הוא היה צעיר איטלקי לא מגולח שהגיע בצעדים נחושים מדי, חמוש בקסדה ובמעיל עור, והיה ברור לו שהוא מאוד לא אוהב מה שהילד המנומש עושה. רק לפני רגע אישה אחת אמרה לילד שלה בעברית ש"זה בסדר דני, אתה יכול לשבת על האופנוע של הדוד", האב הוציא את המצלמת פוקט פוג'י שלו וצילם את הילד השמח, אבל מבחינת פרנקו או ג'יאנקלו זה היה הדוקאטי פאנטה הלגמרי פרטי שלו ועליו ישב ילד שהיה ברור שהוא לא שלו.
זה היה מאוד נפוץ אז בשנות השמונים, מה שהוגדר "טיול מאורגן" ל"אירופה הקלאסית" שבו בפעם הראשונה המוני בית ישראל יכלו להרשות לעצמם איזה חו"ל קטן. בימים שלפני מגזינים מוטוריים בעברית, כשאינטרנט עבור כל העולם - חוץ מכמה מדענים - אפילו לא היה בגדר מדע בדיוני, מה שהפך את זה לחוויה הראשונית לגמרי של הילד חולה המנועים ההוא שעוד לא ידע עד כמה הוא כזה לכה עוצמתית. ילד שבפעם הראשונה ראה במציאות את הדברים שהוא קרא עליהם בערך של "מכוניות ספורט" ב"בריטניקה לנוער". התוצאה הייתה אלבום שלם של למבורגיני ודוקאטי ומוטומוריני ואם־וי אוגוסטה ובעיקר - פרארי, אלבום מצהיב עם תמונות של פאר היצירה המוטורית האיטלקית וילד אחד, מנומש, עם חיוך ענק.
יצירת אמנות
זו הייתה הקדמה קצרה שתסביר כמה דברים שיבואו מיד – כי עכשיו אנחנו בהשקה העולמית של פרארי חדשה - אירוע שתמיד מרגש מחדש חובבי רכב. קבלו את ה־GTB296, מכונית ספורט קופה דו־מושבית עם מנוע מרכזי אחורי ועיצוב כמו שבאמת, רק פרארי יודעים לעשות.
האדומים ממרנלו שאבו כאן השראה מהקלאסיקה מ־1963 שנקראה LM250, על שם מסלול הלה־מאן בצרפת, שבו היא התחרתה וניצחה. ועכשיו קחו לכם רגע להתענג על הפסל הקינטי הזה, שנראה כאילו אין דלת בכלל, מין חתיכה אחת אדומה שנחצבה מסלע מודֶנאי בצבע Rosso Corsa. הביטו בקימורים, בחיטובים, בחישורי הגלגלים שנראים כמו זרועות שמחזיקות את הצמיג, לטפו את הקו הזורם כמו גל מהחזית אל האחוריים האגרסיביים. אני יודע שאני מתפייט' אבל זו באמת יצירת שכל מוזיאון אמנות קלאסית היה שמח להציג - שילוב בין כוחנות ואלגנטיות באחת המכוניות היותר יפות שפרארי ייצרו.
ה־296 מחכה לי אדומה ויפה, עם שלט קטן עם השם שלי. אני נכנס אליה עם הרבה טקס בישבן, בתנוחה אקרובטית שמבליטה את הדיסוננס הקבוע במכוניות שכמותה - ככל שאתה מתבגר אמור להיות לך יותר כסף כדי שאולי תוכל לקנות אחת, אלא שמרגע שהתבגרת, שלא לומר הזדקנת, גם יותר קשה לך להיכנס פנימה בלי לדפוק את הראש בקורה העליונה של הדלת, ומכיוון שתמיד יעמוד מישהו ויצפה במכונית בהערצה, תהיה בטוח שהוא יקלוט את ניסיון הכניסה/יציאה המביך שלך.
אבל אני לא שם (עדיין), לא בעניין התקציב לרכישה או היכולת להתיישב בה, ושנינו יוצאים לכבישי אנדלוסיה הפתוחים הריקים ובעיקר - המפותלים.
המנוע מוצב במרכז המכונית ומסתיים רגע לפני הגלגלים האחוריים. זו הפעם הראשונה שבה פרארי משתמשים במנוע (2,992 סמ"ק) שיש בו "רק" שישה צילינדרים בתצורת V, עם זווית של רחבה מהרגיל של 120 מעלות, זאת כדי לאפשר להכניס בינהם את צמד מגדשי הטורבו שמייצרים 653 כ"ס. לא V12 ואפילו לא V8. רק 6V, כמו בפרארי דינו המיתולוגית, וכמו ב־156, שהביאה לחברה את אליפות הפורמולה 1 הראשונה שלה ב־1961.
חוץ מזה יש עוד 167 סוסים שמגיעים דרך, המממ – מנוע חשמלי. בואו נתעכב על זה רגע – "פרארי עם מנוע חשמלי". זו אמנם כבר הפעם השנייה שזה קורה, ועדיין, מלכת הגזים ממרנלו, שלא החמיצה אף עונה בפורמולה 1, נוסעת עכשיו בדממה. ויש גם סוללה חשמלית צנועה בקיבולת של 7.45 קוט"ש, שאמורה לאפשר נסיעה חשמלית לגמרי לטווח סמלי מאוד של 25 ק"מ. ההספק המשולב עומד על 830 כ"ס.
פרארי, אבל ממש בשקט
אני נוגע ב"כפתור" ההנעה הדיגיטלי שהוא לוחית מגע (בקשה לאנשי פרארי, בפעם הבאה תשימו כפתור אמיתי, אדום, שעושה "קליק" כשלוחצים עליו), מתחיל בנהיגה כשעל גלגל ההגה משמאל נוסף מתג חדש עם ארבעה מצבים של "היבריד" - המשולבת, "פרפורמנס" – נטולת החשמל, "קוולפיינג" – שדואגת לא לבזבז כוח על טעינת הסוללה ו־"חשמל" - נטול הבנזין, רק אלקטרונים.
המכונית גולשת בחרישיות ברחובות וולנסיה ואני סוחט את מצערת הגז? הוולטאז'? - כדי לסיים כמה שיותר מהר את מכסת הקילומטראז' שהסוללה יודעת לספק, ויש תחושה מוזרה מאוד של "ששש.." שיוצאת מפרארי, אל תעירו את אנזו פרארי, כי אם היה שומע על זה הוא בטח היה מתהפך בקברו – או לפחות עושה שם כמה הקפות.
מאידך, אולי בעתיד לדיקטטורים עם בעיות אישיות שניזונים מדם ומנפט יהיה קצת פחות כסף ויהיה להם יותר קשה לפתוח סתם כך במלחמות מיותרות. אבל למה לי פוליטיקה עכשיו, כי בינתיים המעבר הזה בין השקט החתלתולי החשמלי לשאגת מנוע הבנזין הנמרית היא חוויה משעשעת של ממש, רכב עם פיצול אישיות.
פרארי כמו פרארי ממשיכה להתעקש גם פה לעשות דברים בדרך שלה. כדי להכניס למצב של הילוך סרק צריך ללחוץ על שני לחצני ההילוכים משני צידי ההגה; המגבים נמצאים בכפתור קטן בצד ההגה; ולך תמצא איפה המתג של האור הגבוה. אבל המציק מכולם הוא מין לוח אייפד קטן הנמצא בימין ההגה ודרכו אתה אמור לשלוט בשמע ובמקום להכניס את המוזיקה החביבה עליך אתה נופל על רעש לבן של AM. אגב, גם בפרארי מודעים לכך שזה לא כזה מוצלח במיוחד, ומבטיחים שזה ישתנה.
תזמורת של 6 צילינדרים
למרות הכל, בסוף אני מצליח לצאת לדרך ומחליט לשים משהו שיתאים לאווירה, משהו באיטלקית. מנסה לגגל במוח איזה זמר איטלקי אני מכיר, "פאברוטי?", "ראמזוטי?", מנסה אותם על מערכת השמע המעולה אבל זה מחזיק מעט מאוד זמן, כי המוזיקה האמיתית מגיעה מאחורי האוזניים. המנוע ה"קטן" של פרארי שבמרנלו מכנים אותו "פיקולו V12" יוצר חתיכת קונצרט יוצא דופן, עם סאונד שעבדו עליו מהנדסי קול ששינו את פיתולי וגודל המפלט כדי שייצא ככה - כוחני אך לא מעייף או מעיק.
בכל תאוצה אתה מתענג מחדש על התזמורת לשישה צילינדרים ועל כלי הנשיפה של שני המגדשים ששורקים כשהסל"ד עולה. כבונוס, כשמשחררים מעט את המצערת יש את פיקפוקי ופיצופוצי הבק־פייר שמוסיפים עוד קצת על החגיגה הקולית יוצאת הדופן, המצטרפת לזו הוויזואלית – משום שממושב הנהג אתה רואה את המנוע מאחוריך ובמראות הצד את שני כונסי האוויר הגדולים.
השאלה המאוד ישראלית לגבי מכוניות כאלו היא "איפה כבר יש לנסוע איתן?". אז מסתבר שיש. בצד ימין של ההגה נמצא ה"manettino", ה"איש הקטן" שבורר בין מצבי הנהיגה ממצב "גשם" ל"ספורט" ועד ליאללה־בלגן. הנעה אחורית יחד עם כביש רטוב ובעיקר – יותר מ־800 סוסים עלולים להיות מתכון מסוכן מאוד בעיקר כשהמכונית שבידיים שלך שווה כל כך הרבה, אבל די מהר אתה מבין שזו מכונית שיודעת להיות ידידותית מאוד. כזו שאפשר לחיות איתה ביום יום, ולא צריך הרבה כביש כדי ליהנות ממנה. מעיכת גז קטנה והתענגות על התאוצה, כשביציאה מהכיכר אני בודק שהאחוריים יודעים לבעוט קצת ושוב - החיוך מתפשט על הפנים. זהו. רק בשביל זה היה שווה את הכסף (שאין לי).
אדומה לכביש, צהובה למסלול
זו הפעם הראשונה שפרארי משיקים מכונית מחוץ לאיטליה בגלל שצמיגי מישלן המפונקים למסלול לא אוהבים שהטמפרטורה נמוכה מ־22 מעלות, כמו שקורה עכשיו במרבית של צפון איטליה. במישלן מפתחים לכל דגם של פרארי, במשך כשנה וחצי את הצמיגים שיתאימו לה, למשקל ולכוח, זוג קדימה וזוג אחורי. נעלי גומי בתפירה עילית אישית.
אחרי שסיימנו את הכביש הציבורי החגיגה עולה עוד שלב. 296 נוספת מחכה לי בפתח המסלול של מונטה בלנקו, הפעם בצהוב, דגם אגרסיבי יותר שמיועד למסלול ונקרא "Assetto Fiorano" שזה במילים פחות איטלקיות הכוונון של "פיוראנו", מסלול המרוצים והניסויים הפרטי של פרארי. ממכונית שהיא חטובה גם בגרסתה "הרגילה", קוצצו בערך 1.77 ק"ג לכל סוס, המתלים הוקשחו, והצביעה הוחצנה. ברור שהצהובה הזו מוכנה לדבר האמיתי – השאלה אם גם אתה, כי "כמה נהגים כבר עפו מהמסלול הרטוב ושברו לנו פגושים קדמיים", ספק אומרת ספק מאיימת מנהלת יחסי הציבור, וממש לא בא לי להיות זה ששינה ל־296 את הצורה.
אבל אין ברירה, תערובת של התרגשות שמחה ופחד כשליטרים של אדרנלין מציפים את העורקים ושנינו יוצאים לבדוק את המסלול. אתה יושב ממש במרכז המכונית ומרגיש שהיא קטנה בהרבה ממידותיה, שהיא עוטפת אותך, עד כדי כך שאם תרצה תוכל לשלוח את היד לגעת ללטף בירכתיים או בחרטום, כשעל פסי האדום־לבן של העיקול ההגה המשובח מתקשר איתך ושואל איפה בדיוק תרצה לשים את הצמיגים. מיד אחריהם מגיעה הישורת ואתה מועך באגרסיביות את המצערת כש־GTB מזכירה לך שהיא יודעת להאיץ ל־100 קמ"ש בפחות משלוש שניות, והקמ"שים הולכים ומצטברים ועוברים את ה־200 בקלות, ומעל ל־260 קמ"ש אתה כבר חושש להוריד את המבט מהכביש כדי לדעת עד כמה התקרבת למהירות הסופית של 330 קמ"ש,
ואז לפני העיקול תגיע הבעיטה בבלמים שתמיד תהיה מוקדמת מדי.
בקרוב: פרארי ג'יפ
העולם משתנה, ופרארי תשיק בקרוב את הפורסאנגו (סוס מירוץ איטלקי), רכב ה־SUV הראשון בתולדותיה, שהיא מסרבת להגדיר אותו כזה, במין סוג של הכחשה. ב־2025 היא תשיק גם רכב חשמלי לגמרי. נהגתי ברכב שהוא הגשר לשני העולמות האלו, כזה שעדיין יש לו גם מנוע ספורט בנזין טהור, שריד לעולם הולך ונעלם, ואני משער שזה רק הוסיף לכך ששם, בערבות וולנסיה, בפרארי אחת היו צחוקים פרועים וצרחות של התרגשות, ואפילו - קצת לחלוחית בעיניים, של הילד ההוא שטס עם הוריו לאירופה הקלאסית, וראה בפעם הראשונה חלומות מוטוריים כאלו ועכשיו, באופן שלא הבין עד הרגע האחרון, גם נתנו לו לנהוג באחת מהן.
הכותב היה אורח פרארי בספרד
