כשאופק ראשון מדברת על אזעקה, היא לא מתכוונת לאזעקות שכולנו מכירים. "זה היה הסיוט שלי בכל הפסקה בבית הספר", היא מספרת. "ברגע שהתקרבתי לקבוצת ילדים כדי לשחק איתם, לדבר איתם, או סתם כשעברתי לידם, מישהו מהם היה צורח 'אזעקת אופק!' כדי שכולם יתרחקו ממני בריצה ואני אשאר לבד".
והאזעקה הזאת, שמלווה את אופק עד היום, טראומטית כמו כל אזעקה. בפרמיירה של ההצגה "מעבר לאופק" בהפקת תיאטרון אורנה פורת, שנכתבה בהשראתה, הוזמנה אופק לשבת בשורה הראשונה, לצד המחזאית יערה רשף נהור והשחקנית יובל כרמל שמגלמת אותה על הבמה.
2 צפייה בגלריה
"רוב ההורים של המחרימים אדישים להתנהגות הבריונית של ילדיהם". אופק ראשון
(צילום: טל שחר)
"אירוע חגיגי, עם המון צלמים", היא מתארת. "אורחי הכבוד שלי היו גיא לרר ושי-לי שינדלר מ'הצינור'. הם מלווים אותי כבר שש שנים, מאז שהייתי בת 13 והזעקה שלי, בפנים גלויות, הציפה את מגפת החרמות שקיימת בכל בתי הספר. ההצגה התחילה בזה שאני עומדת להדליק משואה ואז, אחרי כמה דקות, הגיע הקטע של 'אזעקת אופק'. שמעתי הקלטה של ילדים צורחים 'אזעקת אופק!' ובבת אחת ירד עליי מסך שחור".
כבר שלוש שנים היא חורשת את הארץ עם הרצאה שנקראת "אזעקת אופק", "וגם כשהקול שלי מתחיל לרעוד אני עושה זום-אאוט וממשיכה. אבל בפרמיירה, כששמעתי את הצרחה 'אזעקת אופק', הרגשתי כמו בשנייה הראשונה של אזעקה אמיתית, כשהלב מחסיר פעימה".
מה עשית?
"יצאתי מהאולם, ובשנייה שהדלת הייתה מאחוריי התפרקתי. נפלתי מהרגליים, השתטחתי על הרצפה, בקושי נשמתי, לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום, הייתי בטוחה שזה התקף לב. שי-לי אמרה לחן, אחותי הגדולה, ש'זה כמו לראות מול עינייך את האונס של עצמך'. מה זה היה? התקף חרדה, לא הראשון וכנראה גם לא האחרון. יש לי פוסט-טראומה, אובחנתי, טופלתי, ואין מצב שזה יעבור מחר. אין תרופה לצלקות של חרם. חרם זה פצע לכל החיים, פצע בנשמה".
אף ילד לא בא
אחותה הגדולה, חן (38, מטפלת ברפואה תזונתית, אם חד-הורית לבת שמונה) היא יד ימינה של אופק. היא זו שמלווה אותה לפגישות עבודה, היא זו שמסיעה אותה ברחבי הארץ להרצאות בבתי ספר, והיא גם זו שמגלה לי שב-5 בנובמבר ציינה אופק את יום הולדתה ה-19. ציינה, לא חגגה.
"ההורים ואנחנו, ארבעת אחיה ואחיותיה, יודעים שאופק מסרבת לחגוג יום הולדת מפני שהתאריך הזה מציף בה זיכרונות שחורים מהעבר, כמו ימי הולדת של חברים לספסל הלימודים שאליהם היא לא הוזמנה, וימי הולדת שחגגנו לה בבית כשאף ילד מהכיתה לא בא. אופק גם זוכרת שהיא חילקה הזמנות ליום הולדתה ומול הפרצוף שלה הילדים זרקו את ההזמנות לפח", מספרת חן. "הדרך שלה להתמודד עם הכאב היא להתעלם לחלוטין מהתאריך. אבל אנחנו לא יכולים לעבור על התאריך הזה בשתיקה, רצינו לשמח אותה, אז הזמנו כמה מנות ממסעדה ואכלנו ביחד. מה קרה?"
"מה שקרה זה שהתפוצצתי על אמא", מודה אופק באשמה. "אני יודעת שהכוונות שלה היו טובות, אבל יצאתי עליה והאירוע הסתיים בדמעות ובחרטה. במקום לשמוח הרגשתי רע ונורא. כשהרוחות נרגעו אמא שאלה אותי, 'את עד כדי כך לא שמחה שנולדת?' והסברתי לה. כשחוגגים לי בניגוד לרצוני זה מקשה עליי וגורם לי להרגיש יותר חרא עם עצמי".
ואין לה זמן לנפילות מפני שהלו"ז שלה עמוס בפעילות. כשצה"ל העניק לה פטור ("לא מגייסים פוסט-טראומטיים"), היא יצאה לשירות לאומי בפרויקט היל"ה בראשון-לציון, שבו הצליחה להשלים 12 שנות לימוד פלוס בגרות מלאה. "המקום הזה הציל אותי, ומרגש אותי לחזור לשם מהצד השני של המתרס. אני זו שמצלצלת בבוקר לתלמידים שלא הגיעו כדי לוודא שהם בסדר. אני אעשה הכל כדי שאף ילד במדינה לא יעבור את מה שעברתי בגיל 11, כשהגעתי למשבר אמון קיצוני וכבר לא סמכתי על אף אדם, חוץ מהמשפחה".
בוקר אחד התעוררה עם חום גבוה, כאבי בטן ודקירות בלב. היא אושפזה לחודשיים במחלקת ילדים בתל השומר. חן מספרת: "היא לא יכלה לעמוד על רגליה, והרופאים לא חשדו שזה משהו פסיכוסומטי שנובע מהעובדה שהיא איבדה אמון בקרקע שתחתיה. היא עברה לכיסא גלגלים וחשבנו שהיא תישאר נכה. בתקופת האשפוז אופק שכבה במיטה ולא הורידה את העיניים שלה מהדלת, בתקווה שמישהו מהכיתה יבוא לבקר אותה. צילצלתי למחנכת שלה ושאלתי בנימוס איך ייתכן שבמשך חודשיים היא לא מצאה לנכון לצלצל לאופק ולשאול מה שלומה. היא שתקה".
בשבוע שעבר נפגשה אופק עם שר החינוך יואב קיש בלשכתו שבירושלים. "סיפרתי לו שכל הפעילויות שלי נובעות ממה שחוויתי על בשרי. אני הולכת לנחם הורים שהילד שלהם התאבד בגלל חרם שלא דווח, או דווח ולא טופל. הפייסבוק והאינסטגרם שלי מלאים בפניות מילדים מוחרמים, מהוריהם ומדי פעם גם מאלה ששואלים אותי איך הם יכולים להיגמל מההרגל של להחרים להנאתם, אבל השינוי חייב להגיע מלמעלה".
למה?
"קשה למגר את מכת החרם מפני שאין חוק ואין ענישה. המורים והמנהלים לא יכולים לסלק מבית הספר את הבריון, האלים, שמחרים. המקסימום שהם יכולים לעשות זה להשעות אותו לשלושה ימים ובשבילו זה פרס. רוב ההורים של המחרימים אדישים להתנהגות הבריונית של ילדיהם. 'הוא לא חייב להזמין את כל הכיתה, היא לא רוצה להיות חברה שלה, זכותם'. והילדים המוחרמים דועכים".
מה חידש לך שר החינוך?
"הוא מתכונן להקים קו סיוע שייתן מענה מיידי לתלמידים, להורים ולמורים, ואני מקווה מאוד שזה ייצא לפועל. אבל מבחינתי זו רק ההתחלה. אמשיך להתייצב בכנסת כדי לקדם את הצעת החוק לענישה שעדיין לא הועלתה, ובמקביל אמשיך להילחם במישורים אחרים כמו תוספת מערכי שיעור, השתלמויות לצוותים חינוכיים שזקוקים לארגז כלים וגם תקציב מהמדינה לפעילויות של אנשים פרטיים שמתמסרים לנושא הזה, כמו שירי קניגסברג לוי שהקימה את 'ים של חברים' לפני שלוש שנים. היא והבת שלה, שחוותה חרם, עושות עבודה נהדרת. הן לא היו על המפה כשהייתי בכיתה א' ואף ילדה לא רצתה לשבת לידי".
הסרטון הפך ויראלי
אופק, בת הזקונים של זיווה (קוסמטיקאית) ויצחק (טכנאי מיזוג אוויר) ראשון ("הרבה חושבים שזה שם הבמה שלי, ראשון מראשון-לציון, אבל זה שם פרסי, ראשן, שבארץ עוברת לראשון"), עלתה לכיתה א' עם קבוצה קטנה של חברים מהגן שנרשמו לבית הספר היסודי שהיא מעולם לא נקבה בשמו, "מפני שאני לא רוצה לעשות לו שיימינג. הקבוצה התפלגה בין שלוש כיתות א' והתמזל מזלי להשתבץ דווקא בכיתה שהגיעה מהגן כחבורה מגובשת, עם ילדים שלא באתי להם טוב בעין. עד היום אין לי הסבר אחר.
"בבוקר, כשנכנסתי לכיתה, הבנות התעלמו מברכת הבוקר טוב שלי, בהפסקות הן לא שיתפו אותי במשחקים. המון פעמים שאלתי אותן, 'מה עשיתי לכן? תגידו לי כדי שאבקש סליחה ואתקן את ההתנהגות הרעה' והן ענו, 'אנחנו פשוט לא אוהבות אותך'. פניתי למחנכת והיא אמרה לי, 'הן לא חייבות לשתף אותך, מותר להן לא לרצות בחברתך' והציעה לי לחפש חברות אחרות".
סיפרת להורים?
"סיפרתי, בכיתי, ואמא שלי הגיעה שוב ושוב לבית הספר, לשיחות עם המחנכת והיועצת והמנהלת. אמא שלי צילצלה לאמהות של הבנות שהחרימו אותי והן הגיבו ב'הבת שלך רק מחפשת צומי'. עד כיתה ו' הבנים בילו את ההפסקות בכדורגל. כשהם התקרבו לחבורת הבנות התחלתי לסבול מאלימות פיזית. אחד הבנים דחף אותי מאחור ונשברתי, תרתי משמע. שברתי שן קדמית. הייתי בהיסטריה טוטאלית, דיממתי, אמא באה לקחת אותי הביתה וכשאמרתי לה שאני לא רוצה לחזור לבית הספר היא זרמה איתי, אבל אחרי כמה ימים התחיל לחץ מבית הספר, אין דבר כזה לא להגיע.
"חזרתי, ואחרי כמה זמן אותו ילד שוב דחף אותי, והפעם שברתי את מפרק יד שמאל. מיון, רנטגן, גבס. כיוון שאני שמאלית לא יכולתי להעתיק מהלוח והמורה אמרה, 'מה הבעיה? תמצאי מישהו שיכתוב לך'. באיזשהו שלב אחי ניר, שהיה אז בן 20 פלוס, הגיע לבית הספר כדי לשמור עליי".
בגיל 13 אמה של אופק הפנתה אותה לטיפול אצל מאמנת אישית, בת-שבע טל. "אצלה פתחתי הכל, סיפרתי מה עושים לי בכיתה וכמה שבא לי להיעלם מהעולם. בת-שבע שאלה את אמא, 'חשבתם פעם לפרסם את הסיפור הזה במדיה?' הוריי התנגדו לחשיפה מתוך רצון להגן עליי. אבל כשבת-שבע שאלה אותי, אמרתי לה שאני רוצה לחשוף את זה בגלל שאין לי מה להפסיד".
הקואוצ'רית העלתה את הסרטון לפייסבוק שלה ותייגה אנשים וגופים רבים, ובהם "הצינור". בתוך שעות ספורות הוא הפך לוויראלי, "לא רק בכמות הלייקים. כל הסלבס שיתפו אותו והתחילו לספר על חרמות שהם עברו ביסודי ובתיכון. פתאום מצאתי את עצמי מול צונאמי של חרמות, וכל התקשורת התנפלה עליי, לא היה ערוץ חדשות שלא ביקש מאמא שלי ראיון בלעדי איתי. הקואוצ'רית הציעה שנלך עם 'הצינור' והשאר היסטוריה. לרר ושי-לי באו לראיין אותי ואת אמא בבית, על הספה בסלון, ואחרי שידור הכתבה נדהמתי מכמויות האהבה שקיבלתי ברחוב. בעזרתם הקמתי את 'סיירת החרם' כדי לתת אוזן קשבת ולנסות לעזור".
לפני שנתיים היא הדליקה משואה "לכבוד הילדים השקופים שמרגישים שהם לבד בעולם" ואף עין לא נותרה יבשה, אבל אופק, שיצאה מהחרם, לא מאפשרת לעצמה לצאת ממנו. והמטרה, לטענתה, מקדשת את כל האמצעים. זו תשובתה למי שזיהה אותה בקמפיין של "אופטיקנה" ותהה האם היא מנסה למתוח את 15 דקות התהילה שהוקצבו לה.
"הקמפיין הזה היה מאוד משמעותי בעיניי מפני שאני משקפופרית ובגלל שמשקפיים מהווים תירוץ של ילדים שרוצים להשפיל מישהו. הדחף להנמיך אחרים נובע מהחולשה ומחוסר הביטחון שלהם, והם יורדים על המשקפיים, התיק הלא-ממותג, המשקל, הגובה. ראיתי בזה קמפיין מעצים. לאירועים אני יוצאת עם עדשות, אבל משקפיים זה יפה, זה אקססורי, זה בריאותי".
מוכנה לשלם מחיר
מאז 7 באוקטובר, היא מציינת, יש עלייה במקרי החרם. "ציפיתי שזה יהיה להפך, הרי יש לנו עם נפלא שמבשל לחיילים, אבל מתברר שאנחנו יודעים למות ביחד ועוד לא למדנו לחיות ביחד. ילדים שלא יודעים להתמודד עם החרדה שלהם נטפלים לאלה שנבהלים מהאזעקות. אני מוצפת בדיווחים, והמלחמה המתמשכת דוחקת את הנושאים החברתיים לשולי התקשורת ולכן אני חייבת להמשיך".
את לא חוששת שהפעילות תדביק לך סטיגמה של מוחרמת לשעבר?
"אני מודעת למחיר, ואני מוכנה לשלם אותו כדי שאף ילד לא יסתובב עם התווית הזאת על הגב ולא יהיה פוסט-טראומטי כמוני ולא יחטוף התקף חרדה באמצע היום ולא יתעורר בלילה מסיוטים".
בואי נדבר על אהבה.
"אין לי מה לספר. אף פעם לא התאהבתי ועוד לא היה לי חבר. יש כאלה שמגששים, כותבים לי שהם היו שמחים להכיר אותי, ולכולם אני עונה שזה עוד לא על הפרק. למה? מפני שזה מורכב. גדלתי בבית מסורתי, אני בדרך של תורה ומצוות ושואפת, בעזרת השם, להתחזק ולעלות. עוד לא הבהרתי לעצמי איך אורח החיים הזה ישתלב בזוגיות. בעלי לא יהיה אברך, אבל הוא חייב להכיר ולהכיל את הפוסט-טראומה שאני נושאת".
מה יקרה אם אחד מאלה שצרח "אזעקת אופק" יגיע להרצאה שלך?
"אני יכולה רק להתפלל ולקוות שזה לא יקרה לעולם. עד עכשיו לא יצא לי להיתקל באף ילד מהתקופה החשוכה. אני לא רואה במפגש כזה סוג של קלוז'ר, מפני שהוא לא יחזיר לי את ימי ההולדת שאליהם לא הוזמנתי ואת הטיולים השנתיים שאליהם לא יצאתי וגם לא יתקן את השן שנשברה. הוא רק יציף מחדש את הזיכרונות שמכאיבים לי".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.11.24
