בתל אביב:
למתחילים: אריק איינשטיין, יצחק קלפטר - שביר
אריק איינשטיין אהב להיות בבית, אבל הוא גם אהב את תל אביב שמחוצה לו, ושר עליה לא מעט. איינשטיין הוא אולי לא הבחירה הטבעית לקשר שבין מוזיקה לנהיגה, גם כי מעולם לא החזיק ברישיון, וגם כי אחד מהשירים הכי יפים שכתב ביקש מכם להאט ולתת למחשבות לרוץ לכל הכיוונים. ולמרות כל אלו הוא היה מעורב בתאונת דרכים קשה, לא רחוק מביתו.
את תהליך ההחלמה הארוך והקשה ממנה הוא תיאר ב"שביר", האלבום העצוב והיפיפה שהוציא ב-1983 עם יצחק קלפטר שהלך מאיתנו לא מזמן. גם 38 שנה אחרי, "שביר" הוא הפסקול המומלץ לנסיעה בעיר העברית הראשונה. הקצב המהורהר שלו הוא כדור הרגעה שיסייע לכם לצלוח את הכניסה הבאה עם הרכב הפרטי לעיר, להתמודד עם עבודות הרכבת הקלה ובעיות החניה והשליחים והקורקינטים. להירגע.
למתקדמים: הקלאש - London Calling
אבל תל אביב היא גם סיוט. הדירות עולות כמו במנהטן ולהתנהל בה ברכב, דומה יותר לניסיון לחצות את קהיר או את דלהי. וכל זה בהנחה שבכלל תמצאו בסוף היכן לעצור בלי לקבל דוח. זאת עיר שמוציאה ממך הרבה עצבים, ומתבקש לפרוק אותם כשאלבום הפאנק האולטימטיבי של הקלאש מתנגן ברקע.
יצירת המופת הכפולה הזאת אמנם נכתבה על לונדון של סוף הסבנטיז, אבל אפשר לעשות העתק-הדבק לתל אביב של 2023 בלי יותר מדי התאמות.
בצפון:
למתחילים: אהוד בנאי - קרוב
כמו אחד מהשירים הכי יפים באלבום הבכורה המטלטל שלו - אהוד בנאי ממשיך לנסוע. עד היום. "קרוב", שהגיע ב-1989, שנתיים אחרי שיתוף הפעולה המכונן עם "הפליטים", כבר מצא אותו במקום מפויס בהרבה. אך הוא המשיך להיות בתנועה: "רוחות הצפון" הפותח מציע בריחה עד לוולנסיה שבספרד; "הכנאפה מתוקה" ו"האגס 1" הם געגוע עז לירושלים ו"נגעת בצמרות העצים" הנועל מתאר את הסיוט של כל נהג ("ועכשיו אתה כאן, במכונית משומשת, עם תיבת הילוכים תקועה ברוורס").
את בנאי של "קרוב" (וגם לפני ואחרי) ניתן ומומלץ לשמוע בכל פינה בארץ. בדרך לצפון, כשהכבישים הופכים לפחות צפופים ומהחלון מתחילים לראות גם קצת טבע ירוק ולא רק מחלפים ורמזורים, המסעות המוזיקליים שלו יהפכו את הנהיגה שלכם לרגועה יותר, אפילו בלי בקרת שיוט.
למתקדמים: יהודית רביץ – גלוי ונעלם
רק יהודית רביץ יודעת מתי היא תשוב מהפרישה שגזרה על עצמה. עד שזה יקרה אפשר ליהנות ממה שיש, ובייחוד מ"גלוי ונעלם". האלבום שיצא ב-1980 נפתח עם אחד מהשירים הכיפיים שנכתבו בעברית ("ארבע לפנות בוקר"), והוא רק הולך ומשתפר. "עכשיו הכל בסדר" יפייס גם את הילד הכי זועף במושב האחורי. "כמו אל מים" יגרום לכם להאט בירידה לכנרת ו"יש אשר שקטים הם השמיים" הג'אזי יהפוך כל גיחה לכביש הצפון לפסטורלית יותר.
בכביש החוף:
למתחילים: רד הוט צ'ילי פפרס – Californication
בקליפורניה אפשר לנסוע במשך שעות ולראות רק ים. בכביש מספר 2 שלנו זה טיפה יותר מסובך, כי בין חיפה לתל אביב יש כבר יותר מדי בניינים שמסתירים את הגלים. כדי להשלים את החסך הזה נולדו אלבומים כמו Californication של רד הוט צ'ילי פפרס מ-1999.
רגע לפני תום המילניום, ותשע שנים אחרי הפריצה הגדולה שלהם, הם חזרו משום מקום עם אחד מאלבומי הרוק המצליחים שיצאו בשלהי הניינטיז. הוא נמשך רק 56 דקות, ככה שאם יהיו פקקים הוא יסתיים לפני שתגיעו למחוץ חפצכם. אבל 15 השירים שמרכיבים אותו יהפכו את הנסיעה באחד מעורקי התנועה העמוסים במדינה להרבה יותר משוחררת – אם לא על הכביש, לפחות בראש. וכן, מותר לכם לתופף מדי פעם על ההגה או להשלים עם היד השנייה את ליין הבס של פלי.
למתקדמים: ביץ' בויז – Surf’s Up
אתם עדיין בארץ, אבל אנחנו נשארים בקליפורניה. כשזה מגיע לביץ' בויז מרבית האנשים מסכמים את היחסים שלהם עם החבורה של בריאן וילסון ב-Pet Sounds. מופתי ככל שהוא יהיה – והוא בהחלט כזה - מומלץ מדי פעם להצפין בדיסקוגרפיה שלהם ולעצור ב-Surf’s Up. זהו האלבום הגדול האחרון שלהם (שיצא ב-1971), ואחד מהיותר יפים (והקצת נחבאים אל הכלים) שיצאו באחת מהשנים החשובות בתולדות הרוק.
בכביש הערבה:
למתחילים: יו 2 - The Joshua Tree
מאז שבונו הפך לקצת נודניק (אבל עם המון כוונות טובות), יש נטייה לשכוח שפעם הוא היה הסולן של הלהקה הגדולה בעולם. לא כל אלבום מיתולוגי עומד במבחן הזמן – למרות התגובה הכמעט פבלובית של המאזין לצלילים המוכרים.
The Joshua Tree של יו 2, שחגג כבר 35, דווקא שרד היטב. זה היה האלבום שבו הרביעייה האירית גילתה את אמריקה, וזו הרעיפה עליה בחזרה תועפות של אהבה. הפוסט פאנק האורבני של תחילת דרכם הוחלף בשירים שמתכתבים עם מרחבי האמריקנה. למרות שהוא נפתח עם שיר על המקום שבו לרחובות אין שמות, הוא מושלם לכביש הפתוח – בתקווה שאולי במהלך הנסיעה הארוכה תמצאו את מה שאתם עדיין מחפשים. כביש הערבה הוא יופי של נתיב למסע המוזיקלי הזה. רק בזהירות.
למתקדמים: גרייטפול דד – Europe '72
כביש הערבה ארוך, הטמפרטורות שמחוץ לקופסה הממוזגת מטפסות והדרך אל החופשה הדרומית קרובה לסיוט. להפגת השעמום (וגם כדי להכניס קצת צבע בישימון שמשני צדי האספלט) אפשר לנגן את אלבום ההופעה המיתולוגי של הגרייטפול דד. ג'רי גרסיה וחבריו לא ממש נקלטו אצל חובב המוזיקה הישראלי, הסט הזה שהוקלט במהלך הסיבוב שלהם באירופה בראשית הסבנטיז הוא מקום טוב כדי להתחיל את הרומן איתם.
בירושלים:
למתחילים: הדג נחש – בעזרת הג'אם
את הדג נחש כיף לשמוע גם כשרק מחפשים חנייה מתחת לבית, אבל אם החלטתם לעלות לבירה – מוטב לעשות זאת כשמכונת הגרוב של החבורה הירושלמית מהדהדת בחלל הרכב. אלו שמודדים אלבומים רק על פי כמות הלהיטים שיצאו מהם, "בעזרת הג'אם" (שיצא ב-2006), קצת נופל בסעיף הזה, אבל זו אחת היצירות הכי מרשימות בגוף העבודות של שאנן סטריט וחבריו. הוא הוקלט באולפן שנמצא ביער בקליפורניה, אבל נשמע הכי מכאן. בתפריט: דאב, פ'אנק, היפ הופ ושקים של גרוב.
יש כאן קטעים ארוכים ("לוטוס" נמשך שמונה וחצי דקות ו"להביא את המכה" נמשך יותר מעשר דקות), ובאגף הלהיטים תמצאו את "הנה אני בא" המעולה שנכתב על התנועה הדו כיווניות בין שתי הבירות של ישראל – הרשמית, וזאת שבפועל. בסוף שער הגיא, רגע לפני גינות סחרוב, תגיעו לגרסת הדאב שלהם ל"שבחי ירושלים".
למתקדמים: בקצה השדה – בקצה השדה
אם אתם מתכננים לעלות לירושלים לכבוד שבת זה האלבום האידיאלי למשימה. בקצה השדה, השלישיה שהורכבה מצבי בומס, ראובן גבירץ וגיא יפה, והוציאה אלבום אחד שיצא ב-1977 ומיד נעלם, ניסתה להיות התשובה הישראלית לקרוסבי, סטילס ונאש. מין פולק רוק עם הרמוניות קוליות יפות ומינון גבוה של קאברים לשירי ארץ ישראל ההיא ("עין גדי", "ליל אמש", "פנס בודד" ו"ערב בא"). לצידם תמצאו פה את שיר הנושא (שכתב יהודה עמיחי הירושלמי) ואת "זה לא הים" של לאה גולדברג.
פורסם לראשונה: 17:56, 04.04.23
