קרוב ל־50 שנה שהתדמית הספורטיבית של היצרנית מבוואריה נשענת במידה רבה על כתפי סדרה 3. מ־1987 עברה חובת ההוכחה ל־M3, שהמציאה מחדש את הסדאן הספורטיביות, כמו סבתה מהסבנטיז, ה־tii2002.
עד 2013 היה ל־M3 מנוע אטמוספרי, V8 בנפח שנע בין 4.0 ל־4.4 ליטר, אבל בדור הקודם עברה גם המלכה ה־M למנוע "מוקטן" בנפח צנוע של 3.0 ליטר. כפיצוי, היא הציעה לראשונה סיוע אווירי של שני מגדשי טורבו לשימור היכולות.
הדור הנוכחי קיבל את החזית השנויה במחלוקת של סדרה 4, אבל הוא עדיין לא עובר לחשמל, תודה לאל, ומציע את אותו המנוע עם 6 צילינדרים בטור וצריכה בריאה של בנזין. ההספק עלה ל־510 כ"ס בגרסת ה־Competition, ובשנה שעברה נוספה גם גרסת xDrive עם הנעה כפולה חכמה שיכולה להעביר עד 100% מהכוח לגלגלים האחוריים.
למרוח את הנוף
כדי לבחון אותה על כביש, צריך לבחור אותו בפינצטה. אפשר לנהוג בה בכבישי עמק האלה, בין לוזית לנס הרים, אפשר גם להרחיק לכבישי בית־אורן והכרמל ואולי לכביש הצפון דרך אלקוש ובירנית; מכיוון שליבואנית המקומית אין רכב הדגמה, הרחקנו עד למינכן. משם יצאנו אל האוטובאן, דרך מעבר ההרים של סן ברנרדינו עד לכבישי צפון איטליה המסולסלים.
את הסדאן הספורטיבית פגשנו בקצה ההאנגר, לבושה לבן פנינה, לצד M4 בצבע ירוק עצבני, עוד כמה M3 בצבעי מט כהים, וגם, איך לא, i4 M50 חשמלית, עם 34 כ"ס יותר, אבל גם עם חצי טון עודף לסחוב. את השקט של החשמלית שלחנו בקופסה לארץ רחוקה, ומיהרנו להעיר לחיים את המנוע העצבני, שעם 4 יציאות למערכת הפליטה מצליח להעביר את הסאונד והרטט היישר לתוך העצמות.
אחרי נהיגה עירונית קצרה (כן, היא נוקשה, אבל ממש לא נוראית, ומצב Comfort של הבולמים האדפטיביים עושה עבודה טובה מאוד גם בכבישים משובשים) יצאנו אל האוטובאן. 3.5 שניות, זה כל מה שה־M3 הזאת צריכה כדי להגיע ל-100 קמ"ש (וזה קורה 4 עשיריות מהר יותר מבגרסת ההנעה האחורית). 510 הסוסים, שמשתחררים אחרי השהיית מנת החמצן הנדרשת למגדשי הטורבו, מורידים את כל הכוח לארבעת הגלגלים ומכריחים אותם להיאחז בציפורניים באספלט ואז למרוח כל נוף אפשרי.
לא משנה אם יצאנו מהמקום באגרסיביות או אם ביצענו תאוצות ביניים מתונות במצב החסכוני של המנוע, כל קיק־דאון מלווה בנהמת אגזוזים ותאוצה ברוטלית שמורחת חיוך דבילי על הפנים. האצות מהירות כמו בחשמליות, בלוויית קונצרט שלם, כשכל חוש בגוף זוכה למנת הסם המוטורי שלו. זה קולני, זה ריחני, זה תוקפני.
בכבישים המפותלים, התחלנו לגלות עוד צדדים של ה־M3, תרתי משמע. מלבד היכולת המופלאה לנהום ולשאוג, ה־M גם יודעת להשתמש בכל קלישאת כתיבה מוטורית אפשרית ולצאת לריקוד בין הפניות, לקיים תקשורת טלפתית בין הנהג לבין השלדה וההגה ולהפגין יכולות תקשור של מגדת עתידות.
שיא הרגש
והבלמים. הו, הבלמים. מלבד היכולת הדי מופרעת לאפיין את התחושה מהדוושה לפי טעם הנהג באמצעות מסך המולטימדיה, הבלמים של ה־M3, עוצרים את מפלצת הפלדה הזו בצורה לא פחות מרשימה מכפי שהיא מאיצה.
למרות הניחוח הכמעט נוסטלגי של אדי הבנזין, זו לא מכונית של פעם. זו מכונית של כאן ועכשיו, טכנולוגית ועוצמתית. מכונית שלוקחת את מינון הטכנולוגיה הנדרש, ומצליחה לרגש וגם ולאתגר את הנהג. ה־X פקטור הרגשי הזה עוד יגרום למהנדסי הרכב החשמלי הטובים ביותר לשבור את הראש. ועד שזה יצליח להם, תארזו לי אחת בבקשה.
