(ירון שרון)
לכל אופנוען יש תשובה ברורה ובלתי מתפשרת לשאלת השאלות, זו שמגדירה אותו דרך בחירתו המוטורית - מהי אופנוענות. האם זו דרך יעילה ומהירה להגיע מנקודת מוצא ליעד, נוכחים-נפקדים בתוך תנועה זורמת, יעילים ומהירים ומחפשים דרך לראש התור, חונים ברגע ומשוחררים כמעט לגמרי מדאגות של עומס תנועה? או שזו בחירה פחות מעשית, נדידה רכובה בין נקודות כחלק מתרבות דו-גלגלית, עם תחושת שייכות עזה למי שבחר כמונו. שחרור מדלתות ודפנות עם רוח בפנים וצליל מפלט באוזניים.
אצלי למשל, התשובה לשאלה תמיד הייתה ברורה. אופנועים תמיד היו חלק מחיי ואף פעם לא ראיתי בהם כלי רכב. כן ראיתי בהם שותפים לדרך. העובדה שהם גם כלי תחבורה יעיל היא בונוס חביב, לא הרבה מעבר. וכל אופנוע עליו רכבתי הותיר בי חותם, חוויה לעולם. את חלקם אהבתי יותר, אחרים פחות. אבל כל אחד מהם העביר אותי מסע של גילוי.
כשאני רוכבת על אופנוע - כלי הנדסי עם מנוע - אף פעם לא חשוב לי מספיק לשאול איך הוא מרגיש עם כל הדיאלוג הזה. כן היה לי חשוב לברר עם עצמי איך אני מרגישה. מה הוא עושה לי, מה הוא מוציא ממני, איך הרוח שלו מתחברת לזו שלי. ושום דבר בהיסטוריה המוטורית שלי לא הכין אותי לרכיבה על אורל, אופנוע תלת-גלגלי, עם סירה, מרוסי
אתם רואים אופנוע עם סירה וחושבים על שנות ה-60 העליזות, אבל אורל התחיל את דרכו בנסיבות הרבה פחות משמחות. אי שם בתחילת שנות ה-40 חיפש הצבא האדום הסובייטי פתרון מהיר ויעיל לשינוע חיילים בתנאי שטח קשים. משהו שיעזור לצמצם את עליונות הטנקים הכבדים של הצבא הנאצי. פתרון לא היה, אבל מחלקת מחקר יעילה במשרד ההגנה דווקא כן.
וזו גילתה את ב.מ.וו R71, אופנוע צבאי עם סירה שייצורו החל ב-1938 והופסק לאחר שנים ספורות, עם מנוע מאוד בסיסי, הספק מאוד נמוך ואמינות יוצאת דופן. מספר יחידות פורקו ונלמדו, תכניות הועברו, קצת עבודת העתק-הדבק והנה, אופנוע-סירה-מלחמה רוסי למהדרין שהזכיר מאוד אופנוע גרמני כלשהו.
הייצור החל מיד במוסקבה אבל חשש מפני הפצצות הנאצים וחיסול הכלי החשוב, שכנעו את הצבא להעתיק את פס הייצור למקום מעט פחות מרכזי. במקרה הזה, פינה מרוחקת ומבודדת בחבל הרי אורל. 2,000 ק"מ לכיוון סיביר, כזה מרוחק. מפעל לייצור רכב לא היה שם, אבל מבשלת בירה מקומית שעברה הסבה מהירה דווקא כן והצליחה לייצר במהלך מלחמת העולם השנייה כ-10,000 אופנועי סירה עבור הצבא האדום. לאופנועי אורל הודבקה מאותו רגע תדמית של מכונות מלחמה.
זוכרים את ההאמר האמריקאי שהפך גיבור מלחמת המפרץ? אז כזה אבל רק עם שלושה גלגלים ובלי גג. במשך כמעט שני עשורים זוהה המותג הסיבירי באופן בלעדי עם הצבא האדום, עד שבסוף שנות ה-50 החל ייצור אזרחי.
70 שנה חלפו ואני עומדת ברחוב תל אביב מול אחד כזה. אופנוע מלחמה סובייטי אבל מאוזרח וחדש לגמרי, יצור מוטורי ייחודי שהגיע מערבות הכפור למרק הסמיך שמכונה "אוגוסט בתל-אביב". ומדליק ככל שהוא נראה, די ברור לי שאין לאופנוע הזה שום יתרון של אופנוע חוץ מהעניין הזה של ישיבה חשופה לשרב. מצד שני, גם אין לו שום יתרון כמכונית כי אין לו מזגן. ומצד שלישי רוכבים עליו כאילו היה אוטו עם אוכף. וחם, כמה שחם. איך שורדים את זה?
צופרים לי, כל הזמן צופרים לי, ואני בטוחה שלא הבהלתי אף אחד, ולא חתכתי נתיב, ולא האטתי את התנועה, ולא כמעט הורדתי מראה. חיוך רחב מחובר לאיש עם הצופר, וגם אגודל למעלה. עוד צפצוף, ועוד חיוך ועוד אגודל. הפעם גם מצלמה. והעניין הזה ילווה אותי מ-100 המטרים הראשונים על האורל ועד הרגע בו אפרד ממנו לשלום.
במבט לאחור נראה לי שיותר משייצור הכלאיים הזה שימח אותי, הוא שימח את הסובבים אותי. ומכל האנשים שסביבי הוא שימח במיוחד את עולי ברית המועצות, שהופתעו לזהות בארץ את האופנוע שכל-כך מזוהה עם שורשי ההיסטוריה הפרטית שלהם.
תראו, האורל אולי חדש, אבל מבחינות רבות מדובר בכלי מאוד בסיסי שלפעמים עושה רושם שהוא זקוק לעוד מנוע כדי להזיז את עצמו בקצב סביר. אבל עוצמה זה לא הקטע שלו. כלומר זה כן, אבל עוצמה אחרת. כזו שמגיעה פחות מהמנוע.
כמו שצריך, הגעתי אליו מאובזרת ומצוידת, ממוגנת מכף רגל עד ראש. כי ככה צריך וראוי. אבל אורל הוא לא האופנוע שאתם מכירים וכדי להתחבר ויתרתי צעד אחר צעד על כל מה שהחוק לא מחייב. וגם ובעיקר על הפאסון.
כי אורל, יצור שהוא לא-באמת-אופנוע-לא-באמת-מכונית, לא-ממש-מאיץ ובעיקר לא-ממש-פונה, הוא חוויה אחרת. הוא לא נוח לרכיבה מעל 90 קמ"ש, אבל הוא מאפשר לכם ליהנות ממנו גם במהירות שמתחת. כזה שגורם לך להתגלגל בעצלתיים בכביש ולהתרגש כאילו קבעת שיא מהירות אישי.
אל תתבלבלו, זו לא חוויה פשוטה וצריך לעבוד בשבילה. רכיבה על אופנוע עם סירה דורשת השקעה, כי אתם חייבים לשכוח מכל מה שידעתם על רכיבה. אתם לא אוחזים בכידון, אתם למעשה גלגל ההגה של הסירה שלצדכם. אתם לא רוכבים, אתם משיטים.
אל תצפו לחיים קלים. האופנוע הזה דורש עבודה אבל אם תתמסרו, הוא ייקח אתכם למחוזות של שמחה, יזרוק אתכם למקורות ראשוניים. זוכרים שהסבו עבורו מבשלת בירה למפעל רכב? זו מהותו - תבחרו יעד, תחתרו אליו, תעבדו קשה ותרוויחו ביושר את האושר. כי אם יש משהו שאופנוע המלחמה הזה - שכל מהותו הייתה שינוע חיילים אל מותם הכמעט-ודאי - שכח ממנו, זה עברו. היום, בהווה, הוא ממוקד במטרה משובחת ונעלה באמת, הפצת שמחה ואור.
תודה מיוחדת וענקית למיכאלה חזני שהפיקה
