העשור השני של שנות האלפיים החל בצלו הכבד של משבר כלכלי חריף, כזה שהיכה בעולם האופנועים באופן כמעט חסר תקדים, שינה את פניו וכמעט וחיסל יצרניות ותיקות וגדולות. מסימניו: פגיעה פיננסית קשה ביצרניות וירידה משמעותית במכירות כמעט ללא יוצאת מהכלל. אבל מהותי אולי יותר, המשבר תרם לשינוי תודעה כלכלית-חברתית. מחאות קמו בעולם ובישראל עם דרישה לשוויון, פחות חזירות ויותר אחריות חברתית מצד היצרניות.
ואם זה אינו מספיק, במקביל נרשמה נטישה מהירה - בקצב מבהיל - של צעירים. הן בגלל פריצת עידן הגאדג'טס ונוער דור ה-Y המעדיף מסכים ואסקפיזם עם חיים מהורהרים בבית ההורים על פני עצמאות ומציאות תובענית, ואם בפשטות על-ידי המונים שמאסו בעלויות עתק של כלים וביטוח ואחזקה, לטובת כלים יעילים לא פחות בסביבה עירונית - אופניים וקורקינטים חשמליים.
בניסיון לפתור לפחות חלק מהבעיות עימן נתקלו לפתע, החלו היצרניות לפתח דגמים נגישים יותר. או במילים פשטות: זולים יחסית. בין היתר באמצעות פסי ייצור עם כוח אדם זול יותר מזה המצוי ביפן, אירופה וארה"ב. תאילנד, וייטנאם, הודו, סין, אלה מדינות עם כוח עבודה וקהל יעד עצום שצומח במהירות תודות לזינוק ברמת החיים שם.
אבל לא מדובר רק במחיר הרכישה, אלא גם בדגמים קטנים או ידידותיים יותר, קלים לשימוש גם עבור לא-מנוסים, כאשר דרגת הרישיון המוגבל A2 (עד 47 כ"ס) מהווה יעד מרכזי. כל זאת, כמובן, מבלי לוותר על מראה מזוהה ואם אפשר, ייחודי.
לקראת המשך העשור, לשמחתנו, חזרו היצרניות לפתח דגמים סופר-יקרים בגרסאות-על עם ביצועים חסרי-תקדים, תוך אימוץ מערכות אלקטרוניקה מתקדמות ובידול לפלחי שוק של סופרבייק, שטח מקצועי ולהיטי העשור הבלתי מעורערים: אופנועי תיור-הרפתקה ועירום כוחני.
מה עוד? קצת במפתיע, המעבר המובטח להנעה חשמלית פופולרית לא התגשם למרות מספר הבטחות משכנעות על הנייר. וגם, היצע האופנועים הידידותיים והזולים פגע אמנם בשוק קטנועי-העל בעולם, עם פנומן אחד שהצליח לחמוק מכך - ימאהה טי-מקס.
הזולים הנגישים והמעוצבים
החשיבה על דור הרוכבים החדש התבטאה לכל רוחב התעשייה. קחו למשל את סוזוקי שהחליטה לשנמך את ה-SV650 לגרסת גלדיוס. עם שלדת פלדה במקום אלומיניום, עם עיצוב אה-לה דוקאטי מונסטר. דוגמאות נוספות, למכביר: ב-2012 החלה קאוואסאקי לייצר בתאילנד את נינג'ה 300, עם ביצועים מצוינים ומראה מושך ותג-מחיר נמוך, ודומה-אך-שונה, נינג'ה 650 בגרסה מוגבלת הספק עם עיצוב סופר-ספורט של המשפחה המיתולוגית.
במקביל החלה הונדה להציע את ה-NC700, אופנוע אוטומטי, עם חצי ממנוע הונדה ג'אז ואופי ידידותי בדומה לאותה מכונית. שנה אחר כך הופיע לפתע ק.ט.מ דיוק 390 ספורטיבי שמיוצר בהודו, פיליפינים וארגנטינה, פועל יוצא של תחילת השותפות בין היצרנית אוסטרית לענק ההודי בז'אז'. סוזוקי לא פיגרה הרבה מאחור והציגה אינזומה 250 בסיסי בעוד הונדה החזירה לחיים את ה-CB500, משפחת טווין-ידידותיים ולא יקרים בגרסאות נייקד, תיור-הרפתקה וספורט.
ב-2014 נכנעת גם הענקית האמריקנית השמרנית הארלי-דייוידסון לתכתיבי השוק והציגה דגמי "סטריט". לא רק שאלה יוצאו - שומו שמיים - בהודו, הם גם צוידו במנועים בנפח 750 ואף 500 סמ"ק שיוצרו בתת היבשת למגינת ליבם של מכורי המותג. באותה שנה הציגה ימאהה את החידוש הגדול של תחילת העשור, צמד דגמי MT שיהפכו לרבי-מכר. ה-09 עם מנוע שלושה צילינדרים כול-חדש ועיצוב צעיר במחיר נגיש, 07 עם שני צילינדרים, זול עוד יותר אך עדיין עם מראה מושך. שני דגמים שבמובנים רבים ענו על הדרישה הגוברת לאופנועי עירום במקום דגמי ספורט, ובמקום קסטומים יפנים שנהנו מביקוש אדיר באירופה ובארה"ב מאז שנות ה-80 של המאה העשרים.
שנת 2015 חיזקה בכל מקרה את טרנד העיצוב האינדיווידואליסטי והאופי הידידותי במחיר זול, עם הופעת הדוקאטי סקרמבלר 800 שהפך מייד לדגם הנמכר ביותר של האיטלקים, בעוד קאוואסאקי הציגה את Z300 העירום, ימאהה את YZF-R3 הספורטיבי ושנה אחר כך את הגרסה העירומה MT03.
ב-2016 אף נרשם שדורג משמעותי בתחום הבטיחות כשגם הדגמים הזולים והקטנים חויבו ב-ABS ובתחום דגמים, בשנה זו הציגה קאוואסאקי את הטווין Z650 העירום בגרסה מוגבלת-הספק – אולם החידוש המשמעותי בתחום התמורה למחיר מגיעה שנה לאחר מכן כאשר מופיע Z900 ארבע-צילינדרי עם השם המיתולוגי, בגרסה מוגבלת הספק ומחיר והצלחה שיווקית אדירה. בשנה זו מנסה הונדה למשוך מחדש צעירים לעולם הקאסטום עם הרבל 500 בעל מנוע רוחבי. מעניין יותר, ב-2018 נכנעת ב.מ.וו האריסטוקרטית לטרנד העולמי ומתחילה לייצר בהודו את ה-G310 בגרסאות כביש (R) ותיור הרפתקה (GS).
ובינתיים אצל העשירים
בתיור-הרפתקה המובילים את טבלאות המכירות כבר שנים ארוכות, מתעצמת מדי שנה המתקפה על מלך הקטגוריה מאז 1994, ב.מ.וו R-GS. דוקאטי למשל הציבה ב-2010 מול הביזון הבווארי אלטרנטיבה עם נטיית כביש-ספורט בדמות דור חדש והרבה יותר משכנע למולטיסטרדה, עם מנועי 1200 סמ"ק והצלחה גדולה בהרבה מהדור המקורי שהוצג עוד ב-2003, ק.ט.מ, כמתבקש מיצרנית שטח, הלכה על הכיוון הזה והציגה באותה שנה חלופה קרבית יותר, אדוונצ'ר 990R ששודרג ב-2013 ל-1190, עם חבילת אלקטרוניקה חסרת תקדים מבוססת מערכת אינרציאלית ממוחשבת הכוללת ABS מתוחכם המאפשר בלימה גם תחת הטיה. שנתיים אחר כך עולה ק.ט.מ לסופר-אדוונצ'ר, עם מנוע 1290 ו-160 כ"ס, ובמקביל מציגה גרסת אדוונצ'ר יקרה וחזקה פחות, 1050.
הונדה המתינה עד 2016 לחזרתו לחיים של אחד השמות המיתולוגיים שלה, האפריקה טווין. האופנוע החדש בגרסת CRF1000, עם עיצוב נקי וקריצה גם לשטח מאתגר, הציע גרסת תיבה אוטומטית שאמורה הייתה לעשות את ההבדל. התיור-הרפתקה שינה שוב את פניו ב-2019 עם אלטרנטיבות חדשות-עדכניות בנפח בינוני. ק.ט.מ עם 790 אדוונצ'ר, ימאהה עם טנרה 700, וב.מ.וו עם F850GS שהופיע שנה קודם והחליף את הדור הקודם (800) משנת 2012. זו האחרונה גם חידשה את מנוע (ובערך רק מנוע) ה-GS הגדול, עם R1250GS מושקע ויקר (עוד יותר).
בתחום העירום הכוחני הפגינו דוקאטי וקאוואסאקי שרירים בתחילת העשור. הראשונה עם הסטריטפייטר 1100 המציע ביצועי סופרבייק ו-155 כ"ס בעיצוב עירום-אגרסיבי, השנייה עם Z1000 חדש עירום ו-135 כ"ס. אפריליה המשיכה ב-2012 עם הטואנו V4 שזכה ברוח הטרנד לרצף תארי אופנוע הספורט של השנה. ב-2014 הפציצה ק.ט.מ עם סופר-דיוק 1290 שפרץ גבולות עיצוב והספק (180 כ"ס), בעוד ב.מ.וו הציגה באותה שנה גרסת S1000R עירומה מצונזרת מבוססת-סופרבייק עם 160 כ"ס. ימאהה הגיבה ב-2016 עם MT10 המבוסס על R1, בעיצוב חייזרי ושלל מערכות אלקטרוניקה.
ספורט, וכביש, ושטח
אם אופנועי תיור-הרפתקה ועירום פרצו בעשור גבולות ביצועים, עיצוב וטכנולוגיה, הרי שהספורטיביים - למרות מספרי מכירות הולכים ויורדים – הקצינו עוד יותר. אופנועי הסופרבייק בנפח ליטר, עם כוח אדיר, משקל זעום ויכולת תמרון מעולה, פשוט חיסלו את אופנועי הספורט בנפחי 600 ו-750. קו 200 כ"ס הפך כבר בתחילת העשור לכמעט-סטנדרט ושני הדגמים שעשו את המעבר הם ב.מ.וו S1000RR ואפריליה RSV4 שהחלו שיווק כבר ב-2009. הראשונה מכה את היצרניות היפניות בנשקן-הן, קרי מנוע ארבעה צילינדרים לרוחב, האחרת עם מנוע V4 והתנהגות כביש של 250 גרנד-פרי.
התפתחות משמעותית נוספת בעשור היא כניסת אלקטרוניקה ברמת אופנועי המירוץ של אליפות העולם, כזו שנועדה לאפשר הורדת כוח גם לכביש ציבורי ותרמה לבטיחות ברמות הספק פסיכיות כאלה. זה החל עם דוקאטי 1098 של 2009 הכולל בקרת אחיזה. שנתיים אחר כך העלתה אפריליה RSV4 Factory APRC את הרף לשלל בקרות. היפני המוביל בתחום הוא קאוואסאקי ZX10R של 2011, אך דוקאטי הגיבה באותה שנה עם הפאניגלה 1198 שמציע שלדת מונוקוק מאלומיניום במקום צינורות הפלדה המסורתיים של היצרנית.
ימאהה הצטרפה לחגיגת האלקטרוניקה עם YZF-R1 חדש ב-2015 שהציע גם גרסת M עם מתלים מתכווננים אלקטרונית ותקשורת המאפשרת לכייל את האופנוע באמצעות טלפון נייד. לקראת סיום העשור העצימה דוקאטי את מירוץ החימוש עם פאניגלה V4 בנפח 1100 סמ"ק והספק של 215 כ"ס על משקל של 175 ק"ג בלבד.
גם בתחום השטח הביא מירוץ הטכנולוגיה לדגמים יקרים ומתוחכמים יותר, תוך שהפשוטים, הזולים והדו-שימושיים נעלמים. בעיקר בגלל תקנות זיהום אוויר שחייבו הזרקת דלק, ומיעוט שטחי רכיבה. העשור רואה את אופנועי המוטוקרוס מצטיידים החל מ-2010 בהזרקת דלק. לדגמי האנדורו הארבע-פעימתיים היא הגיעה שנתיים לאחר מכן. והייתה גם טכנולוגיה שלא תפשה, למשל ראש מנוע הפוך שהציגה ימאהה ב-2014 ונותר נחלתה בלבד.
תופעה נוספת בשטח בעשור החולף היא חזרה והתעצמות של מנועי שתי-פעימות. למרות שהיצרניות היפניות נטשו מנועים אלה בסוף העשור הקודם ברוב קטגוריות השטח, הרי שהאירופאיות בהובלת ק.ט.מ לא רק החזיקו את הדו-פעימתיים בחיים, הן גם שיפרו אותם. רבות הודות לעליית הפופולאריות בעשור זה של מירוצי ההארד אנדורו, ארצברג, רומניאקס ודומיהם.
ב-2018 הציגה ק.ט.מ הזרקת דלק למנועי שתי-פעימות ושנה אחר כך עושה זאת גם הוסקוורנה. המותג השבדי המוביל בשטח נוחת תחת בעלות ק.ט.מ בתחילת שנת 2013 ותורם לצמיחת היצרנית האוסטרית לממדי ענק ושליטה בשטח. ואם שטח, בדקאר המגביל את נפח האופנועים ל-450 החל משנת 2010, המשיכה היצרנית ממאטינגהופן את מאזן הניצחונות המושלם ההולך אחורה עד 2001, וב-2015 רשמה הישג היסטורי עם תואר סופרקרוס אמריקני ראשון בזירה היוקרתית שנשלטה עד אז על-ידי יפנים.
