כשבעלה חזר בפעם הראשונה מהמילואים בעזה, גילתה משפיענית הניקיון ספיר מרטון שהחזית הגיעה אליה הביתה, ויש לה צבתות. "אני זוכרת שהוא הוציא את התיק למרפסת, כי לא הרשיתי לו להכניס אותו לחדר", היא משחזרת את רגעי האימה. "אני פותחת את התיק כדי לכבס את המדים, מנערת, ופתאום נופל מהם עקרבּוּת קטן!"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אוי ואבוי.
"פחד אלוהים, צרחתי את נשמתי לבורא. מזל שהייתי עם כפפות ובקבוק אקונומיקה בהיכון".
ככה הרגת אותו, עם אקונומיקה?
"לא, לא. למזלי הייתי עם אמא שלי, שהביאה איזושהי קופסה ושיחררה אותו רחוק מהבית. אבל היו גם דברים יותר גרועים. שמעתי על מישהי שמצאה עטלף בתוך המדים".
אולי ההוא מהקורונה. אז מה מוסר ההשכל, אין יותר מילואים?
(צוחקת) "מאז, כשהוא חוזר, אני מבקשת ממנו להתפשט בכניסה לבית ולהישאר רק עם בוקסר. עם כל האהבה והגעגועים, קודם תתקלח ואז נדבר".
"ניקיון הוא דרך לנהל את החרדה"
בשנה האחרונה ישראל התחלקה לשניים: או שאתם מנקים, או שאתם צופים בסרטונים של אחרים, ובעיקר אחרות, מנקות. אם הקורונה הפכה את אובסס הניקיון - ואת השלוחה העדכנית שלו, משפיעניות הניקיון ברשת ‑ לטרנד עולמי, 7 באוקטובר הציף את תת-המודע הישראלי, שעלה על גדותיו. פתאום כולם התחילו לנקות את הבית בחומץ ובסודה לשתייה, למרק מתגי חשמל ולפרק את מכונת הכביסה, או לפחות לדבר על זה.
ניקיון הפך לנושא שיחה, למושא גלילה בפיד וגם לסוג של תרפיה. את הקשר המיסטי בין קרצוף לנפש כבר ניסחה בבירור גורו הסדר מארי קונדו, כשגרסה שבית מסודר שווה נפש מסודרת. הטרנדולוגית נתלי יצחקוב מסבירה: "הרעיון הוא להיפטר מחפצים ומבגדים שלוקחים מכם אנרגיות. זה ניקיון פנימי וחיצוני, כי כשהבית שלך נקי אתה יותר מאושר".
הפסיכולוגית ד”ר עידית גוטמן מציעה סיבה מפתיעה נוספת לאובסס הניקיון הלאומי: מה שנקרא, לא באנו ליהנות. "כל הערוצים של החיים הטובים, התיירות והנהנתנות, נעלמו כשפרצה המלחמה", היא אומרת. "במקרה של ניקיון, אנחנו אמנם נהנים מהתוצר ‑ אבל זה בגלל שעבדנו קשה ולא בשביל הכיף, אלא כדי לעשות טוב לבית ולילדים שלנו".
וחוץ מזה, ניקיון הוא דרך להשיג תחושת שליטה בעולם שנראה שהשתגע.
"אני חושבת שהפלישה של האלימות הקיצונית לתוך היומיום הפסטורלי של בית בקיבוץ גרמה להרגשה שהמרחב האישי שלנו חולל. התחושה היא שאתה צריך להגן עליו מהעולם".
ואיך הניקיון נכנס למשוואה הזו?
"הניקיון הוא סוג של דרך לנהל את החרדה, כי כשאתה בבית, בד’ אמותיך, אתה בשליטה. ותמיד כשאנחנו בבית, את רואה עלייה בעיסוק בניקיון. בנוסף, בתקופות מתוחות, אנשים מצליחים לגייס ריכוז לזמן מוגבל בלבד. בשביל לצלול לתוך ספר למשל צריך איזה מרווח נפשי וחופש פנימי, וזה אין לנו כרגע. במדיח ריק או בערימת כביסה מקופלת לעומת זאת, יש דופמין מהיר. התגמול שניקיון מספק הרבה יותר זמין מזה שמתקבל בפעילויות אחרות".
לינור פחימה ("ליני קליני"): "עד המלחמה אנשים אהבו לראות באינסטגרם טיולים, בתי מלון, מסעדות. פתאום באה מישהי ואומרת חבר'ה, אני כמוכן, כל ערב על ארבע, מנקה פתיתים מהרצפה. גם אני אישית מכורה לזה. בלילה זו התרפיה שלי. אני לא באתרי קניות, אני בסרטוני ניקיון"
ספיר מרטון היא כוהנת ניקיון מובילה, ומהטוענות לכתר המשפיענית שאחראית לבאזז סביב ג'ל אורנים ‑ חומר הניקוי הוותיק שחזר לחיינו בסערה בחסות הטיקטוק ‑ אבל הדיי-ג'וב שלה הוא בכלל אחות חדר מיון באסותא אשדוד. ככזו, היא יודעת דבר או שניים על סטרס וחרדה. "זה מיון מאוד פעיל, עד היום", היא מספרת. "זה לחץ נוראי, אין לך דקה פנויה, והניקיון אצלי זו תרפיה. גם הפעולה עצמה וגם אחרי זה, כשנקי".
תמיד היית כזאת?
"אני חושבת שזה התפרץ ממש בצבא. מגורי בנות זה מקום לא כל כך נקי, שלא לומר מאוד-מאוד מלוכלך. אבל גדלתי בבית שקמים בו לניקיונות של יום שישי. זה לא היה חדש לי".
איך הפכת למשפיענית, מה תפס בסרטוני הניקיון שלך?
"רובם מבוססי ASMR ‑ מעין צמרמורת עונג שנגרמת מהקרצופים והרשרושים, מצלילי הניקיון. כל הגירויים השמיעתיים האלה גורמים לאיזושהי הרפיה, להפגת מתחים, תחושות שאנחנו מחפשים עכשיו יותר. חוץ מזה, פעולת הניקיון, ממש כמו פעילות גופנית, משחררת אנדורפינים ומשפרת את מצב הרוח. הסרטונים שלי נותנים מוטיבציה לנקות, והניקיון עושה טוב. זה כמו גלגל, אחד גורם לשני".
אין ספק שהחרדות שעוררה המלחמה איחדו את העם סביב נשק יום הדין הלאומי – האקונומיקה. הטרנדולוגית יצחקוב רואה בצורך לסדר, בארגון ובניקיון דרך למצוא השתייכות. “מעבר ל-ASMR ‑ כי מאוד מרגיע לראות אנשים מנקים, מבשלים, אופים ‑ יש גם את הקהילה. אנחנו כל הזמן מחפשים להצטרף לאיזושהי קהילה שמחברת אותנו לאהבה שלנו, לצורך שלנו, ויש אנשים שזה מה שבאמת מעניין אותם. איך למצוא פתרונות לניקיון”.
לינור פחימה ‑ שמוכרת בשם הרשת ליני קליני והתפרסמה בעיקר בזכות טכניקת הקרצוף האגרסיבית שלה, כמו גם אמנות הסרת הכתמים ‑ מאשרת. "ניקיון זה כמו בריחה, ההרגשה הזאת שהבית נקי עושה טוב, מרגיעה. בגלל זה בגדול, לאנשים יש היום יותר חשק לנקות".
הסרטונים שלך הפכו ליותר פופולריים בשנה האחרונה?
"בואי, לצלם את האסלה שלך זה לא הכי פוטוגני שיש. אנשים אוהבים לראות באינסטגרם, יותר מדויק: עד המלחמה אנשים אהבו לראות באינסטגרם טיולים, בתי מלון, מסעדות. פתאום באה מישהי ואומרת חבר'ה, אני כמוכן, כל ערב על ארבע, מנקה פתיתים מהרצפה. גם אני אישית מכורה לזה. בלילה זו התרפיה שלי. אני לא באתרי קניות, אני בסרטוני ניקיון".
איזה את אוהבת במיוחד?
"את המוגזמים. אני אוהבת את המשוגעות. השבוע למשל ראיתי עוד ישראלית מקרצפת בסבון ובמים מוצרי חשמל כמו תמי 4 ומיקרוגל, שזה אסור ‑ וחוטפת מלא ביקורות".
מה את אוהבת בזה? לא הבנתי.
"שהיא לא רואה אף אחד ממטר ומנקה כמו שהיא אוהבת. אני נהנית לראות קרצוף כזה משוגע, פחות קיפולים וארגון. אני לא מבינה למה אנשים אוהבים לראות איך מקפלים שקיות זבל ומסדרים את הסוכרזית אחת אחרי השנייה".
זה מיכל הקטנה קלאסי.
"כן, אבל אותי זה קצת משעמם. אני אוהבת אקשן בסרטון. אוהבת לראות תהליך".
גברים מבקשים טיפים
מיכל הקטנה לא לבד. סוללת משפיעניות הניקיון המקומיות מתחלקת לשלושה ז'אנרים: טאלנטיות כאילנית לוי ועינב בובליל, שזיהו את הפוטנציאל שגלום בניקיון והפכו אותו למטבע מניב כחלק מהתוכן שלהן ברשתות; אלו שניקיונן אמנותן, דוגמת מרטון, אן סגל ואחרות, שעיקר פעילותן ברשת מוקדש לניקיון הבית והוא גם מה שפירסם אותן; והקטגוריה השלישית כוללת פליטות ריאליטי כמו מירן בוזגלו, "ליני קליני" וליאור קוקה ‑ שהמציאו את עצמן מחדש כגורואיות תקתוק הבית.
אבל לפני שהפכה לכוהנת המאבק בכתמים, עם מיליוני צפיות באינסטגרם ובטיקטוק, כולל השתתפות ב"משחקי השף", כגורו ניקיון שגם מבשלת ‑ ליני קליני הייתה לינור פחימה, יוצאת ריאליטי ואמא צעירה וטרוטת עיניים מהקריות. "אחרי 'המירוץ למיליון' לא נהניתי לא מתהילה ולא משום דבר. התחתנתי בגיל מאוד צעיר, ואז באו הילדים ומצאתי את עצמי סוג של שקועה, בסוג של דיכאון, כי לא רציתי להיות תלויה בבעלי. כל אישה צריכה את העצמאות שלה ולהרוויח כסף בעצמה".
למרות שטוענים שמשפיעניות ניקיון עושות כסף מלדכא נשים אחרות שצופות בהן.
"אני לא מרגישה שאני מדכאת אף אחת. היום אני ביטקוין רציני (צוחקת) ואני עדיין מקבלת תגובות של: הנה עוד אחת מהפריפריה שכל היום רק מנקה".
כלומר, מדכאים אותך.
"היו לי נקודות נמוכות בחיים, כי ניסיתי וניסיתי והשקעתי כספים, וכלום לא תפס. רציתי את הסם הזה שנקרא הצלחה. בסוף, כשזה קרה, זה היה הכי לא במכוון, אבל תפסתי את זה בשתי ידיים. אמא שלי אמרה לי, 'את מגזימה עם הניקיונות' ובעלי אמר לי, 'תעלי תוכן אחר', ואני סירבתי להקשיב לקולות ברקע".
סימנת לעצמך כבר יעד חדש?
"כן, עכשיו אני רוצה מסיר כתמים על שמי".
"תראי, זה קל ליפול למקום הזה", מתנגדת גם מרטון לכל תיוג אנטי-פמיניסטי. "לכל אלה שכותבות לי, 'ספיר, אני מתה עלייך', אני כותבת: 'את לא צריכה לאהוב את העמוד שלי ‑ בעלך צריך לאהוב את העמוד שלי. תראי לו איך אני מנקה, שיתחיל גם. זאת דרך טובה בשבילך להגיד לו, אין דבר כזה שאתה לא יודע איך לנקות'".
יש גברים שעוקבים אחרייך ומבקשים טיפים?
"חד-משמעית. בטח. המון".
ולא רק גייז?
"ממש לא. הם שואלים שאלות שלנו נראות מובנות מאליהן - איך שוטפים את הרצפה, איך מכבסים. ריבוי מוצרי הניקוי בסופר עושה להם סחרחורת, הם כל הזמן שואלים: 'איזה סוג של אקונומיקה צריך לקנות?'”
הספונג'ה של השד העדתי
כמו אוכל, ניקיון תמיד היה אצלנו נושא טעון, שלא לומר ספוג פלא לכל הגזענות, הפחדים והסטריאוטיפים בחברה הישראלית. ואם ניקיון הוא אף פעם לא רק ניקיון, אקונומיקה היא אף פעם לא רק חומר מלבין. בעמוד של פחימה-קליני למשל, יש גם גולשות שמשאירות תגובות גזעניות וכותבות: "עוד צ'חלה מרוקאית שמציפה עם יותר מים ואקונומיקה".
סרטון ויראלי שהוציאה פחימה מתייחס לשפריצר הטעון הזה, בצורה הומוריסטית, כשהוא שואל את העוקבת: 'איזו ספונג'ה את, פולנייה או מרוקאית?' כצפוי, הפולנייה עובדת עם מוזיקה וסמרטוט שנראה יבש כמו נשמתה, בעוד המרוקאית מעלה קצף וצהלולים. פחימה–קליני, אישה שנוטה להקציף גם את ג'ל האורנים ("במקציף חלב"), מסבירה: "הכוונה היא שמרוקאיות מנקות, את יודעת, מוגזם, עם אקונומיקה ועם מלא מים וסבון, והאשכנזיות מנקות בצורה הרבה יותר חכמה ועדינה ולא העיקר לשפוך מים. שטויות, נו, תעשי לי טובה. אני מכירה גם אשכנזיות שיש להן בית נקי".
מרטון: "'ניקיון אשכנזי' זה נגיד להעביר מטלית חד-פעמית לרצפה על הבית, או לנקות עם מגבונים".
ירדן אלקיים, מסדרת בתים ובעלת חשבון אינסטגרם עם מעל 70 אלף עוקבים, כבר תיקתקה את הבית לאדל בספלוב, עדן פינס ועינב בובליל. בגיל 29 היא אימפריה של סדר וארגון, כולל אתר המוקדש לנושא. לדבריה, שגעת הניקיון נוגעת גם בחלוקה בין הפריפריה למרכז. "גדלתי בבית-שמש, לא בתל-אביב", היא מספרת, "מאז ומתמיד הבית שלי התנהל סביב ניקיון. אין מה לעשות, בעיקר בפריפריות הן חולות ניקיון".
למה בעיקר בפריפריות?
"אולי כי שם יש פחות עוזרות ונשים מנקות בעצמן. בסוף אלה ערכים של בית, בואי".
תרבות התקתוק
את שורשי אובסס הניקיון הישראלי אפשר למצוא ביהדות, המקדשת את הטוהרה ואת החרדה מטומאה, מחמץ, מאי-סדר. סרטון של פחימה-קליני עושה ניקיון פסח בבית עם צינור מים תעשייתי הפך לוויראלי, עם מיליוני צפיות: "עזבי שלא קרה כלום למטבח. מטבח מעץ שעד היום ברוך השם חזק ואיתן. זה היה בהומור, כאילו מהמשתגעות של פסח שהופכות את הבית".
השיגעון של פסח מצא את דרכו גם לשבתות, ואצל לא מעטות גם סתם לימי חול. "בפסח זה החמץ, ובראש השנה ובשבועות אלה בגדים לבנים", אומר תום דיבון, מומחה לפלטפורמות ותרבות דיגיטלית מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. "זה גם נורא מגדרי. יש את הנידה ואת המקווה והכל זולג לעולם הדיגיטלי דרך המשוואה: אישה טובה היא אישה נקייה. משפיעניות הניקיון הישראליות מציגות משהו מאוד-מאוד נקי וטהור, יש שם הקצנה. ניקוי הבית מחמץ, זו כאילו הפקה לשישי שלך".
מה שנקרא "אשת חיל", שגם מבשלת, גם מנקה וגם מגדלת ילדים למופת, או "טרייד ווייף" - במובן של אישה מסורתית וחזרה לערכים של פעם?
"כן. משפיעניות כאלה אומרות: אני לוקחת לעצמי ערכים שמרניים, וגאה בהם. אבל אני גם מרוויחה מזה. הן הופכות את המרחב הביתי לסחורה. וזאת אמירה מאוד-מאוד פמיניסטית, כן? מיכל הקטנה לא סתם מנקה כל היום, היא עושה על זה ג'ובות".
ומה לגבי העוקבות שלהן, זה לא כלי דכאני שמחזיר אותן לעבודות הבית?
"אני אישית חושד שכל הדבר הזה קשור בכלל לתרבות התקתוק, שהיא מאוד, מאוד ישראלית. אלה נשים נורא מתוקתקות - שיער, איפור, ציפורניים פיקס. ערך התקתוק יותר רחב מעניין הניקיון".
והצורך בתקתוק מגיע מאיפה, פחד לאבד שליטה?
“כן, לגמרי. כשהציפורניים שלי במקום והכלים במדיח, אני בשליטה על החיים שלי”.
עוד משהו שלמדנו השנה הוא שאין דבר כזה בית נקי בלי ג'ל אורנים, טרנד שמעלה את השאלה הקיומית ‑ נזר הבריאה, או צחנה כחולה שלא ברא השטן? לצידו, חזרו לחיינו להיטי עבר כמו חומץ, סודה לשתייה ומלח לימון. פחימה-קליני מוסיפה לקאמבק גם את הסינטבון. "חומרי ניקוי של פעם זה חלק מהרטרו, כשנשים היו נשים וגברים היו גברים ולא היו פרוגרס, או ווק, או פי-סי", אומרת ד"ר גוטמן. "העוקבות מרגישות שסוף-סוף הדברים יהיו מסודרים בדיוק כמו שהם צריכים להיות, כי יש מישהי שיודעת מה נכון, מה לא נכון, אבל הן בעצם נשלחות לשעות של עבודה בבית".
פחימה-קליני מסייגת: "עדיין, רוב התגובות הן: 'יו, משוגעת, איך היא מנקה', 'יו, איזה אטרף, איזו חולת ניקיון'. רק תלונות וטרחנות. יאללה, תעשו לי טובה! הייתן מתות שהבית שלכם יהיה נקי ככה".
השאלה האמיתית היא אם אנחנו אובסס לניקיון או לצפייה בפיד.
מרטון: "אני יכולה להגיד לך שרוב התגובות שאני מקבלת על הסרטונים הן, 'ספיר, אני מאוד אוהבת לראות אותך מנקה, אבל פחות אוהבת לנקות'".
אלקיים: "הרבה בנות כותבות לי, בבקשה, תמשיכי, זה עושה לנו כל כך טוב לצפות בך. זה מרגיע אותנו, גם אם אנחנו לא מנקות בכלל. הן אומרות שזה כמו לראות סדרה טורקית. יש משהו בניקיון שעושה אותך שלווה. בואי, אף אחד לא אוהב בלגן, מי שיגיד לך שכן משקר".
ד"ר גוטמן לא מופתעת. "יש קתרזיס מאוד גדול גם בלצפות במישהו אחר מנקה. עברת את התהליך ביי פרוקסי", היא מסבירה. "זה כמו לראות את כל סדרות CSI ולהרגיש שניצחת את המוות קצת. גם בסרטוני הניקיון, ההרגשה היא שהן נלחמות בלכלוכים חבויים שלא ידעת אפילו שהם שם. יש איזה פורקן רגשי שנובע מלעבור איתן את התהליך. זה מה שגם אנחנו היינו רוצים, לקום בבוקר ולהרגיש שהכל חזר להיות כמו שהיה, לעשות אנ-דואינג בעולם שלנו. שפשוט נשטוף את הכל, וזה יהיה שוב כמו חדש".
"אין לי עוזרת, הכל אני"
אם לכמיהה שמשהו יהיה "כמו חדש" יש מקבילה פיזית, זאת האצבע שעוברת על מדף אקראי בתקווה שלא ידבק בה גרגיר אבק. הבעיה מתחילה כשבמקום שאנחנו ננהל את האצבע, היא מנהלת אותנו. כמו פעילויות אחרות עם אלמנטים חזרתיים, גם ניקיון קפדני מפלרטט עם כפייתיות, ובמקרים קיצוניים יותר עם OCD - הפרעה אובססיבית קומפולסיבית. מכבסת המילים הישראלית המציאה לה את היופמיזם המחמיא "חולת ניקיון".
מרטון טוענת שהיא מקפידה על שגרת ניקיון מתונה. "זה פחות בבוקר, כי אני קמה בחמש למשמרת של שבע בבוקר, אז בעיקר כשאני חוזרת מהעבודה. קודם כל אני דואגת לסדר את החדר, אני מעבירה סמרטוט על האבק, אם צריך לשטוף, אני שוטפת".
כל יום, את כל הבית?
"לא, את זה אני עושה פעמיים בשבוע. כל יום זה שירותים, עם אקונומיקה, כביסה, מסדרת את החדר והמיטה. אבק, נגיד, יום כן יום לא".
ומה השריטה שלך?
"לא יודעת מה זו שריטה. אני אוהבת להוציא את החלונות מהמקום, לקרצף את הפח של השירותים, לנקות אבנית מהמקלחון. אבל זו לא שריטה בעיניי".
היה איזה רגע שהרגשת שאת נסחפת, שאם את ממשיכה ככה זה ייגמר לא טוב?
"כן, בטח. הייתה תקופה ארוכה מאוד שלמדתי תוך כדי העבודה שלי במיון. עשיתי חמש משמרות בשבוע במיון, ועוד שלוש משמרות בהתמחות של הלימודים, ועוד יום של לימודים. זו הייתה תקופה ממש קטסטרופלית, ואני החלטתי שאני לא מתעסקת בחודשים האלו בניקיון, כי זה עלול לעלות לי בבריאות. אז עצרתי".
וביום שסיימת את הלימודים?
"אני זוכרת שהגעתי הביתה ואמרתי לבעלי, ‘אל תחזור מהעבודה. עכשיו אני הופכת את הבית’".
אלקיים, מצידה, מגדירה את עצמה חולת ניקיון, ומסרבת לראות בכך משהו שלילי. "כן. אני קונטרול פריק, מנקה הכל בעצמי. אין לי עוזרת, הכל אני".
שמעתי שאת מברישה שיער רק בגינה.
"ברור. כל השכנים כבר מכירים את זה (צוחקת). או באמבטיה, ואז אוספת עם השואב. לא נכנסים אצלי עם נעליים הביתה, אין בכלל שאלה. אני גם מגהצת הכל, כולל תחתונים".
את מסוגלת לא לעשות את זה, לשחרר?
"אני לא רוצה לשחרר. לא מעוניינת, אני לא חושבת שזה רע. כולן היו רוצות להיות חולות ניקיון ומסודרות כמוני".
ואכן, למרות השימוש במילה מחלה, ברחוב הישראלי חולת ניקיון היא עדיין אישה טובה, בלבוסטע. "ההבדל העיקרי בין ניקיון קפדני ויסודי ככל שיהיה - לניקיון כפייתי, הוא שהראשון נועד לטפל בבית, והשני נועד לטפל בחרדה", אומר הפסיכיאטר והפסיכותרפיסט ד"ר גדי אלון. "הרבה פעמים הניקיון הכפייתי גם לא יעיל. כי נתקעים על דברים לא ענייניים ומנקים דברים לא רלוונטיים".
אני תוהה ממה אנשים באמת מתענגים. האם זה אקט הניקיון, או עצם זה שהם צופים באחרים מנקים.
"תראי, אני מגיע מעולם שבו ההתענגות קשורה למה שהאדם בפנטזיה מבקש לנקות מנפשו. אם כשהוא מנקה הוא מרגיש שהוא מעלים את התוקפנות שלו, או רגשות של אובדן ובדידות, ואז הנה, זה מסודר והלכלוך הנפשי הזה שבתוכי כבר לא נמצא - באותו רגע הוא מרגיש שהנה, הוא השתלט על איזו מציאות נפשית כואבת, או לא רצויה או מעוררת חרדה לרגע, וזה מקור ההתענגות שלו".
ולמה הוא נדון לחזור לנקות שוב ושוב, או לצפות שוב ושוב באחרים?
"כיוון שמדובר בפנטזיה. זה לא מסלק את הבדידות, זה לא מרגיע את מה שמעורר אי-שקט בפנים. אתה יכול לעשות את זה שוב ושוב, כי זה לא יעיל".
"ברגע שיש לך ילדים בבית אי-אפשר להיות באמת חולת ניקיון", מגחכת פחימה-קליני. “בית חי ושמח זה בית שיש בו לכלוך ובלגן. כשזה הופך לבית מרקחת, הילדים צריכים לאכול פסטה באמבטיה כדי לא ללכלך ועוד דברים מטורפים ששמעתי, זו כבר מחלה".
איזה עוד דברים מטורפים שמעת?
"לא חסרים. נעליים חד-פעמיות בכניסה. אסור לדרוך על השטיח הלבן בסלון, כאילו הבית נועד רק ליופי, כאילו הוא מוזיאון. או מישהי שלא מבשלת דברים מלכלכים ונותנת לילדים קוסקוס רק בגינה".
האמת היא שלנקות קוסקוס זה לא כיף.
"כן, אבל בואי, יש לך היום שואב. זה לא כזה נורא. אגב, לפני כמה זמן מישהי בחנות אמרה לי, אני חייבת לשאול אותך: איך מנקים את הלמעלה של הנרות?"
סליחה?
"השכבה של הנר למעלה? היא צוברת אבק, כי זה שומני. האישה הזו אמרה לי, 'זה מטריד אותי כשאני ישנה'. אז אמרתי לה, ‘וואלה, התקלת אותי. אני עושה עם מגבון’. אומרת לי, ‘כן, אבל זה שומני. המגבון לא מנקה’".
מדהים.
"בסוף היא חזרה אליי באינסטגרם וכתבה: ‘ליני קליני, את יכולה לפרסם לעוקבות שלך שמסיר שומנים פותר את הבעיה’. כתבתי לה שאני שמחה שעכשיו היא תישן טוב בלילה".
סיפור יפה.
"האמת? הלוואי שאלו יהיו הצרות שלנו".
