מקאן הוא הדגם הוותיק ביותר שניצב באולם התצוגה של פורשה, זה שהוצג לראשונה אי שם ב-2013, על בסיס הדור ראשון של אודי Q5 שהוצג חמש שנים קודם לכן. למרות הבסיס הוותיק זה לא הפריע לו להפוך לאחד הדגמים היותר פופלאריים של פורשה, עם נתון מכירות מצוין שעלה אפילו על הערכות אופטימיות במיוחד.
עד כדי כך שבמשך חלק משנותיו הצליח להוריד למקום שני בטבלת המכירות המותגית - באירופה וצפון אמריקה - את הקאיין הסופר פופולארי. אבל הגיל עושה את שלו, וכעת מעבירה אותו פורשה עדכון נוסף ואחרון לפני החלפה, מה שאמור לאפשר לו להישאר רלוונטי עד הצגת המקאן הבא עם הנעה חשמלית ב-2023.
סיכום: פורשה מקאן הוא (עדיין) רכב פנאי מאוד מהנה לנהיגה, ושומר די בקלות על יתרונו ההיסטורי שמתבטא באיכות דינמית משובחת, מהטובות בקטגוריה אם לא הטובה שבהן. מעבר לכך הוא עדיין נראה טוב מבחוץ ומציע סביבת נהג שגם אם היא אינה שיא הקדמה עדיין נתפס כאיכותית ויותר מכל, מבהירה שאתה נוהג בפורשה, ולא במותג יוקרה אנונימי כלשהו.
אלא שעם כל הכבוד לפורשה ולכיול מתלים משובח לנהיגה ספורטיבית, אי אפשר להסתיר את הבסיס המיושן. ואם כיול נוקשה (מדי) לא בולט מספיק כמחפה על פלטפורמה ותיקה, מרחב המחיה הצנוע מאחור מבהיר זאת היטב. ורגע, זה לא הכל.
כי מחירו של המקאן מתחיל ביותר מחצי מיליון שקלים, גבוה בלא פחות מ-200 אלף שקל מגרסאות בסיס של אודי Q5 או ב.מ.וו X3. למעשה, המחיר הזה מציב אותו בקו אחד עם דגמי הקצה SQ5 ו-X3 M40 המצוידים במנועי שישה צילינדרים חזקים משמעותית ואשר מעניקים ריגושי אקשן מעולם אחר. לכן עד שיוצג דור חדש ו(גם) חשמלי, רכב הפנאי הקטן של פורשה יכול להצדיק את מקומו רק בקרב מכורי המותג.
מה שונה: זו כבר מתיחת פנים שניה למקאן כשהשינוי העיקרי מבחינת מראה מסתכם - תאמינו או לא - בעיצוב שונה לקונסולה המרכזית, עם מתגי מגע בגימור שחור מבריק. ועם כל הכבוד לחידוש המסעיר, הוא פחות חביב שכן הוא מתלכלך בקלות. בנוסף, ריבוי המתגים ושמירה על בורר הילוכים מסורתי נראים אולי פורשה-קלאסיים, אבל באים על חשבון תאי אחסון חשובים. יש גם מסך מגע חדש ואיכותי יותר (בגודל זהה, "10.9), אבל לוח המחוונים נותר אנלוגי. שוב, נראה קלאסי, אבל לאור המסכים שפורשה מציעה בדגמיה החדשים אין מנוס מלקבוע שמדובר יותר בחוסר הרצון להשקיע בדגם שבסוף דרכו. חבל.
רכב המבחן בגרסה הבסיסית מצויד במנוע 2.0 ליטר בנזין מוגדש המוכר של קונצרן פולקסווגן, עם 265 כ"ס שהם 20 כ"ס יותר מהדגם היוצא. נתון הזינוק הרשמי ל-100 קמ"ש עומד על 6.2 שניות (עם בקרת שיגור אופציונאלית), וזו חצי שניה פחות מבעבר. אבל על הכביש התחושה אינה כה מסעירה. בין היתר מכיוון שהצליל אותו הוא מייצר אינו ערב במיוחד לאוזן. צריכת הדלק בממוצע המבחן הלא מאומץ במיוחד עמדה על 9 ק"מ לליטר.
מה דומה: העיצוב החיצוני זהה כמעט לחלוטין ואם אתם לא לקוחות מקאן, ספק אם תבחינו בהבדלים מהדגם הקודם. סביבת הנהג איכותית והמושבים - כמעט כרגיל בפורשה - נוחים ובעיקר תומכים נהדר בפלג הגוף העליון של הנהג. טווח כיוון נדיב לגלגל ההגה מאפשר למצוא תנוחת נהיגה מעולה לכולם. כבעבר, מרחב המחיה ליושבים מאחור צנוע, קטן משמעותית מהמקובל בקטגוריה. הספסל נמוך יחסית, הראות החוצה נפגמת בשל כך ובאופן כללי הוא פחות מוצלח כרכב משפחתי, בוודאי בהשוואה לרכבי פנאי מודרניים.
הוא עדיין מציג יכולת דינמית משובחת, ושומר די בקלות על מעמדו כטוב בקטגוריה, למרות הוותק. עם הגה ובלמים מדויקים ומלאי תחושה, יכולת שינוי כיוון מרשימה, ללא שמץ של תת-היגוי ועם מערכת הנעה כפולה שמצליחה להוריד את הכוח לקרקע ביעילות מרשימה. תענוג שכמעט ומשכיח שמדובר ברכב כבד (כמעט שני טון) וגבוה יחסית.
אבל הוא גם פחות מבריק מכפי שראוי לרכב מסוגו. החל בתיבת ההילוכים כפולת המצמד שאחראית כאן לנסיעה קופצנית מדי בזחילת פקקים. כיול נוקשה מדי של המתלים הוא זה שגורם לנוחות נסיעה בינונית במקרה הטוב. מי שלא מסייע כאן הם חישוקי "20 וצמיגים מאוד רחבים בחתך מאוד נמוך - 265/45 מלפנים, 295/40 מאחור שגם מייצרים הרבה רעשי דרך בשיוט.
גם מערך הבטיחות נותר ללא שינוי, עם בלימה אוטונומית, תיקון סטייה מנתיב, בקרת שיוט אדפטיבית והתרעת שטח מת.
- מנוע: 4 צילינדרים, טורבו-בנזין, 2.0 ליטר
- הספק: 265 כ"ס ב-6,500 סל"ד
- מומנט: 40.8 קג"מ ב-1,800 סל"ד
- תמסורת: 7 הילוכים כפולת מצמד, הנעה כפולה
- אורך: 472.6 ס"מ
- רוחב: 192.2 ס"מ
- גובה: 162.1 ס"מ
- בסיס גלגלים: 280.7 ס"מ
- משקל עצמי: 1,920 ק"ג
- נפח תא מטען: 488 ליטר
- זינוק ל-100 קמ"ש, מהירות מרבית: 6.2 שניות, 232 קמ"ש
- צריכת דלק, פליטת מזהמים: 9.8 ק"מ לליטר, 231 גרם CO2 לק"מ
- כריות אוויר: 6
- דירוג בטיחות (Euro NCAP): חמישה כוכבים
- מחיר: 545 אלף שקל
