הגוף האנושי הוא כמו מכונית מרוץ. אולי אנחנו נראים אחרת מבחוץ, אבל מתחת למעטפת החיצונית לכולנו יש מאגרים אדירים של פוטנציאל וגם וַסָת שמונע מאיתנו להגיע למהירות המקסימלית שלנו. במכונית, הווסת מגביל את זרם הדלק והאוויר כדי שהמנוע לא יתחמם מדי, וזה מגביל את רמת הביצועים. המנגנון הזה מגיע עם המנוע; אפשר להסיר אותו בקלות, ואם תנתקו את הווסת שלכם, תראו את המכונית שלכם מזנקת למהירות של יותר ממאתיים קילומטר בשעה.
אצל בני האדם המנגנון עדין יותר.
הווסת שלנו קבוע עמוק במוחנו והוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו. הוא יודע את מי ואת מה אנחנו אוהבים ושונאים; הוא קרא את כל סיפור חיינו ומעצב את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואיך אנחנו מעוניינים שאחרים יתפסו אותנו. הוא התוכנה שמחזירה לנו משוב אישי ופרטני בדמות כאב ותשישות, אבל גם בדמות פחד וחוסר ביטחון, והוא משתמש בכל אלה כדי לעודד אותנו לעצור לפני שנסכן הכול. אבל צריך להבין משהו אין לווסת שלנו שליטה מוחלטת. בניגוד לווסת במנוע, הווסת שלנו לא יכול לעצור אותנו אלא אם כן נקשיב לשטויות שהוא משדר לנו ונסכים לוותר.
למרבה הצער, רובנו מרימים ידיים אחרי השקעה של כארבעים אחוז מהמאמץ המקסימלי שאנחנו מסוגלים לו. גם כשאנחנו מרגישים שהגענו לקצה גבול היכולת שלנו, עדיין נשארו בנו שישים אחוז שאנחנו יכולים להשקיע! הווסת שלנו הוא זה שעוצר אותנו! ברגע שנבין את זה, נצטרך רק למתוח את היכולת לספוג כאב כדי שנוכל להגיע לשישים אחוז ואחר כך לשמונים אחוז ויותר מכך בלי לוותר. אני קורא לזה "כלל ארבעים האחוזים", ומה שהופך אותו לחזק כל כך הוא העובדה שאם תפעלו על פיו, תוכלו לפתוח את הנפש שלכם לרמות חדשות של ביצועים והצטיינות בספורט ובחיים, והגמול שתזכו לו יהיה עמוק הרבה יותר מהצלחה חומרית בלבד.
כלל ארבעים האחוזים יכול לחול על כל דבר שאנחנו עושים, כי בחיים, כמעט שום דבר לא יקרה בדיוק כמו שאנחנו מקווים. תמיד יש אתגרים. לא משנה אם אנחנו בעבודה או בלימודים, או שאנחנו מרגישים שבוחנים אותנו ביחסים האינטימיים או החשובים ביותר שיש לנו עם אנשים, תמיד נתפתה בשלב מסוים להשתמט ממחויבויות, לזנוח את המטרות ואת החלומות שלנו ולוותר מרצוננו החופשי על האושר שלנו. כי נרגיש מרוקנים, כאילו לא נותרו בנו עוד כוחות, בשלב שבו עדיין לא נמצה אפילו חצי מהאוצר שטמון עמוק בנפש, בלב ובנשמה שלנו.
אני יודע איך מרגישים כשמתקרבים אל מבוי סתום של כוחות. הייתי במקום הזה אינספור פעמים. אני מבין את הפיתוי לוותר, אבל אני גם יודע שהדחף הזה מוּנע בידי השאיפה של הנפש להקלה, והוא לא אומר לנו את האמת. הזהות שלנו מנסה למצוא מפלט, לא לעזור לנו לצמוח. היא מחפשת סטטוס קוו, לא שואפת לגדולות או מחפשת שלמוּת. אבל עדכון התוכנה שאנחנו זקוקים לו כדי לכבות את הווסת הוא לא משהו שאפשר פשוט להוריד מהאינטרנט בקלי קלות. יש צורך בעשרים שנה כדי לצבור עשרים שנות ניסיון, והדרך היחידה להתקדם מעבר לארבעים האחוז היא לחספס את הנפש יום אחרי יום. וזה אומר שנצטרך לחפש את הכאב כאילו הוא העבודה היומיומית שלנו!
דמיינו שאתם מתאגרפים מתחילים, ובקרב הראשון שלכם בזירה אתם חוטפים אגרוף בסנטר. המכה תכאב נורא, אבל כעבור עשר שנים בתחום הזה, אגרוף אחד לא יעצור אתכם. תוכלו לספוג מכות בלתי פוסקות לאורך שנים עשר סיבובים, ולחזור למחרת ולהיכנס לזירה שוב. האגרוף עצמו לא איבד מכוחו. ותעמדו גם מול יריבים חזקים יותר. כי שינוי התחולל במוח שלכם. בינתיים חספסתם את הנפש שלכם. לאורך זמן, היכולת שלכם לעמוד בסבל מנטלי ופיזי תגדל, כי התוכנה שלכם תלמַד שאתם יכולים לסבול הרבה יותר מאשר אגרוף אחד ויחיד, ושאם תדבקו בכל משימה שמנסה לחבוט בכם, תזכו לגמול.
אתם לא מתאגרפים? אז נגיד שאתם אוהבים לרוץ אבל נשברה לכם הזרת בכף הרגל. אני מתערב איתכם שאם תמשיכו לרוץ עליה, מהר מאוד תוכלו לרוץ על רגליים שבורות. נשמע בלתי אפשרי, נכון? אני יודע שזה אפשרי כי רצתי על רגליים שבורות, והידיעה שעשיתי את זה עזרה לי לשאת ייסורים מכל מיני סוגים בריצות האולטרה, שחשפו בתוכי מעיין צלול של ביטחון עצמי שאני שותה ממנו בכל פעם שהמאגר שלי יבש.
אבל אף אחד לא יכול לשאוב שישים אחוז מהמאגר שלו כבר בהתחלה או בבת אחת. הצעד הראשון הוא לזכור שהפרץ הראשוני של כאב או של עייפות הוא השידור שאתם מקבלים מהווסת שלכם. ברגע שתבינו את זה תוכלו לשלוט בדיאלוג שמתנהל במוח שלכם, ותוכלו להזכיר לעצמכם שאתם לא מרוּקנים כמו שחשבתם. שעדיין לא נתתם את כל מה שיש בכם. אפילו לא קרוב לזה. כשתאמינו בזה תוכלו להמשיך להילחם, וזה שווה עוד חמישה אחוזים. כמובן, קל יותר לקרוא על זה מאשר ליישם את זה.
לא היה לי קל להתחיל את הסיבוב הרביעי במרוץ "הרט 100" כי ידעתי כמה הוא יכאב, וכשאנחנו מרגישים מתים וקבורים עמוק, מיובשים, סחוטים ופצועים לגמרי אחרי שהשגנו ארבעים אחוז מההישג הנדרש, המחשבה על עוד שישים נראית בלתי אפשרית. לא רציתי שהסבל יימשך. אף אחד לא רוצה את זה! בגלל זה האמרה שטוענת שהעייפות הופכת את כולנו לפחדנים היא חתיכת אמירה נכונה.
רק שתבינו, אז ביום ההוא לא ידעתי שום דבר על כלל ארבעים האחוזים. רק במרוץ "הרט 100" התחלתי לחשוב עליו, אבל גם לפני כן הגעתי למבוי סתום לא מעט פעמים, ולמדתי להישאר בתוך הרגע ולפתוח את עצמי מחשבתית כדי שאוכל לכייל מחדש את המטרות שלי גם ברגעי השפל הקשים ביותר. ידעתי שעצם ההישארות בקרב היא תמיד הצעד הראשון, הקשה מכולם אבל גם המתַגמל מכולם.
כמובן, קל להיות פתוחים מחשבתית כשאנחנו יוצאים משיעור יוגה ומטיילים ליד החוף, אבל כשאנחנו סובלים, פתיחות מחשבתית דורשת מאמץ רב. זה נכון גם כשאנחנו מתמודדים עם אתגר מאיים בעבודה או בלימודים. אולי אנחנו עומדים מול מבחן של מאה שאלות ויודעים שבחמישים השאלות הראשונות פישלנו בגדול. בשלב הזה קשה ביותר לגייס את המשמעת העצמית הנחוצה כדי להמשיך לענות ברצינות על השאלות במבחן. ואנחנו חייבים למצוא בעצמנו את המשמעת הזאת, כי מכל כישלון אפשר גם להרוויח, גם אם הרווח מסתכם בהכנה לקראת המבחן הבא שנצטרך להיבחן בו. והמבחן הבא יגיע. על זה אפשר לסמוך בוודאות.
את הסיבוב הרביעי התחלתי בלי שום ביטחון שאצליח. הייתי בהלך רוח של נחכה ונראה, ובערך באמצע העלייה הראשונה נתקפתי סחרחורת כזאת שנאלצתי לשבת לזמן קצר מתחת לעץ. שני רצים חלפו על פני, אחד אחרי השני. הם בדקו מה איתי אבל נופפתי לעברם שימשיכו. אמרתי להם שאני בסדר.
כן, מצבי היה מעולה.
מהנקודה שעמדתי בה יכולתי לראות את ראש הגבעה שמעלי ולעודד את עצמי להתקדם בהליכה לפחות עד לשם. אמרתי לעצמי שאם ארצה אוכל להחליט לפרוש שם, ושאין שום בושה בפרישה ממרוץ "הרט 100". אמרתי את זה לעצמי שוב ושוב, כי ככה הווסת שלנו עובד. הוא מתחנף לאגו שלנו גם כשהוא מונע מאיתנו להגיע למטרות שהצבנו לעצמנו. אבל ברגע שהגעתי לראש הגבעה, המיקום הגבוה יותר סיפק לי נקודת מבט חדשה. ראיתי עוד מקום במרחק והחלטתי לעשות את הדרך עד אליו, דרך מכוסה בוץ, סלעים ושורשים אתם יודעים, רק לפני שאחליט סופית לפרוש.
ברגע שהגעתי לשם הסתכלתי למטה לעבר ירידה ארוכה, ואמנם היה קשה לרדת בה בלי להחליק, אבל עדיין הדרך נראתה קלה יותר מאשר להתקדם במעלה גבעה. בלי להבין מה אני עושה, הגעתי למצב שבו הצלחתי לגבש לעצמי אסטרטגיה. בעלייה הראשונה הייתי כל כך מסוחרר וחלש, שנסחפתי למחשבות שליליות שחסמו לי את כל המוח. לא נשאר מקום לאסטרטגיה, פשוט רציתי לפרוש. אבל ברגע שהתקדמתי עוד קצת קדימה, אִתחלתי איכשהו את המוח. נרגעתי והבנתי שאני יכול לפרק את המרוץ לחלקים, ועצם העובדה שהמשכתי באתגר נתנה לי תקווה, ותקווה היא דבר ממכר.
חילקתי את המרוץ ההוא לחלקים מחשבתיים, וכל חלק כזה זיכה אותי בעוד חמישה אחוזים של כוח. שאבתי עוד אנרגיה מתוך עצמי, ואז שרפתי אותה ככל שהשעון התקדם עד לשעות הקטנות של הלילה. התעייפתי כל כך שכמעט נרדמתי בעמידה, וזה עלול להיות מסוכן בשביל שיש בו מספר רב כל כך של פניות ושיפועים. כל אחד מהרצים היה עלול בקלות רבה ליפול אל תוך תהום. הדבר היחיד שהשאיר אותי ערני היה המצב הנורא של השביל עצמו. נפלתי על התחת עשרות פעמים. נעלי הריצה שלי לא התאימו לתנאי השטח. הרגשתי כאילו אני רץ על קרח, והאיוּם התמידי בנפילה לא הפסיק לרחף מעלי אבל לפחות השאיר אותי ער.
בעזרת שילוב של ריצה ואז מעבר מדי פעם להליכה הצלחתי להתקדם עד למייל השבעים ושבעה, הירידה הקשה מכולן, ושם ראיתי את קרל מלצר, הספְּידגוֹט, עוקף את הגבעה מאחורי. הוא הרכיב על הראש פנס והצמיד עוד פנס למפרק היד, ועל חזהו היה תלוי באלכסון תיק ובו שני בקבוקי מים גדולים. על רקע אור השחר הוורוד הוא שעט במורד השביל והתקדם בלי בעיה בקטע שאני עצמי מעדתי בו ונאלצתי לאחוז בענפי עצים כדי להישאר זקוף. הוא עמד לעקוף אותי, שלושה מיילים לפני קו הסיום, בדרכו לקבוע שיא מסלול של עשרים ושתיים שעות ושש עשרה דקות, אבל בעיקר אני זוכר את התנועות רבות החן שלו בזמן שהוא שמר על קצב קבוע של שש וחצי דקות למייל. הוא התרומם מעל הבוץ והתקדם בזֶן משל עצמו. כפות הרגליים שלו כמעט לא נגעו בקרקע, וזה היה חתיכת מחזה מרהיב. הספידגוט היה התשובה בשר ודם לשאלה שהעסיקה אותי בלי הרף אחרי המרתון בלאס וגאס.
מה אני מסוגל לעשות?
כשראיתי את האיש הקשוח הזה מחליק לו בכיף בשטח מאתגר כל כך הבנתי שיש בעולם ספורטאים ברמה אחרת לגמרי ושהפוטנציאל לכך טמון גם בי. למעשה, הוא טמון בכולנו. אני לא אומר שלגנטיקה אין תפקיד בביצועי ספורט, או שכולם ניחנו ביכולת חבויה לרוץ מייל בארבע דקות, להטביע כמו לברון ג'יימס, לקלוע כמו סטף קרי או לרוץ במרוץ "הרט 100" בעשרים ושתיים שעות. לא לכולנו יש אותן יכולות או מגבלות, אבל בכל אחד מאיתנו יש הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים, ובכל הקשור לענפי ספורט סיבולת כמו ריצות אולטרה, כל אחד יכול להגיע להישגים שפעם הוא חשב שהם בלתי אפשריים. כדי לעשות את זה אנחנו צריכים לשנות את דפוס החשיבה שלנו, להיות מוכנים לחשוף את זהותנו האמיתית ולהתאמץ במיוחד, כך שנמשיך למצוא בעצמנו עוד כוחות ונוכל להגיע לעוד הישגים.
אנחנו חייבים לנתק את הווסת שמעכב אותנו.
באותו יום במרוץ "הרט 100", אחרי שראיתי את מלצר רץ כמו גיבור על, סיימתי את הסיבוב הרביעי בכאבים מסוגים שונים והתעכבתי לזמן קצר כדי לראות אותו חוגג יחד עם חברי הצוות שלו. הוא השיג כרגע משהו שאף אחד לא השיג לפניו, ולי עצמי נותר עוד סיבוב שלם. הרגליים שלי היו כמו גומי וכפות הרגליים שלי התנפחו. לא רציתי להמשיך, אבל גם ידעתי שרק הכאב מדבר מגרוני. הפוטנציאל האמיתי שלי עדיין לא מוצה במלואו. במחשבה לאחור, אני מעריך שהשקעתי שישים אחוז מעצמי, וזה אומר שמְכל הדלק שלי היה כמעט חצי מלא.
"מה שלא הורג", הוצאת מטר, תרגמה מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
פורסם לראשונה: 09:45, 24.12.24
