השטן לובש מתכת - דוקאטי דיאבל 1260 במבחן
עירום, שרירי, בוטה, רועש, עם ביצועים של סופרבייק. גיא בן ברק טיפס על גבו של שטן איטלקי חדש, ניסה לאלף אותו והתרשם לטובה
כך אנחנו מגיחים מהרחם, כך חגגו בגן עדן אדם אבינו וחווה אימנו. עירום טבוע עמוק-עמוק בגנטיקה האנושית. הציגו לשכן שלכם אופנוע עם חיפויי פלסטיק צבעוני מדהים, וטובים הסיכויים שהוא יפטיר "צעצוע, הם כולם אותו דבר". הציגו לו אופנוע עירום, במיוחד עם מנוע עתיר סמ"ק ושרירים, והוא יחליף את זה ב"או, לזה אני קורא אופנוע". קרביים חשופים, כוחנות לא-מתפשרת, חלקי מתכת מאיימים. התמהיל הזה יזיז אצלו משהו, גם אם על האופנוע האחרון שחיבב רכב פיטר פונדה לפני כמה עשורים.
דא עקא, הדוקאטי דיאבל סביבו אני כרוך כרגע באירוע ההשקה העולמית של דגם 2019, יצר דווקא בעיה בחיבור המיידי בין עירום לאנוש. כאשר הופיע השטן האיטלקי לראשונה ב-2011, הוא יצר אנטגוניזם לרוב והתגובה האופיינית לו הייתה: מה זה החרק התעשייתי הזה? במפתיע או לא, זו בדיוק הייתה כוונתם של יוצריו במחלקת העיצוב של דוקאטי. לזעזע, לא להשאיר אף אחד אדיש. קצת כמו עם המונסטר הראשון מתוצרתה, אבל הרבה יותר. 35 אלף חתיכות נמכרו מאז, ככה שיש להניח שהיו מי שנמשכו. אגב, בעיקר בארה"ב חובבת הכוחנות נטולת הכסות.
שימור והתפתחות
בדגם החדש של השטן מבולוניה הזעזוע הוויזואלי נשמר, גם בפעם ה-100 בו אתה נחשף אליו. דיאבל 1260 הוא אופנוע עירום כוחני מטלטל ובוטה, באד-בוי תוקפני בעל נוכחות ללא תחרות, סטירת לחי שמזכירה אופנוע דראג וסופרמן מקומיקס. אלא שעכשיו, עם מערכת פליטה מוצנעת כמו שרק דוקאטי יודעים לעשות, עם אפס צינורות גלויים לעין והקפדה חולנית על כל פרט, הוא מוקפד ומגומר, מוצר שלם ונקי, חללית היי-טק ארוכה ומשגעת מהמאה ה-21. מנוגד לחלוטין לדגם המקורי שם נמשך המבט שוב ושוב לצמד צינורות מפלט משתרגים כמו יחידת מיזוג אוויר בחלל תעשייתי, ושלדת סולם עצומה שכמו נלקחה מתחנת כיבוי אש.
אני מתמקם במושב של גרסת ה-S המשמשת למבחן. למרות שגובה המושב עלה במעט ל-780 מ"מ, הישיבה עדיין עמוק בתוך הכלי. המושב יכול להיות יותר נוח אני מציין לעצמי, ומסכם אחרי 250 ק"מ כמעט רצופים בכבישי מארבלה המופלאים שצדקתי.
לפני משתרע המון אופנוע, עם מיכל דלק נדל"ני ודרך ארוכה לכידון רחב וגבוה יחסית. זה ממש לא אופנוע לאנשים קטני-קומה. המנוע, כרגיל, מהווה פואנטה באופנועי נייקד-שריריים כאלה, כיוון שהחל בימאהה VMax של 1985 והמשיך עד היום. הוא מהווה את מרכזו של השטן, הן כתחנת כוח והן לב השלדה החדשה.
ה-V טווין בנפח 1,262 סמ"ק נולד ב-2016 לאיקס-דיאבל קרוזר, בשנה שעברה הגיע למולטיסטרדה, ועכשיו נודד גם לגופו של הדיאבל. שורשי הסופרבייק של המנוע הזה מורגשים היטב, עם שיא הספק שכוון ל-159 כ"ס אימתניים, שמרגישים יותר מכך בקרבת השיא ב-9,500 סל"ד. אבל זה סל"ד גבוה וכאן באופנוע עירום, קרוזר-שרירים או כל אחת ממיליון ההגדרות סביב הייצור הזה, המנוע אמור לעקור סלעים גם בסל"ד נמוך.
נקודה מעניינת, כי למרות שמדובר בטווין גדל-נפח, עם עלייה במומנט המרבי ל-13.1 קג"מ, המשיכה בסל"ד נמוך, תאוצת רול-און בהילוך שלישי ומעלה, מאכזבות משהו. וזה אך הגיוני. מנוע שמוצאו ספורטיבי קיצוני לא יכול להשתנות באמת, גם אם מתאימים אותו בקצוות למהדורת נייקד או הרפתקה. מערכת תזמון השסתומים המשתנה והמתקדמת של דוקאטי המותקנת כאן, לא מסוגלת לעשות את ההבדל בסל"ד נמוך שכן היא פועלת רק בסל"ד בינוני-גבוה, אז מתופעלת חפיפת השסתומים הספורטיבית.
מה שאומר שמי שמחפש בדיאבל החדש שיוט מגרגר ונינוח ב-100 קמ"ש בהילוך שישי או חמישי, ואז לפתע לתפוס קריזה, לפתוח גז ולהיעקר מהמקום, יתאכזב. המנוע הזה אוהב את החיים מ-4,000 סל"ד ומעלה. ושם הוא לא פחות מלהיט. זו חתיכת חיה שמשחררת עוצמות מהשאול לצמיג אחורי אדיר ממדים ברוחב 240 מ"מ, קורעת את הידיים מהכידון תחת כוחות תאוצה פסיכיים. עם ממדים כאלה זה מרשים במיוחד, ומרגש כמו שום אופנוע אחר. והכי טוב, שהוא מצליח לדרבן אותך לעוד ועוד, עם קוויק-שיפטר למעלה-מטה בגרסת ה-S, בלמי סופרבייק ואלקטרוניקה של NASA שמבטיחה לשמור אותך בחיים גם אם תרכוב כמו קוף.
הפניות ההזויות בכבישים העולים לרונדה הקסומה בדרום ספרד, מאפשרים להעריך את השינוי הגדול ביותר בדיאבל החדש - התנהגות נוחה וקלות שליטה. השילדה חוותה שדרוג מהותי והיא כעת קומפקטית ומהודקת בהשוואה למקור, בזכות שימוש במנוע כגורם מרכזי נושא בעומס, עם יחידת צינורות קטנה משמעותית מהמקורית, אוחזת בראש ההיגוי ומשם - שלא כמו המקורית שהקיפה את המנוע - מעוגנת לצילינדר הקדמי, בעוד זרוע אחורית חד-צדית עצומה ותת-שילדה מיציקת אלומיניום, מעוגנות באזור הרגליות לחלק האחורי של המנוע.
הוסיפו לזה גיאומטריית היגוי חדה יותר, מרכז כובד נמוך מבעבר וכידון רחב שמספק מנוף מעולה. התוצאה היא שינויי כיוון מהירים ויכולת תקיפת פניות מלבבת, מכול סוג וכסאח וקצב מהשאול. הכלי הגדול, עם בסיס גלגלים ארוך של 1,600 מ"מ ומשקל רטוב של 233 ק"ג, מלהג וזז ומזגזג ומטריף אותך, אך שומר בכל זאת על יציבות ויכולת ספיגה מצוינת, פרי עמלם של מתלי אוהלינס מצוינים. הביטחון גובר והולך, בלי הנשיכות והקצוות החדים שנילוו בעבר ל"אופי" של אופנועים עירומים במהירות גבוהה.
מפעם לפעם אפשר להוריד קצת קצב. לא כדי להציץ מסביב אלא לטובת התעמקות במערכת האלקטרוניקה הסופר-מתקדמת שמותקנת כאן. כבר בדגם המקורי, לפני שמונה שנים, קבע הדיאבל סטנדרטים של אלקטרוניקה שלא היו קיימים אז בשום סופרבייק יפני, שלא לדבר על עירום. והוא שובר שיאים שוב בדגם הזה.
שלוש מפות ניהול מנוע קבועות מראש מחברות באופן מיטבי בין המערכות בהתאם לכול קצב. חבילות של כוח מנוע, תגובת מצערת, מערכת אינרציאלית ממוחשבת השולטת על בקרת אחיזה, ווילי-קונטרול, ABS-קורנרינג - ואת הכול ניתן לשנות ולהתאים אישית בקלות מלחצני הכידון. או מהטלפון הנייד בבית. ושוב לשנות ושוב לשחק, התאמה-בול לעידן החיים בתוך מסך. אה, ויש גם קרוז קונטרול, למרות שתחת קיתונות האטרף שהדגם הזה משרה, לא נראה לי שמישהו ישתמש בזה.
סוף היום
עיצוב מטלטל של היפר-נייקד חללי, ביצועים של סופרבייק-טייגר עם התנהגות מופתית ושליטת חתלתול מבויית בזכות תכנון מוקפד, הנדסת אנוש נהדרת וערימות אלקטרוניקה. אלה נכסיו של הדוקאטי דיאבל 1260 החדש.
בעולם עתיר היצע של אופנועי עירום מתוחכמים, מעוצבים וחזקים, החל בימאהה MT10 sp או הונדה CB1000R קפה או ק.ט.מ סופר-דיוק 1290, דרך טריומף רוקט 3 והארלי FXDR ועד MV ברוטאלה 1000, דוקאטי דיאבל 1260 עדיין יוצא דופן, מתבלט, מפריע ומופרע.
לטוב ולרע הוא אחר. אל תצפו ממנו להיות "קרוזר עם יותר כוח" כי אין לו הרבה סבלנות לשיוט מהורהר. אבל אם אתם עירומים כוחניים, אינדיווידואליסטים השונאים להיות עוד פרה בעדר, נסו את העמלץ הבולונזי. אופנוע עדיין מוזר ולא שגרתי במראהו, אבל כעת כבר סגור על עצמו. ויגיע אלינו בעוד כשבועיים, עם תג-מחיר של 170 אלף שקלים לדגם הבסיסי, 195 אלף לגרסת ה-S. זה המון כסף, אבל הוא יקנה לכם את הכלי הכי מרושע-חביב שיוצר אי פעם.
הכתב היה אורח חברת דוקאטי
לפנייה לכתב/ת 
