מקורות הכוח הנוכחיים אחראיים במידה רבה לשגשוג המערב. הפחם אפשר את המהפכה התעשייתית והנפט את ההרחבה לעולם שאנחנו מכירים היום. כל דבר שאנו צורכים מגיע אלינו בזכות הנפט. זו עובדה.
אבל ההתמכרות המערבית לנפט ולגז הטבעי יוצרת בעיות: תלות במדינות לא יציבות שבהן נמצא הנפט, השימוש בגז ובנפט כנשק פוליטי, העובדה שמדובר במשאב טבע מתכלה, וגם זיהום האוויר שממנו מתים יותר מדי אנשים בכל שנה.
לרכב החשמלי יש כוח משיכה רב. בעיקר בכל האמור להפחתת זיהום האוויר מכלי הרכב בתוך הערים הגדולות. בנוסף, עלות הטעינה שלו הרבה יותר זולה מאשר תדלוק באוקטן 95 כך שעלות הנסיעה זולה משמעותית, כרבע במקרה של תדלוק בתעריף ביתי.
למרבה הצער, רוב ייצור החשמל בישראל עדיין מגיע מגז טבעי ומפחם. רק כ-10% מהחשמל מופק היום ממקורות מתחדשים, נמוך מהתחזיות ומהמצב במערב. היעד הוא להגדיל ל-20% כבר ב-2025, נקווה שזה יקרה.



3 צפייה בגלריה
הסקוייוול החשמלי, על רקע מתחם האנרגיה הירוקה באשלים
הסקוייוול החשמלי, על רקע מתחם האנרגיה הירוקה באשלים
הסקוייוול החשמלי, על רקע מתחם האנרגיה הירוקה באשלים
(צילום: רוני נאק)
עד שזה יקרה יצאנו לטיול עם הסקייוול ET5 אל אחד המיזמים הגדולים ביותר לאנרגיה מתחדשת בישראל: תחנת הכוח באשלים. תחנת כוח מתקדמת שבחודש שעבר אף צולמה מהחלל, אך נשענת על לא מעט שרידי היסטוריה עתיקה. זו גם הזדמנות לבחון כיצד רכב פנאי חשמלי מודרני מתמודד עם מרחקים וטעינה בדרך.

היום הראשון: השמש הדרומית

בהנחה שרובכם יגיעו מכיוון המרכז, יש לנסוע על כביש 40 דרומה עד לצומת אוהלים ולהמשיך דרומה. מול נאות חובב תפגשו בניגוד הוויזואלי מאוד של התעשייה הכבדה ממערב לכביש מול פחוני הפזורה הבדואית ממזרח לו. בהמשך הכביש נעבור מעל לאפיק של נחל סכר, שניתן לראותו ממזרח לכביש. הנחל, הזורם רק בימי שיטפונות נדירים, קיבל את שמו בזכות מספר סכרי-מים עתיקים. עדות להתיישבות ארוכת שנים ורציפה במקום. הנחל "סוכר" לא רק את מי הגשמים אלא גם את ים החולות שמתחיל מגדתו הדרומית ונמשך עמוק לשטח סיני.
ממשיכים דרומה ומיד לאחר הכניסה לעיר הבה"דים הכביש הדו-נתיבי הופך לצר. עוברים את צומת משאבים וגם בצומת טללים אנו ממשיכים ישר. נוטשים את כביש 40, הפונה שמאלה לעבר שדה בוקר, לטובת כביש 211 הממשיך לניצנה.
מולנו כבר אפשר לראות את המגדל העצום של תחנת הכוח אשלים. אבל עוד קודם, חדי העין יזהו מימין לכביש (צפון) את שרידי סוללת מסילת הברזל התורכית, שהוקמה במלחמת העולם הראשונה במטרה להעביר חיילים ומטען לחזית מול הבריטים. אלא שהתורכים לא העריכו את מהירות ההתקדמות של אלנבי והספיקו רק להקים את הסוללה ואת המתקנים הדרושים להנעת קטרי הקיטור. אחד מאלו, מגדל מים, קיים עד היום בניצנה.
3 צפייה בגלריה
תחנת הכוח אשלים
תחנת הכוח אשלים
תחנת הכוח אשלים
(צילום: רוני נאק)
מול המגדל הפולט המון אנרגיה תמצאו את מצפור הקומנדו הצרפתי. המצפור ישנו, הקומנדו לא ממש היה קומנדו וגם לא צרפתי. מדובר בגדוד התשיעי של הפלמ"ח, שהוקם באוגוסט 1948 מחבורה של דוברי צרפתית, והפך לגדוד צה"לי עם פירוק הפלמ"ח שלושה חודשים אחר כך. הכוח הורכב מכמאה יהודים ומתנדבים לא יהודים מצפון אפריקה ומצרפת שלחמו בנאצים במלחמת העולם השנייה. הקומנדו הצרפתי השתתף בכיבוש באר-שבע, עסק באבטחת מרחב הנגב, ואיבד 15 מלוחמיו בקרבות הקשים לכיבוש מתחמי התמילה המצריים, ביניהם שבעה פצועים שרוכזו תחת אחד ממעבירי המים שבסוללת הרכבת התורכית, ונרצחו בידי המצרים.
הסקייוול ET5 הוא רכב פנאי גדול, מרווח וממוזג היטב. סוללת 72 קוט"ש מעניקה לו טווח נסיעה רשמי של עד 400 ק"מ ולפי התוכנית שלנו זה אמור להספיק כדי להגיע ליעד, לשוטט באזור ואז לשוב לטעינה מהירה בבאר-שבע עם מרווח ביטחון מספיק של כ-100 ק"מ על מחשב הדרך. ברמת העיקרון, היה אפשר לחזור למרכז ללא טעינה, אך הרעב הציק לנו יותר מחיווי רמת הטעינה בסוללה.
אפשר, כמו שאנו עשינו, להתקרב לתחנת הכוח מדרום, על אחת מדרכי העפר הרבות שבשטח, שאינו שמורת טבע. כדאי להיזהר שכן האבנים מחודדות והפודרה של השביל מסתירה את מה שמתחבא בתוכה. כדי לראות היטב את הקומפלקס העצום הזה, המרכז ארבע תחנות כוח שונות, כדאי לעלות בכביש לתצפית המסודרת בראש הגבעה.
הפרויקט עלה כ-1.1 מיליארד דולר וארבעת התחנות מפיקות יחד 300 מגוואט חשמל. הבולטת שביניהן, תרתי משמע, היא זו של ברייטסורס אשלים. מגדל בגובה 240 מטר המרכז בראשו את החום שקולטות מהשמש 50 אלף מראות. מים מוזרמים לראש המגדל והופכים לקיטור בטמפרטורה של 550 מעלות. הקיטור מוזרם בלחץ רב לטורבינה המפיקה חשמל ואז חוזר ומתעבה למים לקראת מחזור נוסף.
בתחנה יש גם מערכת האוגרת את החום של השמן, כמעט 400 מעלות צלזיוס, על ידי חימום של מלח מותך הנמצא במצב נוזלי. כשהשמש שוקעת, המלח החם חוזר ומחמם את השמן המוזרם ליצירת החשמל בטורבינת הקיטור. בנוסף, יש גם מערכת גז טבעי המחממת את השמן ומונעת מהמלח להתמצק ולהשבית בכך את הייצור, שהופכת אותו למעט פחות ירוק אך מאפשרת אספקת חשמל במשך ארבע שעות וחצי גם לאחר השקיעה.
חזרנו לכביש ופנינו ימינה, לנסיעה של כ-8 ק"מ עד לפניה שמאלה לשבטה. אם יש לכם חייל המשרת שם, זה הזמן לשלוף את השניצלים. אנחנו המשכנו בכביש לאתר המורשת העולמית - העיר שבטה.
3 צפייה בגלריה
גן לאומי עבדת
גן לאומי עבדת
גן לאומי עבדת
(צילום: רוני נאק)
הכניסה לאתר אינה בתשלום ובחניה תמצאו ברזיה פעילה ושירותים נקיים. ימי הזוהר של שבטה היו ממש עם תחילת הנצרות, במאות ה-4 וה-5 לספירה, כשהביזנטים ביססו את גבולותיהם, והשקט באיזור אפשר לפתח ענפי חקלאות ומסחר. העיר הוקמה כ-300 שנים קודם לכן, כנקודה חשובה על ציר המסחר - אותה דרך בשמים היסטורית - בדרך לנמלי הים הקרובים של הים התיכון. ההערכה היא שבשיאה מנתה העיר כ-2,000 תושבים. מטרופולין לכל דבר במונחים של עיר מדברית לפני 1,500 שנים. כמו כל עיר מדברית, הכוח שהניע אותה היו המים.
אם יש דבר אחד שעד היום מרשים זו ההבנה והטכנולוגיה של הנבטים והעולם העתיק, בכל הקשור למים. עד היום הנגב מלא בטראסות, בורות מים שחלקם פעילים עדיין, תעלות וצינורות ומאות בארות עמוקות הנוגעות במפלס מי התהום הקדומים.
בפינה הצפון מערבית של המתחם ישנה גת כפולה המרכזת את המיצים של כמה חדרוני דריכת ענבים, וקוטרה העצום מלמדת על היקף וחשיבות תעשיית היין המדברית. מה כבר צריך כדי להיות מאושר במדבר? מים חיים ויין איכותי.
חזרנו צפונה על כביש 211, התחברנו לכביש 40 צפונה בצומת טללים והצטרפנו לתנועת המכוניות לתוך באר-שבע. עם כ-25% טעינה על חיווי הסוללה התחברנו לעמדת טעינה ציבורית של 50 קוט"ש וזה נתן לנו כשעה ללכת ולאכול משהו בשיפודיה הקרובה עד שחזרנו לרכב בדרך הביתה. באיזור אשלים אפשר למצוא עמדות טעינה מהירה בשדה בוקר, ועוד שלוש נפרדות בבאר-שבע, לא כולל מתחם של טסלה שפתוח בינתיים רק לדגמי החברה.

היום השני: הרוח הצפונית

אפשר גם לנסוע לגלבוע ולגולן בעקבות החשמל הירוק, הפעם כזה שמופק מהרוח. נוסעים צפונה בכביש 2 או 6, ויורדים לכביש 65. ממשיכים עד לצומת הסרגל ופונים ימינה לכביש 675. ממשיכים עוד 11 ק"מ ופונים ימינה לכביש 667, לנסיעה של 16.3 ק"מ נוספים אל חוות הרוח בגלבוע על שם שלמה שמלצר ז"ל.
בחווה שהוקמה ב-2016, פועלות 12 טורבינות רוח ענקיות שמפיקות עד 12 מגה וואט חשמל, בהתאם למצב הרוח. אפשר לצפות עצמאית, או בסיור משפחתי כולל במרכז המבקרים הנגיש באתר, בעלות של 35 שקל לאדם, בתאום מראש. במקום יש גם עמדת טעינה מהירה לחשמליות של חברת אפקון, בעלת החווה. הטורבינות מרהיבות, והחשמל נקי לגמרי מזיהום, אך הן מאוד בולטות בנוף. מחקרים הראו כי לציפורים יש נטייה להתנגש בלהבי הטורבינות ולהיפגע, וזו בעיה באיזור המהווה מוקד לנדידת ציפורים כמו ישראל.
בגולן פועלות שתי חוות רוח נוספות. הוותיקה עם 10 טורבינות בהר בני רסן, שאליה אפשר להגיע מכביש 98. זהירות בטיפוס אל ההר עם הרכב, מצבו של השביל התדרדר, ולרכב פרטי מומלץ לחנות לפני העלייה, וליושביו לטפס ברגל לתצפית על הטורבינות.
חווה חדשה יותר הקימה אנלייט בעמק הבכא. עד כה אושרה הקמת 34 טורבינות במקום, והחווה, שהחלה לפעול בשנה שעברה, מיועדת להפיק 109 מגה וואט חשמל. החווה ממוקמת 7 ק"מ דרומית לחווה הראשונה, והביקור בה הוא הזדמנות ללמוד גם על קרב השריון הקשה שניהל פה צה"ל לבלימת הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים ב-1973.