אתם מכירים את התסריט הזה. הבוקר הגיע, ואתם נכנסים לאוטו מצוידים בכוס קפה בדרככם לעבודה. עוד בטרם לחצתם על הגז אתם כבר חושבים על הפקק האימתני והקבוע שמחכה לכם בדרך. רק המחשבה על כך גורמת לכם לכאב ראש.
אם הפקקים והיום הארוך שלפניכם לא מספיקים, אז נהג חצוף חותך אתכם מימין, רוכב קורקינט כמעט נכנס בכם ומישהו מאחוריכם בטוח שאתם נוהגים לאט מדי, חולף על פניכם ומברך אתכם ואת אמכם בקללות עסיסיות.
זעם כבישים, התופעה שכל מי שנוהג מכיר.
צפו בכתבה על זעם כבישים
עריכה: אדם רייק
"אני נוהג בממוצע בין 10 ל-12 שעות ביום", מספר אורי ג'ורג'י, נהג מונית ותיק. "בזמן האחרון העדיפות שלי היא לנהוג בלילה, הנהיגה ביום נהייתה קשה מנשוא. יש תחושת עומס בגוש דן, תוסיפו לזה גם את כל האופניים והקורקינטים שגרמו לכך שהתנועה נעשית יותר ויותר מסוכנת ואת החום הכבד בארץ, כל אלו גורמים לאנשים לנהוג בטירוף. לא פעם ולא פעמיים אני מרגיש בסכנת חיים. בכל יום שאני מסיים את יום העבודה שלי אני מברך 'הגומל'. מהחומרים שיש במצלמה באוטו שלי אפשר יהיה לעשות סרט דוקומנטרי על איך לא לנהוג".
אז איך בתוך הכאוס הזה אתה מצליח לשלוט בעצבים?
"עם השנים למדתי להכיל דברים מרגיזים מאוד, אני לא יכול לתקן את העולם וזו הפרנסה שלי. אני משתדל לשמור על העצבים, אבל היו מקרים שהידיים רעדו, הגוף רעד, העצבים עלו - הפתרון הוא להכיל ולבלוע את הרוק".
הדעה הרווחת במדינה היא שבלגן בכבישים הוא תופעה ייחודית לישראל. אנחנו נוטים לחשוב שבאירופה למשל הכול מסודר ולא צופרים. הרבה פעמים אנחנו אף משווים את עצמנו למדינות אחרות ותוהים למה כשהרמזור מתחלף לירוק שם, אנשים נוהגים בסבלנות, בעוד שפה בתוך רגע מתחילים לצפור.
"כחברה, אנחנו לא בדיוק מקדשים איפוק, נהפוך הוא, אנחנו אומרים שמי שלא דופק על השולחן – לא מקבל. אנחנו לא רוצים לצאת פראיירים", מסביר הפסיכיאטר ד"ר אילן טל. "לחיות בישראל זה לחיות בעומס, יש מלחמות מפעם לפעם, יש שוב בחירות, בעיות כלכליות, הכביש הפך להיות אחד האזורים הלגיטימיים מבחינתנו להוציא את הלחץ".
בחו"ל זה אחרת?
"יש מקומות עם כללי התנהגות אחרים, מקומות שבהם למשל לא לגיטימי לצפור. בישראל יש מקומות שבהם מותר להתעצבן ומקומות שאם תגיע, תצעק ותתעצבן, אנשים לא יבינו מאיפה נחת החייזר הזה. רוב האנשים שמקללים ומתפרצים בכביש עשויים להתפרץ גם במקומות אחרים, אבל לא בכזו עוצמה. הלגיטימציה של להתעצבן בכביש מובילה אותנו פתאום להתנהגות קיצון".
איך היית מאפיין את האנשים שנוטים להתעצבן יותר?
"יש בינינו אנשים שהמרווח אצלם בין חשיבה למעשה הוא קטן. הסיכוי שלהם לעשות משהו כי הם עצבניים הוא גבוה יותר. יש כל מיני סיבות לכך שהרווח הזה מצומצם, זה יכול להיות כי היה לנו יום מאוד קשה וכבר השתמשנו בכל האנרגיה הנפשית שלנו, או שיש לנו הפרעת קשב אימפולסיבית, או שמבנה האישיות שלנו הוא כזה. עם זאת, גם אנשים מאוד בריאים נפשית יכולים להגיע למצב הזה אם הם עוברים תקופה עמוסה".
מה לדעתך אפשר לעשות כדי להתעצבן פחות?
"ההכשרה שלי לימדה אותי שכשבן אדם מתעצבן, המטרה הראשונה היא להוריד לו את העצבים. זה אפילו לא משנה אם הוא צודק או לא, עכשיו המטרה היא להוריד את העוצמות. אנחנו הרבה פעמים אומרים "שילמד!", מה ילמד? מאיפה אתה יודע איך הוא לומד? אין שום טעם לנסות לחנך אותו.
גם אנשים שקרובים אלינו, אנחנו בהרבה מקרים לא מצליחים לחנך ולהשפיע עליהם".
אז על אחת כמה וכמה זה קשה עם אדם שזה הרגע פגשנו.
"במקרה כזה מדובר בתחושת השפלה מבחינתנו, אנחנו מרגישים שאם נפגענו אז נחנך את האדם הפוגע בתמורה. עם זאת, הסיכוי שמשהו יזוז אצלו הוא נמוך – והרבה פעמים נישאר מתוסכלים".
"אני לא רוצה לתת תחושה שזה לא לגיטימי להתלונן או לכעוס", מדגיש טל, "זה לגיטימי כל עוד בסופו של דבר זה מרגיע אותנו. כעסנו קצת, התלוננו קצת ונרגענו. זה הופך ללא לגיטימי כשהכעס מוביל אותנו לעשות מעשה שאנחנו לא רוצים לעשות, או במקום להפחית את הכעס רק מעלה אותו.
"קחו לדוגמה חופשות בחו"ל, לפעמים מוכרים לנו שם מים ב-5 אירו, ואנחנו אומרים לעצמנו: 'איזו גניבה, מים ב-5 אירו, אבל יאללה זה טיול, אז אשתה מים כי אני צמא עכשיו'. אתה מוכן שירוויחו עליך כל עוד אתה נהנה. צריך לראות איך מביאים את הדבר הזה גם לכביש, להגיע למצב שגם אם סידרו אותך, אתה מעדיף להחליק את זה כדי שיהיה לך יותר שקט ונעים. אני למשל מתייחס לנהיגות ארוכות כאל הזדמנות לעשות טלפונים, לשמוע מוזיקה, ללמוד שפות חדשות – כשאני מתייחס לנהיגה ארוכה כאל הזדמנות לכיף, אז כיף קשה יותר להרוס".
4 צפייה בגלריה
''הכביש הפך להיות אחד האזורים הלגיטימיים מבחינתנו להוציא את הלחץ". ד"ר אילן טל
(צילום: אורי דוידוביץ')
המכשולים הפיזיים והחברתיים הם אכן גורמים חשובים המשפיעים על תרבות הנהיגה בארץ, אבל בסופו של דבר מי שמעבד את הסיטואציה ומניע אותנו לפעולה הוא המוח. מה בעצם קורה בגלגלי מוחנו כשאנחנו נתקלים בסיטואציות מסוימות בכביש? "כשאנחנו עסוקים בלהבין עד כמה אנחנו מאחרים, כמה זמן עוד יש לנו בפקק, הדבר הזה מייצר לחץ", אומרת ד"ר קרן בן יצחק, מומחית למדעי המוח. "הכביש הוא אומנם מקום יומיומי עבור רובנו, מקום מאוד מוכר, אבל הוא גם נתפש עבורנו כמקום מאיים. אם מישהו חותך אותך בכביש במהירות ובהפתעה, הדבר שרובנו נרגיש הם סימפטומים מיידיים, חושיים וגופניים, הקשורים בפחד".
ד"ר בן יצחק מוסיפה: "כיונקים המוח שלנו מכוון קודם כל לאיתור והתמודדות עם איומים. המוח שלנו כל הזמן עסוק באיתור איומים, אפילו בלי שאנחנו מודעים לכך. זה חלק מהמנגנון ההישרדותי שיש לכל היונקים. אם אנחנו נכנסים לעימות, אנחנו צריכים להחליט אם יהיה נכון עבורנו להיכנע, להילחם או להישאר אדישים. האופן שבו נבחר לנהוג קשור לסביבה שגדלנו בה, למסרים שהפנמנו ולמה שלימדו אותנו כנכון כדי להבטיח את שלומנו. אם למשל גדלתי בסביבה שמקדשת אלימות, ורואה בה ובאגרסיות דרך לפתרון קונפליקטים, זה כמובן ישפיע על המוח שלי והוא יתעצב על פי המסר הזה. אדם כזה ייטה להתפרצות מהירה יותר וקשה יותר לשליטה ולוויסות. לעומתו, אדם שגדל בסביבה מטפחת ומעצימה, שלימדה אותו שניתן להבטיח את שלומו דווקא על ידי שיתוף, ויסות ואימוץ נקודת מבטו של האחר, סביבה שטיפחה אמפתיה, לו יש סיכוי נמוך יותר להיכנס לעימותים, ליצור עימותים וכמובן להיפגע מעימותים".
מה לדעתך מבדיל אותנו בעניין הזה ממדינות אחרות?
"המדינה שלנו רוויית מתח. היא לא בעלת תוקף מובן מאליו לקיומה, גם אם חלקנו מאמינים שכן. עצם הקיום שלנו נמצא באיום מסוים, אין לנו רווחה קיומית שכנראה קיימת בניו זילנד או בשווייץ. ישראל רוויית סטרס ואלימות, וזה משפיע על המוח שחשוף לכך שנים על גבי שנים. אם רוצים לחנך את המוח הלאומי להיות עמיד יותר, צריך לחנך כבר מגיל צעיר, הרבה לפני שעולים על הכביש, שזה בסדר לחשוב הכול ולהרגיש הכול – זה אנושי וטבעי. אנחנו נולדים עם מערכת רגש ועם דחפים ואגרסיות, זה גם נחוץ עבורנו במצבים קונקרטיים כאלה ואחרים. את הנהיגה באופן כללי צריך לתפוס כמשהו שהוא חלק מהפסיפס החווייתי של החיים. אנחנו המצאנו את זה, וזה חלק מהחיים שלנו".
