כשסהר ברכה קיבלה צו ראשון, היא גילתה שצה"ל דורש ממנה לרדת 10 ק"ג כתנאי לגיוס. "הרגשתי שאני לא שווה כמו נערות אחרות, וזה שבר לי את הלב", היא נזכרת. אחרי מאבק ארוך, שכלל ירידה לא בריאה במשקל, היא התקבלה לשירות. ביום הגיוס היא הגיעה לבקו"ם מאושרת, אבל אז התברר לה שאין מדים שמתאימים למידות שלה. היום הזה הגיע לקצו בתפירת מדים פרטנית ובתחושת השפלה נוראית. אבל הסאגה לא נגמרה פה.
"במהלך הטירונות שוב שקלו אותי וגילו שעליתי במשקל. רצו לשחרר אותי, אבל לא ויתרתי. אחרי תחנונים רבים קיבלתי הזדמנות נוספת ושוב ירדתי במשקל. כל כך רציתי להראות שמגיע לי להיות שם. הייתי החיילת הכי צהובה בקורס ובשירות. עשיתי הכול, לקחתי על עצמי עוד עבודה, נשארתי לילות - פשוט כל מה שיכולתי לעשות כדי שיראו שאני שווה. תמיד דאגתי לרצות את כולם - את החברים שלי לצוות ואת המפקדים. כל המאמץ הזה, כל ההקרבה, לא שינה את התחושה שהייתי שקופה. הרגשתי כאילו כל מה שעשיתי לא היה מספיק, ושלא משנה כמה נתתי, הרגשתי שאנשים מתעלמים ממני או מתייחסים אליי אחרת, כאילו משהו בי לא ראוי להערכה או להכרה, רק בגלל המשקל שלי".
בסופו של דבר, היא סיימה את השירות הצבאי עם תעודת הצטיינות, אבל גם עם משקל של 140 קילוגרמים. זו כמובן לא הייתה הפעם הראשונה שבה המשקל העודף הפריע לה.
"אני מאוד אוהבת אוכל. הייתי ילדה שמנמנה, ותמיד הרגשתי שונה. כשילדים אחרים שיחקו בחופשיות, אני נאבקתי להתמודד עם הגוף שלי. לא היה יום שבו לא הרגשתי את המשקל הזה, לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש. בבית הספר, המבטים והאמירות היו חלק מהשגרה. אני זוכרת במיוחד יום שבו קבוצה של בנים 'מקובלים' עברה על פניי ואחד מהם קרא לי שמנה. זה היה אחד הרגעים שבהם הצלחתי לגייס אומץ ועניתי להם: 'נכון! סבבה אני שמנה ואני יכולה לעשות דיאטה, אבל אתה? תראה איזה פרצוף יש לך! גם ניתוח לא יעזור'. התגובה שלהם הייתה הלם מוחלט, והרגשתי גאווה רגעית. אבל הכאב לא נעלם – המילים נשארו וחרטו בי צלקות עמוקות.
"במשך שנים התביישתי לאכול ליד אנשים כדי שלא יחשבו שאני שמנה. כן, כאילו לא רואים. מה לא ניסיתי? שומרי משקל, דיאטה עם כדורים, דיאטת פחמימות - הכול. זה היה עובד לחודש מקסימום ואז חזרתי לאכול כאילו אין מחר".
איך המשקל השפיע על חיי אהבה ואינטימיות?
"היו לי בני זוג גם אז אבל תמיד חשבתי שאני צריכה להודות למי שבחר להיות איתי, כי אם לא הוא - מי יסתכל עליי? לא העזתי להגיד לא לגברים. הרגשתי שאין לי את האפשרות לפסול אנשים. מצאתי את עצמי שוב ושוב מתפשרת, גם כשזה פגע בי נפשית. נכנסתי לזוגיות רעילה שהייתה מראה למקום שבו הייתי בחיי - מלאת ספקות, חסרת ביטחון, ועם תחושת ערך עצמי ירודה. אני יודעת שזו הייתה טעות. ההבנה הזו הייתה תהליך כואב אך הכרחי בדרך שלי להשתנות".
ההחלטה הגדולה: ניתוח לקיצור קיבה
בגיל 22, במשקל שיא של 143 קילוגרמים, סהר החליטה לעבור ניתוח קיצור קיבה (שרוול).
"היו כמה דברים שדחפו אותי לניתוח. ראשית, אמא שלי טפטפה לי בלי הפסקה. ממש התנגדתי בהתחלה, אבל היא כן הצליחה לשתול את המחשבה בראש שלי. שנית, אחותי הגדולה התארסה וממש לא ראיתי את עצמי קונה שמלה בגודל הזה. האירוע הכי משמעותי היה שנפלתי משתי מדרגות ושברתי את הרגל. הייתי ממש נכה לתקופה מסוימת. לא הצלחתי לקפוץ על רגל אחת אז הסתובבתי בבית עם כיסא גלגלים. מקלחת ושירותים היו פשוט סיוט. בנקודה הזאת החלטתי שמספיק. אני הולכת לעשות את הניתוח. התחלתי תהליך אצל דיאטנית שממש שינתה לי את התפיסה".
ספרי לי על הניתוח עצמו.
"התאשפזתי באותו בבוקר באיכילוב בהתרגשות עצומה. רוב האנשים חוששים קצת לפני ניתוח אבל אני הייתי בהיי מטורף. הגעתי עם אנרגיה מאוד חיובית. לא חשבתי לרגע על ההשלכות או על מה יכול לקרות לי. מבחינתי רק ראיתי את מה שאני רוצה להשיג.
"ההתאוששות בשעות הראשונות אחרי הניתוח הייתה נוראית. כשהתעוררתי רעדתי מקור ממש. אני זוכרת ערימות של שמיכות ששמו עליי ושהכניסו לי איזשהו צינור מתחת לשמיכה שמחובר למכשיר שמזרים חום. שמו אותי בסוג של חדר של טיפול נמרץ, שיש בו עמדה של אחיות ועוד עוד חולים מסביב כי כל פעם שנרדמתי לא נשמתי. אחרי היום הראשון הקשה כבר העבירו אותי לחדר רגיל. כמובן שאי אפשר לאכול. אפשר רק לשתות.
"הייתי בבית חולים כמה ימים. אחר כך, בבית, התחיל כל העניין של התזונה אחרי ניתוח. זה עובד לפי שבועות. בשבוע הראשון רק דברים נוזליים כמו מרק צח, מים או ג'לי. לאט לאט מתחילים לאכול מזונות טחונים או מרוסקים, בהמשך מזונות רכים ורק אחרי כמה חודשים אפשר באמת לאכול הכול, ואז, לפחות מבחינתי, התחילה ההתמודדות האמיתית. נגיד, בא לי לאכול המבורגר ואז אני אוכלת שניים שלושה ביסים ואני שבעה. לפעמים זה מאוד מתסכל כי אוכל הוא גם הנאה. מצאתי את עצמי יוצאת למסעדה עם אנשים, הם יושבים ואוכלים ואוכלים ואוכלים, ואני? שתי דקות אחרי שהגיע האוכל אני כבר שבעה".
איך אנשים סביבך הגיבו?
"אני זוכרת שתמיד כשהציעו לי דברים לאכול וסירבתי, אבא שלי היה אומר 'וואי, איזה מסכנה, היא לא יכולה'. בהתחלה עוד הייתי מתקנת אנשים. לא אסור לי ואני לא מסכנה. אני בוחרת מה להכניס לגוף שלי. הניתוח הזה והתוצאות שלו הם בחירה. אפילו עשיתי קעקוע של my choice כדי להזכיר לעצמי".
אחרי קצת יותר משנה היא השילה ממשקלה 80 ק"ג. "כבר הייתי ממש רזה וזה קצת הפריע לי אז אפשרתי לעצמי לעלות במשקל עד שהגעתי לאזור ה-72 ק"ג, שמבחינתי זה סבבה. היום אני עולה שניים-שלושה ק"ג ואז יורדת אותם".
עוד ניתוח ועוד ניתוח
הירידה הדרסטית והמהירה במשקל הובילה לאתגר חדש: עודפי עור.
"תמיד חשבתי שכשאני אהיה רזה - אני אהיה מאושרת, ופתאום הייתי רזה אבל לא מאושרת", היא מספרת. "לא אהבתי את הגוף שלי, לא יכולתי ללכת עם ביקיני ועדיין היה לי לא נעים בחוף הים. היו רגעים שלא הבנתי למה עשיתי את זה כל זה. עודפי העור היו גם ממש בעיה רפואית: הם גרמו לי לשפשפות, הזעה ואדמומיות. התלבטתי לגבי ניתוחי הסרה".
למה בעצם התלבטת?
"כי ידעתי שהם משאירים צלקות אבל בסוף הלכתי על זה כי בצלקות אפשר לטפל. עשיתי שני ניתוחים להסרה - ניתוח מתיחת בטן וניתוח מתיחת ירכיים. הייתי מאוד שמחה לעשות עוד אבל אלו ניתוחים מאוד יקרים אז הסתפקתי בשניים שקופת החולים אישרה לי. היום יש לי צלקות בבטן ובירכיים הפנימיות אבל אני לא מסתירה אותן ולא מתביישת בהן. למדתי לקבל ולאהוב אותן".
שוב אשפוז, שוב ניתוח, שוב כאבים, שוב תקופת החלמה. איך התמודדת עם זה?
"אלה היו שני ניתוחים נפרדים. הניתוח של הבטן היה קשה יותר מניתוח הירכיים. בעצם הם חותכים את העור, ומותחים אותו. בתקופת ההחלמה את מאוד מכופפת. אי אפשר ממש לשכב. את כאילו ישנה בישיבה. עכשיו כשאני מדברת על זה, זה נשמע לי נורא, אבל אז, כשעברתי את זה, ראיתי את כל הקושי באור חיובי. הכול התגמד לעומת התוצאה. אבל זה באמת היה ניתוח קשה. אני זוכרת שכשצחקתי או כשהשתעלתי - ממש כאב לי. אחרי הניתוח צריך להסתובב עם מחוך במשך חודש שלם כדי שכל הגוף יהיה אסוף. לא נוח".
היום, בגיל 31, היא שומרת על משקל מאוזן יחסית. "הצלקות הן תזכורת למסע שלי. הן מסמלות את האומץ, הכוח וההתמדה שהיו בי לאורך כל הדרך ומראות לי שהשינוי הוא לא רק פיזי, אלא גם נפשי. למדתי לאהוב את הגוף שלי כפי שהוא, עם כל הפגמים, ולהיות גאה בו ובי".
איך את שומרת על המשקל החדש שלך?
"זה קשה. אני מתמודדת עם זה כל יום מחדש ואני אתמודד כל החיים. יש תקופות קצת פחות טובות שבהן יש לי בולמוסי אכילה או אכילה רגשית ויש תקופות טובות יותר. זה לא קסם אלא מאבק יום יומי. הייתה לי תקופה שאם הייתי אוכלת שוקולד, הייתי ממש מרגישה רע עם עצמי. היום אני יותר משחררת ומאפשרת אבל גם מקפידה לאזן. אני מנסה לא למנוע מעצמי כלום כי אחרת אני נכנסת לאטרף זה לא נגמר טוב".
מה לגבי ספורט?
"גם זה מגיע בתקופות. זה לא משהו שאני אוהבת אבל אני מנסה".
את מפחדת לחזור להיות שמנה?
"אני פחות מפחדת מלהעלות במשקל ויותר מפחדת לאבד שליטה. אני לא אובססיבית למשקל ונשקלת לעיתים די רחוקות אבל כן חשובה לי השליטה על האוכל שלי ועל הבחירות שלי ואת זה אני מפחדת לאבד".
היא מתכנתת, גרה לבד ורווקה. "היום אני במקום אחר מבחינת זוגיות כי אני כבר יודעת לסרב. אני מחפשת את הבן אדם שמתאים לי ובוחרת בפינצטה".
בשורה התחתונה, את ממליצה על ניתוח שרוול?
"כן ולא. כן, כי זה עשה לי שינוי מטורף בחיים ולא, כי אני יודעת שיש אנשים שהיו להם סיבוכים. אני לא רוצה להמליץ למישהו לעשות משהו שחלילה יפגע בו. בנוסף, הרבה אנשים מעלים אחר כך בחזרה במשקל כי הם פספסו משהו חשוב: במקביל לשינוי בגוף, חייב להתבצע גם שינוי בראש. אחרת זה לא יחזיק מעמד".
פורסם לראשונה: 02:15, 20.12.24
