רכב השטח הקטן של סוזוקי, הסמוראי, שינה כאן לא מעט תפיסות עולם כשנחת אצלנו באמצע שנות ה-80. במשקל נוצה וממדים זעירים הוא הוכיח שלא חייבים מנועים רבי עוצמה כדי לנסוע בשטח. בידיים הנכונות הוא הציע יכולת עבירות שלא נפלה מזו של ג'יפ CJ, ובמקרים מסוימים אפילו הציג עליונות על הג'יפ הגאה והקלאסי. הוסיפו לכך תג מחיר נמוך ואמינות יוצאת דופן, שתי נקודות חולשה בולטות בג'יפ האמריקני המוכר, ולפתע הוא נראה כחבילה מנצחת
- עוד לפני שהזכרנו עלויות אחזקה נמוכות בהרבה. הסמוראי הפך במהירות לאחד מכלי הרכב היותר נחשקים בקרב צעירים, סטודנטים וחיות שטח של ממש.
כמה עשורים מאוחר יותר נוחת בישראל ג'ימני כל-חדש, נכדו של אותו סמוראי מיתולוגי ובנו של הג'ימני היוצא שזכה גם הוא לפופולריות רבה. עד כדי כך, שעברו כ-20 שנה בין דור לדור, זמן ארוך פי שלושה בערך מהמקובל בתעשייה. אחרי רושם חיובי באירוע השקה קצר, העמדנו אותו במבחן ישראלי ראשון ומקיף. האם הוא מסוגל לשמר את הצלחת השושלת?
הג'ימני החדש חוזר למקורות בכל הקשור לעיצוב - את העגלגלות היחסית של קודמו מחליף מראה רבוע וקשוח יותר, בהשראת הסמוראי המקורי, הדומה באופן מחמיא למרצדס G קלאס. עם סבכת חמישה פסים מודגשת בחזית, פנסי Led עגולים וגדולים, גלגל רזרבי שתלוי על דלת תא המטען וצבע ירוק-צבאי, הוא נראה מצוין ומושך כמויות מסחריות של תשומת לב מהסביבה.
תא הנוסעים הוא קפיצת מדרגה של ממש לעומת הדגם היוצא. יש הגה עור נעים למגע עם מתגי שליטה נוחים, לוח מחוונים חדש עם צג דיגיטלי למחשב דרך, בקרת אקלים אלקטרונית וידית אחיזה בדשבורד מול הנוסע. פחות משכנע הוא מסך המגע בהתקנה מקומית - גדול במעט מהמקורי ("8 לעומת "7), אבל נטול צימוד Apple CarPlay ו-Android Auto ובעל תפעול מסורבל.
למרות השיפור הניכר הפלסטיק עדיין קשה ומחוספס, וגימור דמוי ברגי אלן עשויי פלסטיק נראה פשוט זול. המושבים לא מצטיינים בנוחות ובתמיכה, ואין אפשרות לכוון את גובה מושב הנהג או את חגורות הבטיחות - מה שמקשה על נהגים נמוכים.
הג'ימני רחב מקודמו ב-4.5 ס"מ (164.5 ס"מ) וגבוה בחצי ס"מ (172.5 ס"מ), ומאפשר בכך מרחב מחיה טוב במעט לנוסעים מלפנים (בין היתר על ידי העברת מתגי פתיחת החלונות מהדלת לתחתית הקונסולה), אך המושב האחורי נותר צפוף גם לילדים, שכן כעת הוא קצר ב-5 ס"מ (364.5 ס"מ), ומציע לכן תא מטען עם 85 ליטר בלבד (28 ליטר פחות מבעבר). קיפול המושב האחורי מאפשר רצפת הטענה שטוחה עם כיסוי פלסטיק קשיח נגד לכלוך, ואז הוא דווקא מציע נפח גדול מבעבר (377 ליטר, 53 ליטר יותר). גם מפתח דלת תא המטען רחב יותר, ויש שקע 12V אחורי למקרר.
אבזור הבטיחות כולל שש כריות אוויר (שתיים בדגם הקודם) ומערכות מתקדמות שלא הוצעו בדגם היוצא, כמו בלימה אוטונומית במצבי חירום, זיהוי תמרורים, תאורה דינמית והתראה על סטייה מנתיב וערנות נהג. אלה לא עזרו לו לקבל יותר משלושה כוכבים בלבד במבחן ריסוק של EuroNCAP. ציון נמוך, גם אם גבוה מהתוצאה המביכה שקיבל לאחרונה ג'יפ רנגלר, העושה שימוש בתצורת מכלולים דומה ויקר ממנו פי שניים.
על ההנעה מופקד מנוע בנזין חדש בנפח 1.5 ליטר עם 102 כ"ס ו-13.2 קג"מ, 17 כ"ס ו-2.1 קג"מ יותר מה-1.3 ליטר בדגם היוצא. את הכוח מעבירה הלאה תיבת חמישה הילוכים ידנית או ארבעה אוטומטית כמו ברכב המבחן. איך המנוע? בנסיעות עירוניות הוא מספק, כבישים בינעירוניים הוא פחות אוהב. גילינו כי מהירות השיוט האופטימלית היא 100 קמ"ש, שתגרום לכם לעיתים להרגיש שלא בנוח על כבישים מהירים, מבלי להזכיר את כביש 6. מעבר למהירות זו רעש המנוע, התמסורת ואוושת הרוח הופכים את הנסיעה לפחות נעימה. צריכת הדלק הייתה טובה למדי - 10.5 ק"מ לליטר בממוצע המבחן, כולל פרק שטח אינטנסיבי (בהמשך).
לנסיעה עירונית הג'ימני הוא כלי אידיאלי, הודות לרדיוס סיבוב מצוין (4.9 מטרים) ותנוחת נהיגה גבוהה ושלטת עם שדה ראייה טוב. נוחות הנסיעה והתנהגות הכביש אומנם טובות במידה רבה מבדגם היוצא הודות להקשחת השלדה, מפסק סרנים רחב יותר, קפיצי סליל ובולמי זעזועים חדשים ומוט מייצב קדמי מעובה, אך הוא עדיין מזכיר כלים חקלאיים יותר מכלי רכב מודרניים - החל מנסיעה קופצנית למדי ועד לזוויות גלגול מודגשות והגה (כעת בתגבור חשמלי) מעורפל, חסר תחושה וארוך מאוד (ארבעה סיבובים מקצה לקצה).
בשטח נהנה הג'ימני ממכלולים קלאסיים יעילים. החל בתיבת העברה המתופעלת כעת עם ידית (יעיל יותר מהמתגים בעבר), עם אפשרות להנעה אחורית בלבד (2X4) לכביש, כפולה (4H) לשטח וכפולה עם הילוך כוח (4L). במקביל גדל מרווח הגחון ב-2 ס"מ (21 ס"מ) וזוויות הגישה והנטישה גדלו אף הן (49-37 בהתאמה). בנוסף, יש בקרת משיכה סבירה שתאפשר לכם להתגבר על מצבים מביכים שבהם הג'ימני הקודם עשוי היה להיתקע. חבל רק שכמו בעבר, לא ניתן לנתק אותה באופן מלא לצורך נסיעה בחול או בבוץ, למעט במצב 4L האיטי מדי לפעמים למצבים אלה.
בשונה מחלק מרכבי השטח שמסתייעים זה מכבר באלקטרוניקה מתקדמת לטובת עבירות, בנסיעה בשטח קשה אין תחליף למכלולים חסונים, מהלכי מתלה ארוכים וקשיחות מבנית. כל אלה מעניקים לנהג את תחושת הביטחון שאף סנסור לא יצליח לחקות. אי אפשר גם לשכפל את תחושת התגמול המיידית כאשר אתה, האוחז בהגה ומתפעל את המערכות, מצליח להגיע ליעד. מניסיון, היא טובה הרבה יותר כאשר מהצד צופים בך מספר בעלי רנגלרים, לנד קרוזרים ולנד רוברים יקרים בהרבה שכשלו.
ג'ימני החדש אינו רכב מושלם, הוא אפילו לא קרוב לכך. למרות שיפור ניכר כמעט בכל תחום ביחס לקודמו, הוא עדיין רחוק ממה שהיינו מצפים למצוא במכונית נוסעים בשנת 2019, בין היתר מכיוון שהוא גם יקר בהרבה (20%) מקודמו ועולה לא פחות מ-145 אלף שקל - סכום שקשה מאוד להצדיקו ביחס למוצר הזה, גם אם הוא זול ב-50% מג'יפ רנגלר, רכב השטח היחיד שמציע מפרט כה קשוח.
אבל הג'ימני החדש הוא רכב סופר-ייחודי בעולם המוטורי שלנו, עם טונות של אופי, יופי ויכולת מאוד מרשימה בשטח. ממש כמו הרכב המקורי, אי שם לפני 35 שנה, גם הוא מייצר אינספור חוויות וחיוכים וללא ספק מתחרה על תואר כלי הרכב הרומנטי ביותר שניתן לרכוש כיום. תענוג.
