד את הקליפות של האגו ולבוא עם לב פתוח מול אנשים שאני לא מכיר. עם חיוך גדול ולב פתוח - אתה כבר חצי דרך בפנים לעוד שלב של ריפוי."
24/7 עם אנשים
על פניו הרעיון של ריטריט כולל בתוכו זמן התכנסות עצמית ורוגע. במציאות, מתברר, הדברים עובדים אחרת ולכל ריטריט חוקים משלו. "האתגר האמיתי הוא להיות 24/7 עם אנשים אחרים", מספרת לוי, "אין לך באמת רגע לעצמך, את בחדר עם נשים שאת לא מכירה. לפעמים הן אחלה ולפעמים פחות וזה ממש קשה. את מרגישה שאין לך דקה פרטיות ואם, נניח, את רוצה להיות קצת לבד אז לכאורה זה בסדר אבל בתכלס יש עליך איזה סוג של ביקורת שקטה נוסח 'אז למה באת לפה בעצם אם את רוצה להיות לבד?'.
לביא מציינת כי עבור הורים, לעיתים מדובר באתגר כפול: "את גם צריכה לעזוב לכמה ימים את הבית והילדים וגם להסכים להיפתח, להסתכל פנימה ולשתף פעולה עם ההנחיה המדויקת".
מה שמוביל אותנו לשאלת ה"מליון דולר" בכל הקשור לריטריט: האם זה באמת מתאים לכל אחד ואחת? המרואיינות שלי בטוחות שהתשובה שלילית. "זה לא מתאים לכל אחת", אומרת לביא, "למרות שאין חובה להשתתף בפעילויות, אני חושבת שנשים שמחפשות רק פאן לא בהכרח ימצאו את עצמן שם. זה מתאים בעיקר למי שאוהבת ללמוד על עצמה, להכיר נשים אחרות, להיות פתוחה ולהיות בחברה."
גם לוי טוענת שצריך להבין מה זה בדיוק ריטריט לפני שמגיעים: "צריכה להיות איזושהי מוכנות לפני החוויה הזו, גם מהמקום החברתי וגם מבחינת התוכן והעמקה בחיים של עצמך. צריך לבוא בראש לזה, להיות פתוח ולשתף".
ובעיקר, כנראה, צריך לרצות: "אני חושבת שזאת חוויה שמתאימה לכל אחד שרוצה, בדגש על 'רוצה'. כל אחד יכול למצוא את עצמו בלפחות תוכן אחד משלל התכנים שהריטריט מציע", אומרת פירסט, "מבחינתי, הייתי בטוחה שיהיה לי מביך מאוד להגיע לבד, וכשהגעתי הבנתי שיש מקום לכולם. הגיעו זוגות, חברות, בודדים, נשים, גברים מבוגרים וצעירים. כל אחד הגיע למסע אישי משלו. עצם העובדה שבריטריט איתי היו אנשים מכל הגוונים והסוגים הוכיחה לי שיש מקום לכל מי שמעונין לנסות, בין אם לא היית בריטריט בחיים וגם אם את כל חודש בריטריט אחר. החדרים היו נעימים ודאגו לנו לאוכל, סדנאות ולינה. כל מה שנשאר לך הוא להתמסר לחוויה. עבורי זאת הייתה הפעם הראשונה אבל חד משמעית לא האחרונה".
