חשמלית למתחילים: רענן שקד התנסה שבוע ברכב חשמלי
(צילום: אורי דוידוביץ', ירון שרון, עריכת תסריט: טלי שימשוביץ, עריכת וידיאו: איתי פולק)
ראיתי את העתיד. לפחות את העתיד שלי. והעתיד שלי הוא לפתוח חנות נוחות בתחנת הטענה ציבורית לרכב חשמלי. עליתי על זה אחרי שישבתי 40 דקות בהמתנה לטעינת ה-BYD שלי בתחנת דלק די נטושה בסביבות שכונת ל' בצפון תל אביב, נטול קפה או מאפה או איזושהי העברת-זמן אחרת. גללתי רבע שעה את הפיד, ואת יתר הזמן נאלצתי להעביר במחשבות על תוצאות הבחירות. לא נהניתי.
עכשיו תתארו לעצמכם עשרות אלפי רכבים חשמליים שצריכים לטעון, וכבר לא מדובר בארבע דקות זריזות בתחנת דלק; הפעם מדובר בחצי שעה המתנה לפחות לכל אחד מהם. אז מה, ממתינים כאלה לא יוציאו, כל אחד, 50 שקל לפחות על קפה ושטויות? בעיקר כשהם חיים בתחושה מתמדת שדפקו את השיטה; היי, כבר לא צריך להשאיר כאן עכשיו 350 שקל לטנק, זה כמעט חינם! אז לא נרים כוסית זירו במהלך האירוע?
המסקנה: לפתוח בתי קפה בתחנות הטענה. לפתוח חנויות בתחנות הטענה. לפתוח קניונים בתחנות הטענה! באמת, אין לכם מושג כמה שופינג ישראלים יכולים להספיק ב-40 דקות. חוץ מזה, אם יש לכם הרכב ג'אז או רביעיית מיתרים – בואו תתמקמו בתחנת הטענה חשמלית. לאנשים שם יש זמן לשמוע אתכם מהתחלה עד הסוף וגם לשלם על זה.
אישית אני הולך להיות עשיר מהרעיון הזה – משקיעים מוזמנים ליצור קשר בפרטי – אבל עוד קודם, בואו נדבר עוד קצת על BYD: ישבתי שם 40 דקות, וסוללת ג'יפון ה-ATTO3 האדום והיפה של המותג נטענה מ-13 אחוז, שאיתם נכנסתי, ל-84 אחוז. אומרים שאין טעם לטעון יותר מזה בתחנה להטענה מהירה, כי אחרי 80 אחוז המהירות ממילא יורדת, אבל התשלום על הטענה מהירה נמשך.
לוקח ת'זמן
אז עצרתי. אין לי בעיה עם 84 אחוז, אבל קחו בחשבון שזה העניין עם רכב חשמלי שאין לו עמדת טעינה פרטית (ואין לי. ולא תהיה לי. אין לי אפילו חניה פרטית. או חנייה בכלל. יש לי רון חולדאי כראש עיר); שצריך להטעין אותו מדי פעם. זה לא באמת מסובך, זה רק מאיים. וזה לא מאיים כשלומדים שבעצם יש כבר לא מעט תחנות הטענה סביבנו; אפליקציית Cello-charge ממפה ביעילות את כל אפשרויות ההטענה הסמוכות למיקומך, כולל אינדיקציה של האם התחנה פנויה או לא, ומהירות הטעינה. באזור ת"א לפחות לא חסרות אפשרויות זמינות.
רק קחו בחשבון שמרגע שתגיעו לתחנה, אתם תצטרכו לשבת ולחכות – וקרוב יותר לשעה מאשר לחצי שעה במקרה שאתם מעוניינים בטעינה מלאה.
אפשר להתייחס לזה כמו שאני מתייחס ללקחת את הילדה לחוג ולחכות לה בחוץ עד שתסיים; זו שעה שצריך לשרוף בישיבה במקום אחד. אבל אם יש לכם זמן וכוח, אתם מוזמנים להתחיל לדבר עם הטוענים האחרים – מי שממתינים לידכם שהסוללה ברכב החשמלי שלהם תתמלא. לא פעם מדובר באנשים יוקרתיים. הבחורה בטייטס שהגיעה עם הפורשה טייקן החשמלית – מצטער שלא היו לנו הרבה נושאי שיחה משותפים, אבל אני ממשיך לחשוב בשבילנו על כאלה! אנחנו נתחתן בקיץ כמו שהבטחתי (לעצמי). הבחור עם הכפכפים, הטי-שירט והאאודי אי-טרון הענקית – לנצח אזכור את הזמנים המשותפים היפים שלנו, שבהם ישבנו על שני ספסלים סמוכים ואמרנו להמוני הנהגים שהגיעו ושאלו, שאין כאן שום קפה פתוח, וכשהם הרעימו "למה?" רק משכנו כתפיים. איזו תקופה!
מעבר לזה, היה לי שבוע מעניין עם ג'יפון ה- ATTO3, מכונית שכעבור רבע שעה של נהיגה בה אמרתי לעצמי: לעזאזל, אני אקנה לעצמי אחת – וכעבור עוד שבוע אמרתי לעצמי: לעזאזל, אני אקנה לעצמי מכונית חשמלית – זה לא מסובך יותר מלעבור למברשת שיניים חשמלית – אבל אולי לא את זו.
עוזרת אישית מידי
BYD הוא תאגיד סיני שמייצר דברים שתאגידים סיניים מייצרים, כולל אוטובוסים חשמליים, אופניים חשמליים, מכוניות חשמליות וסוללות נטענות שמשמשות את כל הקודמים. השם BYD הוא ראשי תיבות של Build Your Dreams – סלוגן סתום ושרירותי יותר מכל החלטה ניהולית של אלון מאסק – ובסופו של דבר, המכונית מבקשת שתקראו לה פשוט בי-וויי-די, כאילו הייתה מינימום ב.מ.וו. למעשה, בכל פעם שתאמרו את השם המפורש הזה בחלל הרכב, העוזרת האישית של המכונית תגיב בפינג קצר ותכרה אוזן לפקודתכם.
היא מסוגלת להיענות לכמה עשרות פקודות קוליות, העוזרת במכונית – כולל פתיחת וסגירת תריס הגג החשמלי והשליטה במזגן הרכב, והיא יעילה מאוד בזה – ומצד שני, היא מתעוררת לחיים בכל פעם שאתם מזכירים את שם הרכב ברכב, ואחרי שהיא כבר מתעוררת, קשה מאוד לגרום לה להירדם בחזרה או להניח לכם, גם כשאתם מקללים את האמ-אמא שלה באנגלית ומתחננים שתכבה את עצמה כבר. אז אל תזכירו את שם הרכב ברכב אם אין לכם כוונה להוריד פקודה, ויותר מזה: קחו בחשבון שלרכב אין באמת שם.
כי מה זה BYD ואיך אני אמור לשלב את זה במשפט? הנטייה הסינית לקרוא לדברים ברצף של אותיות במקום בשם מפורש – מה רע בסובארו? וולבו? דצ'יה? כמה קשה זה כבר להמציא שם שיישמע כמו שם? – הביאה לכם את BYD כמשהו שאתם אמורים להגות בשוטף. אבל שבוע לתוך הבעלות הזמנית על המכונית, מצאנו את עצמנו פשוט אומרים זה לזו דברים כמו: "איפה החנית את הרכב האדום?" "אתה לוקח את המכונית האדומה?" – כי אף אחד מאיתנו לא באמת יתחיל להגיד BYD במשפט, אנחנו אנשים בוגרים. אין לי מושג איך הבעלים של הסינית החשמלית המתחרה – ג'יאומטרי C של תאגיד ג'ילי – קוראים למכונית שלהם בשיחות בבית, אבל אני מקווה שהם מסתפקים ב"ג'ילי" ולא מתעקשים להגיד דברים כמו "תקחי את היום את הג'יאומטרי".
הילדים יתלהבו
אבל בואו לא ניטפל לקטנות כשיש לנו גדולות; ATTO3 – ג'יפון בגודל עקרוני של קשקאי – הוא מכונית משמחת בסך הכל. העיצוב החיצוני מספק אלגנטיות מפתיעה – בטח ביחס למכוניות חשמליות שלא תמיד סגורות על עצמן עיצובית – כולל חזית אטומה ומשתפלת באלגנטיות במסורת טסלה, ישבן מורם עם אטיטיוד מרצדסי, ופרופיל צד הרמוני ונעים. בפנים יש הכל מלבד דבר אחד: סולידיות. למעשה עיצוב הפנים הוא קרנבל אורות וצבעים שלם עם פתחי איוורור ענקיים במראה תעשייתי, רמקולי צד בולטים ומוקפים תאורת לד מחליפת-צבעים, ידיות פתיחה שהתיישבו מעל הרמקולים, מיתרים אדומים במקום סתם פלסטיק קשיח על דלתות הצד (אפשר, אם תתעקשו, ממש לנגן בהם) ומושבים דמויי עור יפים באמת, עם תפרים אדומים שמופיעים גם בצדדים. ההגה שמנמן וקטום בתחתיתו, ובקיצור: המכונית הזו צועקת "עיצוב!" (או "איפה העיצוב?!"), וחובבי הז'אנר – אוקיי, ילדים – יתענגו על כל זה. אנשים קודרים, מופנמים ולמודי תאי נוסעים כהים כמו רובנו יעקמו אף מול המוחצנות המתחנפת הזו או יבינו שהגיע הזמן להתקדם, או, כמוני, יעשו את שני הדברים בו-זמנית.
ייאמר לזכות BYD, שאיכות החומרים והגימור הלא-רעים בכלל, לצד המרחב הגדול מאחור והכיוונון החשמלי למושב הנהג והנוסע, עושים בדיוק את מה שנועדו לעשות מול צרכן פעור-מעמד כמוני המבקש סממני יוקרה וסטטוס (חלון-גג! שימוש בתפרים אדומים בולטים בתא הנוסעים!): נותנים לו הכל-כלול במכונית שמחירה מתחיל ב-156 אלף שקל.
כך שבמפגש ראשון, BYD נראית כמו הכלה המיועדת במחיר הנכון, ונדמה שמישהו – אפילו אם הוא סיני – הצליח, סוף סוף, לסמן צ'ק בכל הרובריקות ולהביא לעולם את הרכב החשמלי האולטימטיבי לקהל הרחב.
כמו לנוסע על אוויר
אחר כך מתחילים לנהוג בה ומבינים שהמכונית הזו היא יותר פיסת אלקטרוניקה מפיסת מוטוריקה. מתוודעים לרעש רוחות-הרפאים הקל שהיא משמיעה במהירויות הנמוכות כדי להתריע להולכי-רגל על נוכחותה (מתרגלים) וגם למסך המגע הענק – ענק מדי – שבמרכזה. המסך הזה, אגב, מסוגל להסתובב על צירו ולהתייצב אנכית או אופקית ועדיין נשאר מופרז ולא אלגנטי, בעיקר כשהתצוגה הקבועה בו מעוצבת, בוא נאמר בעדינות, לא על ידי ג'וני אייב מאפל, אלא על ידי מעצב סיני שמיהר לצאת להפסקת צהריים ולא לחזור.
מכיוון שהמסך הוא אולי הפריט הדומיננטי ביותר בתא הנוסעים (וזו תחרות לא קלה, אגב. הכל פה דומיננטי), העובדה שהוא מעוצב באופן כל כך נוקשה וחסר חיים היא ניגוד משווע למאמץ-היתר העיצובי של כל השאר. המסך האנמי הזה פשוט תקוע שם.
כל השאר, מאידך, מפצה. אני מתניע לקול דממה דקה, התמונות מהמצלמות ההיקפיות ממלאות את המסך (בנסיעה אפשר לעבוד למצב 3D שבו ניתן לצפות במכונית נעה על הכביש בלייב מכל זווית) ובהצמדת רגל לדוושה, המכונית מאיצה במהירות מצמידת-הגב טיפוסית לחשמליות – כאן מדובר ב-7.3 שניות מאפס למאה, תודות ל-204 כוחות סוס שמספק מנוע קדמי. הנסיעה עצמה חרישית וחשמלית כצפוי, כלומר עדיין מפתיעה; כי אחרי שנסעתם חיים שלמים על מנוע בנזין מטרטר – מוחרש ככל שיהיה, ועדיין – המעבר לחשמלית מרגיש קצת כמו לנסוע על אוויר. יש בזה משהו מענג מצד אחד ומנותק מצד אחר – קשה להסביר, קל להרגיש.
ההיענות הנמרצת מדוושת הגז ותאוצות הביניים המרשימות מתעתעות: לרגע נדמה שמדובר ברכב ספורטיבי, אבל לא; כל ניסיון לבצע פניה או תמרון מהסוג המאתגר יבהירו לכם מייד שעדיין מדובר בג'יפון שמרכז הכובד שלו לא בנוי למשחקים מיותרים ואין לו שום עניין לספק ריגושים נוספים. גם מאניית התאוצה תעבור לכם כשיתברר מחירה הגבוה באחוזי סוללה, וכעבור שבוע כבר תנהגו ב-BYD כפי שעדיף לנהוג ברכב חשמלי: ברגוע ומתוך חיבור הרמוני לדממת המנוע.
זה טוב ומומלץ, אגב. לא מזמן יצא לי לנהוג בנורבגיה – מדינה שמהירות הנסיעה הממוצעת בכבישיה המהירים לא עולה על 65 קמ"ש אם אתם עצבניים – וכמעט קל להתרגל לקצב המדיטטיבי הזה ולהתחיל להאמין שנולדתם סקנדינבים.
לא שקצב כזה אי-פעם יתפוס בכביש ישראלי, אבל BYD יודעת לדבר את שתי השפות. רוצים לפרוץ קדימה ברמזור? אתם מסודרים. רוצים להתחרות עם עצמכם על כמה אדי סוללה אתם מסוגלים להמשיך לנסוע במהירות החסכונית ביותר שאפשר? שני המתגים הידניים שמאפשרים לעבור בין מצבי מנוע ועוצמת הטעינה הרגנרטיבית יעזרו לכם לנצח או להפסיד לעצמכם.
להציל את הכדור בכל יום
עליתי לירושלים וירדתי, פקקתי את תל אביב וגוש דן, הקפצתי את הילדים לחוגים והראיתי את עיצוב הפנים לשכנים סקרנים; ה-BYD עשתה את העבודה בכל דרך ואפילו לא החווירה לגמרי מול רכבי היוקרה החשמליים בתחנות הטעינה; בכל זאת, אדומה ועם שם מותג סתום. יכולתי לספר עליה הכל, ואנשים האמינו.
לא הבנתי למה הבלוטות' בחיבור לטלפון מגמגם לפעמים; למה חיבור ה-USB ממוקם, באופן לחלוטין בלתי נגיש, בתחתית תא הנוסעים – כמעט ליד כפות הרגליים; למה מנגנון שמירת הנתיב משגר ויברציות מורגשות מדי להגה בכל פעם שאני לא לגמרי במרכז הנתיב ואיך, אם בכלל, אפשר לנטרל את זה (ולמה אין גבול לכמות התפריטים שבנאדם צריך לעבור בניסיון להבין האם ואיך מנטרלים משהו – וזה כבר נכון לכל מכונית עכשווית); ולמה היצרן מבטיח טווח נסיעה של 420 ק"מ בין טעינות בזמן שאצלי יצא יותר כמו 300. ועדיין, בהתנהלות פנים-עירונית אין צורך בהתקף חרדה, וגם הנסיעה לירושלים וחזרה עברה בשלום.
נרגעתי, איכשהו. אני יכול להתנהל עם מכונית חשמלית גם ללא עמדת הטענה פרטית, ואני נהנה לסחוט את הדוושה בידיעה המענגת מכולן: שדפקתי את השיטה. אני לא הולך לשלם על זה יותר משקלים בודדים לטעינה. אני נוסע באוויר! כולם משלמים הון על דלק, חוץ ממני. שלא לדבר על טביעת הפחמן הפרטית שלי, שבכל נסיעה מצילה כדור ארץ שלם.
חזון חנויות הנוחות
זה זמן החשמלית, ללא ספק. וברגע שמאסה קריטית מספיק של ישראלים תעבור לשם, יתגשם חזון חנויות הנוחות שלי במלואו ואני אהיה אדם שלם ועשיר יותר. האם BYD היא הבחירה הראשונה שלי? בהינתן עיצוב הפנים הקרקסי ומסך הענק שתקוע לי בפרצוף, ממש לא בטוח. בהינתן המחיר – ייתכן. בהינתן טסלה – בוודאי. אני אשמח לחשמלית שלא נתונה לגחמות רגעיות של אלון, גם אם היא מגיעה עם כרית פלוצים אחת פחות.
יצאתי מהשבוע הזה עם שתי ודאויות: המכונית הבאה שלי כבר תהיה חשמלית. והבאה אחריה כבר לא תהיה שלי. לגבי הסינים – תיכף הם יהיו היפנים של שנות השמונים, ואז הקוריאנים של שנות האלפיים, לפחות בכל הקשור להשתלטות על עולם הרכב. לא תהיה ברירה אלא להכיר בהם, ולא מן הנמנע שלכולנו תהיה סינית מתישהו. עדיף לגמור עם זה בהקדם.
