את רז הימן והלל סגל לא צריך להציג לחובבי הספורט בישראל, בוודאי שלא לחובבי המירוצים. השניים הם מהבולטים והמצליחים בספורט המוטורי הישראלי לכול אורך שנותיו, וכל אחד מהם מתחזק בבית ארון עמוס גביעים ממרוצים שונים בכל קצוות תבל. למשל פעמיים מקום ראשון בקטגוריה בראלי דרך המשי (2009-2010), אליפות מרוצי הבלקן (2013) ובעיקר מקום ראשון בקטגוריה בראלי דקאר (2012) ו-25 בכללי.
השנה, לאחר שלוש שנות היעדרות עליהן השפיעה גם מגיפת הקורונה, חזרו השניים לסרבל המרוצים והתייצבו על קו הזינוק של אבו דאבי דזרט צ'אלנג', ממרוצי השטח החשובים ביותר של השנה. בעיקר מכיוון שהוא נחשב כניסוי כלים אחרון לפני מירוץ הדקאר המפורסם, ומאפשר לצוותי קבוצת המרוצים הבכירות של יצרניות הרכב להתאמן "על רטוב" בתוואי אותו יפגשו בעוד מספר שבועות במסגרת מירוץ השטח הקשה, המפורסם והיוקרתי בעולם.
רז הימן היה אגב היחיד במשלחת הישראלית, שמנתה עוד שלושה צוותים, שביקר כבר באיחוד האמירויות במירוץ שטח. הפעם הקודמת הייתה לפני 25 שנים (1996), יחד עם הרוכב הוותיק נדב לוגסי. "נכנסנו לאיחוד האמירויות עם דרכונים אירופאים, הוא עם פספורט צרפתי, אני עם גרמני. אבל על האופנועים היו עדיין מדבקות בעברית של הספונסרים".
"מארגן המירוץ, מוחמד בן סוליים, הפך ללבן כשראה אותן ומחשש שיזהו אותנו כישראלים, הוריד אותן בעצמו מהאופנועים". סיפר רז על המירוץ ההוא. "אז טסתי דרך פרנקפורט וחיכיתי שבע שעות בשדה לטיסת ההמשך. השנה הגענו בטיסה ישירה, עם דרכונים כחולים. מבחינתי זה כבר היה מאוד מרגש".
תכניתם של הימן וסגל השנה הייתה להשתתף בקטגוריה הבכירה, בה ניצח נאסר אל עטייה (שלוש פעמים מנצח דקאר) מקבוצת טויוטה. לא מכיוון שהניחו כי יש להם סיכוי לאיים על המובילים ולהלחם על הניצחון, כן כדי לגלות היכן הם ממוקמים בהיררכיה. אלא שמערכת כיבוי האש ברכב המירוץ הוותיק עימו מתחרים השניים כבר יותר מעשור וחצי, לא עמדה בתקן העדכני של ה-FIA.
הניסיונות למצוא ברגע האחרון מערכת מתאימה כשלו והתוצאה הייתה אכזרית אך חד משמעית: הצוות נכשל בבדיקות הטכניות המחוייבות ולכן לא יוכל לזנק עם הקטגוריה המובילה אלא יאלץ לעשות זאת במסגרת קטגוריית נשיונל שנועדה לצוותים שלא יעברו את הבדיקות. רצה הגורל והם היו הצוות היחיד בה, כך שמקום ראשון הובטח אם רק יסיימו.
האמת, התאכזבתם שלא זינקתם עם הנהגים המובילים?
"ההגעה שלנו למירוץ הייתה כדי לבחון איפה אנחנו נמצאים מבחינת יכולת וזמנים מול הקבוצות האחרות, אז מבחינה זו כן, הייתה אכזבה מסוימת כי לא יכולנו לעשות זאת זה וזינקנו בקטגוריה אחרת. המסלול עבורה זהה אמנם, אבל הוזנקנו אחרונים בכל יום, בדרך כלל בשעות הצהריים. וכתוצאה מכך לא נותרו מספיק שעות אור כדי לסיים, בעיקר כשאתה צריך לנהוג כל הזמן בתוך האבק של המתחרים שלפניך. ביומיים הראשונים פשוט מנעו מאיתנו להמשיך ושלחו אותנו לנקודת הסיום על הכביש. כתוצאה מכך ספגנו "קנסות זמן" ארוכים שמנעו מאיתנו להיות תחרותיים מול זמני הקטגוריה הבכירה".
"אבל אני לא רואה בזה אכזבה מוחלטת, אלא יותר רגשות מעורבים. עצם זה שסיימנו את המירוץ עם רכב ותיק מאוד מול מתחרים עם כלי רכב בני שנה שנתיים, זה הישג. והנהיגה בדיונות הענק האלה, זה כיף לא נורמלי. זו זירה שאתה ממש יכול להביא את עצמך לידי ביטוי מבחינת נהיגה, ניווט ועבודת צוות. זו פעם ראשונה שאני במירוץ שהוא רק דיונות חול, שזה גם תוואי השטח שאני הכי נהנה בו, הרבה יותר משבילי כורכר או בוץ. חלק מהדיונות גבוהות כל-כך שאתה צריך להגיע אליהן ברביעי פול-גז, בערך 100 קמ"ש, רק כדי שיהיה לך מספיק מומנטום להגיע לקצה. בדרך צריך לתזמן כמו שצריך את הורדת ההילוכים כדי לשמור את המנוע אפקטיבי".
איך הייתה הכנסת האורחים?
"האווירה במירוץ הייתה יוצאת דופן, כל העובדים בארגון היו סופר-נחמדים ואדיבים, ניסו בכל דרך לסייע לנו עד כמה שניתן. לדוגמה, אותו בוחן טכני שפסל אותנו הוא זה שהפך עולמות כדי להשיג לנו מסרק הגה חדש במקום זה ששבק. כולם שם אהבו את רוח הצוות שלנו, את העובדה שהלל הוא זה שבנה את הרכב במו ידיו, את זה שאנחנו מתחזקים את הרכב בעצמנו ללא צוות סיוע טכני. זה משהו מאוד נדיר כאן".
תחזרו בשנה הבא?
"נשמח לחזור, אבל ננסה אולי לעשות את זה עם כלי תחרותי יותר, אם התקציב יאפשר לנו את זה. אם לא נחזור למרוצים במזרח אירופה בשנה הבאה בה אנחנו יכולים להיות תחרותיים יותר".
