"למה לא אמרת לי שאחותך יפה ממך", שר לי בראש אריק לביא, כשיהודה אליאס פותח את דלתות הגראז'. נכון שהגענו היום לכבוד המרצדס 280CE שלו, אבל לצידה מתנמנמת 190SL אדומה ועגלגלה. כמעט בת 60 ועדיין מסובבת ראשים ופוערת פיות במידה שרק מעט מאוד מכוניות חדשות מסוגלות. רק מה, אין לה מזגן. באמת. החיסרון הזה היה מה שהביא לכאן את אחותה הלבנה, הצעירה ממנה ב-22 שנה. "רציתי להתפנק, עם מכונית שגם תהיה קלאסית ועדיין אפשר יהיה לנסוע בה כל השנה", הוא מספר.
אליאס, דמות מוכרת בענף הרכב ובקהילת האספנים בארץ, מחזיק כמה מרצדסים ופיז'ו קלאסיות. לאחרונה הוא התחדש, או התיישן כמו שקוראים לזה במועדון החמש, בעוד אחת. "זה לא היה פשוט. בגרמניה באותן שנים נדיר למצוא אחת עם מזגן. בארה"ב אין בעיה, אבל חייבו אז את המכוניות בפגושים בולטים ומכוערים שלא רציתי. רק ביפן ידעתי שיש כאלה גם בעיצוב האירופי, וגם עם מזגן".
לאליאס, לשעבר יבואן אלפיין ו-JVC, הבעלים של רדיו מארס ואפריל טקליין, נותרו כמה קשרים ביפן, ובאחרונה נחתה כאן 280CE מ-1984, שעשתה את כל הדרך מנגויה. רק 157 אלף ק"מ "על השעון", הגה שמאלי, למרות שביפן המכוניות הן בעלות הגה ימני, כמו בבריטניה.
מי היה מאמין
למפגש הזה הבאנו עוד קרובת משפחה. 300CE דנדשה, מהדור החמישי של סדרה E, שעברה מתיחת פנים בשנה שעברה והושקה בארץ בתחילת השנה. ה-CE של 1984 עוד לא נחשבת E קלאס במרצדס, שכן מכוניות הסאלון הגרמניות קיבלו את השם הזה רק ב-1994, שני דורות אחריה. אז היא "סתם" מרצדס W123, כפי שכונה הדור הזה בקוד היצרן כשהושק ב-1976, ועד שהאחרונים ממנו ירדו מפס הייצור ב-1986.
מותגים ודגמים באו והלכו ב-37 השנים שמפרידות ביניהן, המיניוואנים הוחלפו בג'יפונים שממשיכים להכחיד עוד ועוד דגמים מקטגוריות אחרות. ב-1984 היו למרצדס שלושה דגמי סדאן, שני דגמי קופה, את דגם הספורט SL, וזהו. לישראל הן הגיעו רק בהזמנה מיוחדת, עם מכירות של מאות בודדות בשנה ללקוחות פרטיים, בניגוד למוניות שפירנסו היטב את היבואן.
280CE לא הייתה בהיצע המקומי, אלא רק אחותה החלשה יותר, 230CE. אבל כשאספתי את ה-CE של 2021 מאולם התצוגה המרכזי בהרצליה, ספרתי שם יותר מ-20 דגמים שונים, כולל רעיונות שהיו נחשבים חילול הקודש לפני ארבעה עשורים, כמו מרצדס בגודל של פולקסווגן גולף, ארבעה דגמי פנאי, ועוד אחד חשמלי.
איכשהו, גרסאות הקופה שורדות את השינויים הטבטוניים. הג'יפונים והקרוסאוברים שחיסלו דגמי קופה עממיים רבים, לא הצליחו להכחיד אותם בשוק היוקרה, שבשנים האחרונות זוכים לשגשוג בזכות גרסאות הקופה-ארבע-דלתות, שנוצרו בהשראת מרצדס מרהיבה אחרת, ה-CLS מ-2004. הם שורדים גם בזכות קהל לקוחות מאופיין. לפי מרצדס ישראל זהו קהל גברי לרוב, שמעניק לעצמו מכונית קופה אחרי שהילדים כבר יצאו מהבית, אבל עדיין רוצה מושב אחורי ואת הנוחות של מכונית סאלון למקרה שבכל זאת הם יצטרפו אליו לנסיעה.
ובעיקר, את העיצוב הנקי יותר שמאפשר לוותר על דלתות אחוריות. היסטורית, עד שנות ה-50 היו לרוב המכוניות, עממיות ויוקרתיות כאחד, רק שתי דלתות מטעמי חסכון. בשנים האחרונות הולכות ונעלמות גרסאות השתיים-שלוש דלתות מההיצע.
ה-CE בת העוד-מעט-ארבעים נראית נפלא, היעדר הקורה האמצעית בולט, ורק מעצים את העיצוב המתון, הרזה והנקי. ניגוד גמור לחוקים שעיצבו את הCE הנוכחית, העלגלה והמוחצנת, בהשראת שוק הרכב הגדול ביותר כיום, בסין. מרצדס לא הצליחו לדבוק במבנה של שני חלונות, והזכוכית שממשיכה את הדלת הקדמית מחולקת לשניים, כאשר החלק האחורי נותר קבוע ולא ניתן לגלול אותו אל תוך הגוף וליהנות ממרפסת פתוחה לגמרי.
לשתיהן ארבעה מקומות ישיבה, אבל תאי נוסעים מעידנים אחרים לגמרי. בזו של האייטיז סממנים כמו דיפוני עץ היו תו תקן יוקרתי אולטימטיבי. הכל אנלוגי, ויש כפתורי שליטה ברורים, ובעיקר, הגה ענקי. דווקא למכונית הקלאסית כאן יש ידית הילוכים מודרנית ברצפת הרכב, בעוד שלחדשה יש אחת המותקנת מימין להגה.
תא הנוסעים של החדשה הוא משהו שאפילו במעבורת החלל לא היה לפני 40 שנה. צגי מגע צבעוניים, מערכת ראיית לילה, מושבי מסאז', ושפע קישורים, לתחנות רדיו דיגטליות, למערכת הניווט וכמובן לנייד. תנו לי אסימון להתקשר ל-1984.
ב-2021 האח הגדול לגמרי כאן, מתקן קצת באגרסיביות את ההגה בכל פעם שהוא חושב שאני סוטה מהנתיב, תוך שהוא מפעיל לרגע את הבלמים. בקרת השיוט האדפטיבית מוכנה לקחת שליטה לשניות ארוכות גם על ההגה, עד שהיא נזעקת לדרוש ממני להחזיר את הידיים אל ההגה ואת העיניים אל הכביש.
לזו של 1984 יש בעיקר בלמי דיסק, אם כי ה-W123 כן הייתה הראשונה בסדרה שהציעה אופציה לכרית אוויר לנהג ולבלמי ABS מהדור הראשון. ולה עוד היה סמל מרצדס שניצב בגאון בקצה מכסה המנוע, בימים שלא ממש ספרו את הולכי הרגל שעלולים להיפגע ממנו. לחדשה אין עיטורים רעילים כאלה, רק סמל בולט יותר על הגריל עצמו.
אמת בפרסום
למרות שהמבוגרת מצוידת בהזרקת דלק, לוקח לה ולמחשב של בוש כמה שניות לייצב את הסל"ד ב-2,746 הסמ"ק של ששת הצילינדרים. הצעירה מתעוררת בשאגה שקטה, מוכנה לקרב, למרות שלה, בעידן שבו מכונית היא כבר פחות סמל לחופש ויותר לזיהום אוויר, יש רק ארבעה צילינדרים, ורק 1,991 סמ"ק, אפילו שלראשונה קוראים "280" ולשנייה "300". מה קרה לאמת בפרסום על דלת תא המטען?
לוקח כמה שניות להתרגל להגה המוגזם, אבל הנסיעה שקטה, הריחוף המרצדסי מורגש מייד, ואנחנו מפליגים לכביש המהיר. המבוגרת קלה יותר ב-300 ק"ג, אך חלשה ב-73 כ"ס, ויש לה פחות ממחצית ממספר ההילוכים האוטומטיים, ארבעה לעומת תשעה. היא מאיצה בנעימים, אבל חסרה את הדחיפה של הצעירה, שמקזזת 3 וחצי שניות ארוכות במדידת התאוצה הקלאסית, עוקפת בנינוחות אדישה כל דבר שאניח לפניה, ומשתמשת בסמל של מרצדס שעל דלת תא המטען כדי לסמן למי שמאחורי בכל פעם כשאני בולם, כאשר היא מטה אותו פנימה, כאילו יד נעלמה מנסה לפתוח את תא המטען.
מה שכן יש למבוגרת היא התרעה עצבנית בכל פעם שהיא עוברת את סף ה-90 קמ"ש, המהירות המותרת ביפן בתקופה שבה היגרה אליה. "אי אפשר לנתק את זה", מודה בייאוש יהודה, אחד שיודע להרכיב ולפרק דשבורדים, "הצלחתי רק להחליש קצת את הווליום". מזל שבארץ לא חשבו לאמץ אז את הפטנט הזה.
כשאנחנו נוסעים בקטע כביש רצוף פסי האטה שוב ושוב מול עדשת הצלם, המבוגרת מראה סימני גיל ומקפצת ברכות מוגזמת. הצעירה מתרגשת פחות. אחר כך הן מדגמנות פוזות למצלמה, כשדווקא נציגת שנות ה-80 עם התסרוקות המנופחות וכריות הכתפיים בולטת עוד יותר בקוויה הישרים והישרים. תקופה שאו שהיית "מרצדס", או שהיית חלק מהשאר. כשעושר קיבל יותר כבוד תמים, והיה הרבה יותר נדיר. כילד אייטיז אני זוכר את המרצדסים הבודדות בשכונה עוברות ברחוב. היום הן חלק קבוע מהנוף המוטורי.
התבגרה יפה
ואולי זה הקסם של ה-CE לדורותיה, שהייתה ותמיד תהיה נפוצה עוד פחות, ותמיד תגרור עוד מבט אחריה. רגע, לא חסר משהו, אה, הדלת האחורית. זו הקופה. סחטיין. כמה שהחדשה יותר חכמה, צריך עוד זמן להסתגל לקווים שלה. המבוגרת דווקא התבגרה יפה, מאפשרת להבדיל מיד בינה לבין הסדאן של אותם ימים, עם מסגרת הניקל שמדגישה את משטח החלונות נטול הקורה האמצעית. "פחות זה יותר", כמו שקבע מזמן האדריכל מיס ואן דר רוהה, שעיצב בתים, אבל גם הבין משהו על המכוניות שנוסעות ביניהם.
פורסם לראשונה: 22:04, 25.03.21
