לפני עשרים וחמש שנים, כשנכנסתי בפעם הראשונה לדיפנדר 90 (המכונה גם "הקצר") הישן, עלה על פניי חיוך עוד לפני שהתנעתי את המנוע. עכשיו חייכתי רק כמה דקות אחר כך, כשיצאתי לעקיפה הראשונה. בדיפנדר ההוא הייתה כל עקיפה בגדר תוכנית חומש, אך החדש מפתיע בתאוצה של ממש. תענוג. מנוע הדיזל שלו (3000 סמ"ק, 6 בוכנות, 250 כ"ס, 51 קג"מ) שקט, נעים וכמעט ספורטיבי.
הוא מצויד בהנעה קבועה לארבעת הגלגלים, שמעניקה לו אחיזה טובה בפיתולי הכביש, ולהבדיל מהדיפנדר הישן - הוא לא מתנודד כאנייה בים. הנוהג בו יושב ממש מול ההגה, רגליו מול הדוושות, והכתף השמאלית שלו בתוך הרכב ולא בחלון, כמו פעם. אבל - וזה אותו אבל שהעליתי כאן לפני כמה חודשים, כאשר נהגתי באחיו הארוך, הדיפנדר 110 החדש - אין בו המשהו שעושה כלי רכב לבעל ייחוד ואישיות, בוודאי לא בסדר הגודל של הדיפנדר הישן. חבל. סוזוקי, למשל, הוציאו בערך באותו זמן את הג'ימני החדש, שלא מתיימר להגיע ליכולותיו של הדיפנדר, אבל יש לו אישיות מובהקת וכובשת - כלומר, זה אפשרי.
היושבים בדיפנדר הקצר החדש נהנים ממושבים נוחים, לפנים ומאחור, משפע של שקעים ושל תאים. המבנה המהודק, חומרי הדיפון והריפוד המוצקים ותשומת הלב לפרטים משרים תחושה של איכות. הניטים הישנים, שפעם חיברו את משטחי האלומיניום של הדיפנדר מבחוץ, מופיעים עכשיו כאלמנט עיצובי בצידן הפנימי של הדלתות, נחמד מאוד. מי שקצת פחות נחמדות הן ידיות האחיזה של הנוסעים. השתיים שרכבי שטח רבים מציעים משני צידי החלון הקדמי פשוט לא קיימות. וגם מסך המגע לא נחמד. הוא קטן מדי, עשיר מדי - התגלמות ה־TMI - ולא חי בשלום עם אור השמש הישראלית.
הדיפנדר מצויד גם בכמה וכמה מצלמות. לדעתי הוא גם יכול לעשות לעצמו סלפי ולשלוח לדיפנדרים אחרים בארצות אחרות. על הכביש נהניתי מהמצלמה האחורית, שמציגה תמונה על הראי אם החלון חסום. בשטח נהניתי ממצלמת הגחון, שבמקרים מסוימים אף יכולה להחליף את האדם הקרוי "המכוון החיצוני". המצלמות האחרות, שבעיר עוזרות בחניה, הזהירו אותנו בשטח בעיקר מפני שיחים. מצחיק.
היום הראשון: דלתות כבדות
נפגשנו בדימונה ביום ששי בבוקר: שני ג'יפי רנגלר, אחד משופר מאוד ואחד לא, שני לנדקרוזרים ישנים, אחד כבן עשר ואחר כבן עשרים, וטנדר בן שלוש של מיצובישי. חברנו חיליק מגנוס - אנחנו מביאים את החילוץ איתנו. זה חוסך מתח וזמן - הציע שנפתח בטיולון רגלי לגבים כלשהם. נסענו לשם ומצאנו שהמשעול אליהם אכן קצר אבל תלול מאוד, ואחרי שלוש מאות מטרים ושתי החייאות נאלצתי להזכיר לחבריי שהתבקשתי לכתוב מבחן על מכונית עם גלגלים, ולא על אנשים עם מקלות. על כן חזרנו לכלי הרכב וירדנו בדרך בואכה גבי פרס. בדרך גילינו בעיה משונה במקצת: כובדן המפתיע של הדלתות. יכול להיות שקיבלנו למבחן דיפנדר משוריין, אבל אם הנהג והנוסע שלצידו אינם הרקולס, בנט או שמשון, ורוצים לצאת ולהיכנס כשהרכב עומד בשיפוע, הם עלולים למצוא את עצמם במצב מביך. אם הנוסע הוא ילד - אף במצב מסוכן.
בגבי פרס עצרנו לשיטוט קל, פגשנו מטיילים ורוחצים ושמנו גלגלינו לכיוון הר צבאים. הנוף יפה, חתחתי ופראי, הפריחה של סוף החורף משמחת את העין אבל לא שופעת כמו בחורף האחרון. מתלי האוויר של הדיפנדר משמחים גם הם, ומאפשרים לנהג להגדיל את מרווח הגחון ל־29 ס"מ מכובדים. זה בהחלט מרשים אבל ההגבהה הזאת מפחיתה מעט את יכולת השיכוך. אגב, יש לו גם מצב צליחה של מכשולי מים, ואז הוא מתרומם אף יותר, אבל אנחנו בישראל, ולמרבה הצער לא נקרו על דרכנו אגמים ונהרות.
בתור פיצוי נתקלנו במדרגות, דרדרות, שיפועים והצלבות. לא קיצוניים אבל הם הדגימו את תפיסת העולם של הדיפנדר החדש: בני אדם לא יודעים ולא רוצים לנהוג. למעשה, הוא החתים אותי על חוזה, שבו מותר לי (להלן צד א') לאחוז בהגה, להאיץ, להאט, ואפילו להחליט בעצמי אם אסע ב־high או ב־low. אבל עלי להודיע לו (להלן צד ב') אם הקרקע שמתחת לגלגליו בוצית, סלעית, מושלגת, חצצית, מוצפת ושאר מרעין בישין. צד ב' יכייל את עצמו בהתאם, והוא גם זה שינעל ויפתח את הדיפרנציאלים. אם ירצה צד א' להחליט בעצמו עוד החלטות, הוא מוזמן להסיט את ידית ההילוכים למצב ידני, על אחריותו.
בניגוד לרושם המיושן והנרגן שאולי מצטייר מהרשימה הזאת, יש מצבים שבהם אני מעדיף את ההילוכים שלי אוטומטיים. חבריי לטיולים כבר יודעים שאני נוטה לשקוע כל אימת שמזדמנים לי מעט חול או בוץ, ובדרך המעליבה הזאת למדתי שהתיבה האוטומטית היא מהירה ומדויקת ממני. כך נוסף לחוזה עוד סעיף: על אף כל האמור לעיל, צד ב' יחליט מתי להחליף, לאיזה הילוך, בכמה סיבובי מנוע, ומי יהיו ראש המוסד והרמטכ"ל.
נעילת הדיפרנציאלים היא סיפור אחר. הדיפנדר מצהיר שיש לו גם נעילה מרכזית וגם נעילה אחורית אבל שולל מהנהג את השליטה בהן, והוא נועל ופותח בעצמו. בדרך כלל זה עובד מצוין, עד הרגע שזה לא עובד. בשלב מסוים נעצרנו בגין הצלבה כפולה, גלגל ימני קדמי וגלגל שמאלי אחורי מסתובבים באוויר ושני האחרים שובתים מעבודה. אפשר לראות בזה פרשנות מוטורית ל"פתוח סגור פתוח" של יהודה עמיחי, אבל גם מערכת שלא הבשילה עד הסוף.
אינני איש טכני, אבל אני מסוגל לחוש את ההבדל בין דיפרנציאל שננעל נעילה מכנית יזומה ומלאה ובין נעילות אוטונומיות וחלקיות למיניהן. גם המהירות והתדירות שבהן הדיפנדר מבצע אותן - הן מוצגות בגאווה על מסך המגע - עוררו בי את הסברה שלא מדובר כאן בנעילה המכנית הטובה והישנה של 100 אחוז, אלא במשהו אחר. אני שב ואומר: המערכת הזאת עובדת יפה ומשחררת את הנהג מהרבה התעסקויות, אבל יש מקרים שבהם אין תחליף לנעילה המכנית המלאה, ויש גם מקרים שבהם אין תחליף ליכולת האנושית לצפות קדימה, להבחין במכשולים ובבעיות, לנעול ולהגיע אליהם מוכן מראש.
הגענו לאספלט, עלינו צפונה, ובנחל חימר ירדנו לדרך העפר שתמיד טוב לשוב אליה, זו שנעה על המצוק הצפוני של הערוץ. נעים לנסוע כשהשמש מאחורי הגב ולא מול העיניים. צללי הערוצים התבלטו לעין, ובאופק זהרו הרי מואב. אגב, פירוש המילה חימר הוא זפת, ואם מטיילים ברגל בתחתית הערוץ אפשר לראות מקומות שבהם היא נובעת מן הגדות הזקופות.
היום השני: ארוחה בצל השיטה
למחרת בבוקר יצאנו לכיוון מושב עין תמר, הדרמנו כמה קילומטרים מהירים בנחל אמציה, ונטינו מערבה במעלה נחל אביה, המתחתר בין גבעות מסנוורות של חוואר. חצינו את כביש הערבה ועלינו בדרך נוחה לעבר הרכס שמאחוריו נחל צין. כשהגענו אל שיאו נפרשה לפנינו תמונה מפתיעה: מאות מכוניות פרטיות חונות באמצע המדבר, ומאות אוהלים צבעוניים קטנים, נושקים זה לזה, וריח שאין לטעות בו ממלא את האוויר, וקהל רוקדים עצום ורב. בני ובנות תשחורת, וגם בני תקרחת שעוד לא השתחררו מהטיול הגדול, וכולם מקפצים כגדיים ובמצב רוח משופר מאוד. חצינו את המחנה בזהירות הנדרשת, ירדנו אל "המרפסת" הידועה של נחל צין, ונסענו בו מעט מערבה, עד המקום שבו מצטרף אליו נחל חצרה, שבא מהמכתש הקטן.
כאן צומחת שיטה נאה, שחברנו חיליק קבע איתה ארוחת בוקר. לידיעתכם: אנחנו חבורה שמטיילת יחד כבר שנים רבות. פעם היינו נוסעים בכל יום כעשר שעות, עוצרים עצירה חטופה של פיתות, שמן זית, עגבניה וביצים קשות. היום אנחנו נוסעים שעתיים ועוצרים לסביאות ולזלילות של שלוש. הגבינה המלוחה הומרה בפקורינו, שימורי הסרדינים בסלמון כבוש, הקבנוס ברוסטביף. בקיצור, הדיפנדר החדש התאים לנו מאוד, גם הצמיגים שלנו התעבו, ממש כמו שלו.
כמה מאות מטרים מערבה משם עומד השלט שאוסר על המשך הנסיעה במעלה הצין. נטינו ימינה בעלייה תלולה שעוקפת את המפל האדיר של נחל חצרה, וירדנו אליו מעורפו. הסיוע לבלימה בירידה הזאת הוכיח את עצמו, ולהבדיל מאחיו בכמה מכוניות אחרות עובד בשקט ולא בחריקות ובנקישות.
הגבים שלפני המפל היו מלאים, ומשפחה חביבה רחצה בהם בעירום. אומר זאת כך: אפילו מסכות הם לא לבשו. החלטנו לא להפריע לאידיליה ונסענו לטיולון במכתש הקטן. מן המכתש יוצאת דרך נוחה אל כביש 25, ועלינו בה לדימונה לפרידה ולתדלוק. הרשיתי לעצמי לא לבדוק את צריכת הדלק. להערכתי היא סבירה בהחלט, ובהתחשב במחירו של הדיפנדר - זה לא ממש משנה.
סיכום: הצהרת הון
הדיפנדר 90 ("הקצר") החדש נוסע טוב מאוד בשטח וטוב מאוד בכביש. הוא גם יפה לעין, אף שהשמין קצת והתארך קצת ואיבד את הייחוד העיצובי של הקוביה שהייתה ה־90 הישן. הוא גם יקר. מחיר הדגם שלקחתי למבחן - SE250 - הוא 545,000 שקלים, ויש דגמים יקרים ממנו. כלומר, אם הדיפנדר הישן היה הצהרת כוונות, הדיפנדר החדש הוא הצהרת הון. האם הפוזה והיכולות שלו מצדיקות את מחירו? זו כבר החלטה של אדם בינו ובין עצמו.
