בילדותי הנעימה ברמת הגולן הייתה לי ולבן דודי תאוריה לפיה רכב לא באמת צריך דלק. סברנו כי זה מותרות. חשבנו שהדלק אמנם עוזר לרכב לנסוע, אבל הוא מסוגל לנוע גם בלעדיו - פשוט מעולם לא ניסו זאת. הרי כל פעם שכמעט נגמר הדלק במכל, הסברנו לכל מי שרצה לשמוע (ולא היו הרבה כאלה), מיד ממלאים אותו שוב, אבל מעולם לא ניסו את הדבר הפשוט: לנסוע ללא דלק. היה זה כמה שנים אחרי אותה תובנה, בכביש בין אילת למצפה רמון, שהאוטו שלי נתקע וצלצלתי לבן דודי עם הבשורה המרה: תשמע, לגבי הדלק, אתה זוכר את התיאוריה שלנו? אז היא לא נכונה. האוטו לא נוסע בלעדיו.
כאשר פנו אליי לפני כמה שבועות וסיפרו לי שיש יהודים במיאמי שהמציאו דבר מדהים - מכונית שנוסעת על מים, חשבתי כמה שניות ולבסוף שאלתי: תגידו, בלי לפגוע כמובן, מכונית שנוסעת על מים זה לא דבר שהמציאו כבר? כלומר, לא מדובר בעצם בסירה?
ללמדכם עד כמה רחוק הייתי מהאפשרות שיש בעולם אנשים ששוקלים למלא במכל של רכבם מים במקום דלק.
בואו נתחיל מהסוף: אני במצב של ווין־ווין. אם מה שראיתי פה בגראז' באחד מאזורי התעשייה באזור המזרחי של מיאמי יעבוד, הרי שפגשתי את האנשים שיהיו בקרוב בין העשירים ביותר בעולם וחשוב מכך - את האנשים שהמציאו את אחד הדברים הגאוניים, החסכוניים והשימושיים שבן אנוש המציא במאה שנים האחרונות. אם זה לא יעבוד - פגשתי משפחה יהודית ציונית שמעיזה לחלום הכי בגדול שיש ועל הדרך ראיתי את מיאמי, מה רע? מיאמי יפה עד כאב ומלבד רגע אחד של בעתה שהיה לי כאשר עליתי על המשקל במלון בלי לדעת שהם לא מודדים שם בקילוגרמים (חשבתי שעליתי עשרות קילו בטיסה כי המשקל הראה 129 או משהו כזה), היה באמת מושלם.
בדרך כלל כשאני פוגש יהודים בחו"ל מעסיקה אותי השאלה מה יגרום להם לעלות לישראל, אבל היהודים הרבים שפגשתי במיאמי הסבירו לי דבר חשוב, תחזיקו רגע ראש ותהיו איתי: אי אפשר להיות נשיא ארה"ב בלי לנצח בפלורידה. מבלי להיכנס לנבכי השיטה בארה"ב, זה שניצחת בניו־יורק או בסן־פרנסיסקו זה אחלה, אבל החוכמה היא לנצח במדינות המתנדנדות ופלורידה בראשן, אוקיי? בוש ניצח את אל גור בזכות כמה אלפי קולות איפה? נכון מאוד. בפלורידה. אז כדי להיות נשיא צריך לנצח בפלורידה ואי־אפשר לנצח בפלורידה בלי התמיכה של מאות אלפי היהודים שחיים שם, מאתיים אלף מתוכם ישראלים שנמצאים כאן בכל פינה במיאמי (נכנסתי פה למספרה וניסיתי להיזכר איך מבקשים גילוח מלא, אי וונט בולד יו נואו, גימגמתי, עד שהבחור עצר אותי ואמר - מה אתה רוצה מותק, לא הבנתי).
המשמעות היא פשוטה - אתה לא יכול להיות נשיא בלי שאתה עובר דרך הקול היהודי פה ולכן אתה לא יכול להרשות לעצמך לעצבן את היהודים יתר מדי, ובשורה התחתונה: היהודים פה בפלורידה הם - מבחינת יחס כמות להשפעה - הכי מעט יהודים עם הכי הרבה השפעה על מעמדה של ישראל אצל מנהיג העולם החופשי ובעצם בעולם. מה זה אומר? שעם כל הכבוד לפטריוטיות - אולי עדיף שהיהודים במיאמי ופלורידה ספציפית - יישארו כרגע שם.
איתן, דורון ואביהם יהודה למשפחת שמואלי מחכים לי במשרדי החברה היפים אך לא מהסוג מנקר העיניים. לאן הגעתי, אני שואל, ודורון הבן הגדול עונה לי: למקום שישנה בקרוב מאוד את העולם. אני מביט בספקנות בחלל שבו אני נמצא, אבל אוהב את התשובה הזאת. יש לי שאלה, אני אומר להם, לפני שתראו לי את הרכב הזה שנוסע על מים אני חייב להבין: אם המצאתם המצאה כזו גאונית, אם מצאתם דרך להחליף את הדלק במים או מה שזה לא יהיה בדיוק, למה אתם מבזבזים את הזמן על הכתבה הזאת? מה אתם צריכים אותה בכלל? רוצו ותמכרו את זה ללא יודע מי, ותעשו מיליונים. ביליונים, מתקן אותי איתן, האח הצעיר, אבל יש פה איזה מלכוד שיווקי.
הנה מה שהבנתי מהסבריהם, אבל בשפה שלי: נניח אני אגלה כעת שמכונית יכולה לנסוע על רסק עגבניות - בשביל להתעשר מזה אצטרך שיהיו בכבישים המוני מכוניות חדשות שיתאימו את עצמן להמצאה שלי. מכוניות שאפשר למלא בהן את הרסק. וכדי שמישהו יקנה את המכוניות עם הרסק אצטרך גם שיהיו בלי סוף תחנות דלק חדשות שסוחטים בהן עגבניות או משהו, כי אחרת איפה אתדלק? רוצה לומר - העסק של משפחת שמואלי ושל המשקיע שלהם, ג'ו נקש, יהודי שמכל עבר פה בפלורידה מביטים עליך בניינים בבעלותו, הגיע לנקודה שבה הוא אולי כמעט מוכן מבחינה מדעית, אבל הוא עוד מחפש את נקודת הפריצה. אחת האפשרויות אגב היא להתחיל לייצר גנרטורים, כדי להוכיח שההמצאה עובדת, ומשם להתקדם למכוניות.
תכירו את יהודה שמואלי. הוא יושב מולי כרגע מלא עזוז. יש לו שלייקס, פריט לבוש שתמיד מעורר אצלי אמפתיה (מדוע לא מקובל ללכת עם הדבר הנהדר הזה יותר?), הוא בן 82 והוא מגיע כל בוקר למעין מוסך שמחובר למשרדי החברה שלו, כדי להסתכל על אהבת חייו, המכונית שמסוגלת לנסוע בלי דלק. באנו לפגוש את העתיד אבל אני מתפתה לשאול גם על העבר. ויהודה נעתר ברצון. אמא שלו הגיעה לישראל בדרך מפותלת לאחר שהכנסייה הצילה אותה, אבא שלו הגיע ממרוקו בתקופה שבה, לדבריו, משפחות רבות נהגו לשלוח את אחד מילדי המשפחה לישראל. הם גרו בירושלים בחצר הורודנא. הוא זוכר שהיו שירותים בחצר. נולד ב־1938.
זו חוויה מוזרה לשבת עם יהודי די עשיר במיאמי, אדם שהספיק להקים מפעל דפוס שגילגל מיליוני דולרים בפלורידה, ולשמוע סיפורים על הבריטים ששלטו בישראל בילדותו ועל הימים בהם ישב כילד על אדן החלון, מחכה לאמו ורואה למטה את הסקוטים צועדים משנלר, מקשיב למנגינת החלילים שלהם שעד היום מרגשת אותו.
אחרי כמה שנים בירושלים, עבר עם אמו לצפת. בגיל 10 היה פעיל בבית"ר. אני מדגיש שוב את הקונטרסט, כי זה הדהים אותי: אני יושב מול אדם שיש סיכוי (בהמשך אנסה להבין בכוחותיי הדלים מה אחוזי ההצלחה של הסיכוי הזה) שהוא המציא את הדבר החדשני ביותר בתחום הרכב, והוא מספר לי כעת על הלווייתם של עולי הגרדום בצפת ואיך הבריטים לא הסכימו שיהיו סממנים יהודיים בלוויה, אבל שלחו אותם בכל זאת, כנערי בית"ר, לצעוד אחר הארון. הוא זוכר שהוא וחבריו הלכו ליד בגין שכבר אז היה נערץ על ידם. בגיל ההתבגרות הוא שימש כבחור שסוחב את מכונת הירייה, שפנדאו קראו לה, מעמדה לעמדה. הרעיון היה לירות בכל פעם כמה צרורות מעמדה אחרת, כדי שהאויב יחשוב שיש הרבה מכונות ירייה.
היה לו תחביב לאסוף גרוטאות ושלל של הבריטים ולבנות מהם דברים, ומבחינתו גם המכונית החדשה היא מוצר כזה שבנה מסקרנות. פעם בנה אקדח וחבר שלו ניסה לירות בו אך נפצע בעצמו. הוא מספר לי על כך וצוחק. אז זה היה נראה משעשע. יהודה עבד כנער בתור שוליה למכונאי. הרוויח חצי לירה ליום. הוא מספר שהיה מפרק מכוניות ורוחץ את כל החלקים שלהן, הרגיש שרק ככה יבין את המכונה באמת. ההמצאה שבעטייה התכנסנו והגענו עבורה עד הלום הגיעה אצלו ממקום פרקטי. מצורך אמיתי: היה לו אופנוע בתקופה שבה הערבים עשו אמברגו על נפט ולא היה לו כסף לקנות בנזין. זה היה עבורו קשה מנשוא: להחזיק אופנוע ליד הבית בלי שיש לו כסף להסיע אותו. הוא ממש זוכר את התקופה הזאת שבה הוא יוצא מהבית, רואה את האופנוע מיותם ואומר לעצמו: חייבים לפתור את נושא הנפט. לא יכול להיות שאין אלטרנטיבה.
אני אוהב לפגוש אנשים בגיל של יהודה שנולדו בישראל כי סיפור חייהם שזור בסיפור ימי הולדת המדינה. תמיד מרתק אותי להבין דרכם איזה דור בר מזל אנחנו ועד כמה הכל מובן לנו מאליו, ולא היה כך עבורם. יהודה התגייס בשנת 55' ליחידה 150. שירת בקציעות, הפידאינים המצרים היו מציקים להם ושמים מוקשים. בשלב מסוים הוא נכנס לאבו עגילה והקים תחנת קשר. זה היה חידוש כי עד אז היה מורס־מן פשוט, אבל מהשלל שאסף הקים קשר ונהיה אלחוטן מומחה.
לסקוב היה רמטכ"ל באותם ימים, וכשהגיע לגזרה ורצה להעביר מברק - יהודה היה צריך להצפין ולשלוח את המברק לפיקוד דרום במורס, אך פעם אחת יהודה תפס אומץ ואמר לו - המפקד, לא צריך מורס, אתה יכול פשוט לדבר איתם. מכשיר הקשר שבנה היה מכשיר גדול - עם מנורות שמחממות את החדר, אבל זה עדיין היה עדיף על מורס. הרמטכ"ל היה נרגש מכך שגם במדבר פארן, מקום שלא היו בו בזמנו טלפונים ולא הייתה תשתית לטלפונים, הוא יכול לשוחח עם הפיקוד.
שמו של יהודה נודע ברבים בעקבות ההישג הזה והוא נהיה האלחוטן של בן־גוריון בשדה בוקר. בן־גוריון אמנם פרש אבל המשיך לקבל עדכונים, או כמו שיהודה מסביר לי בפשטות: הוא לא באמת פרש. כל יום הצפנתי לו מברקים ופיענחתי אותם. הוא היה עם בן־גוריון כמה חודשים. נכנס לביתו לפחות פעם ביום. וכן, שאלתי והתשובה חיובית: הוא ראה אותו מדי פעם עומד על הראש בכניסה לסלון. שאלתי על פולה, ויהודה לא זוכר אותה כאישה נחמדה במיוחד. הוא גם מספר שהיה צריך להחזיר דברים שהיא גנבה מחדר האוכל - נשמע כמו פרשת המעונות הראשונה בתולדותינו. יהודה התמקצע - "מכתב מוצפן בנוי מחמישיות של אותיות. אני הייתי משדר 26 חמישיות בדקה", הוא אומר בעיניים בורקות.
יום אחד הגיע מברק במורס - יהודה קורא אותו וזה מה שכתוב: "האלחוטן שלך הוא בית״רי לשעבר". בן־גוריון קיבל הודעה שהאלחוטן, שומו שמיים, אינו מפא"יניק. יהודה התלבט - להראות את זה לזקן? שלטתי בתחנה, הוא מסביר לי, יכולתי להשמיד את המברק, אבל החלטתי להראות את זה לבן־גוריון, חשבתי שאולי זה ימצא חן בעיניו שאני לא חושש והוא יגלה גדלות נפש. ובכן, הוא לא גילה: בן־גוריון הסתכל על המכתב, שתק שנייה ואמר (פה יהודה מחקה את הזקן): "תיקח את הדברים שלך ותלך מפה".
את מי עוד פגשת, יהודה, חוץ מבן־גוריון?
"הייתי צלם. כל מי שבא לצפון הלכתי לצלם אותו. צילמתי את גולדה. יש לי בבית סרט שרואים בו את בגין, הוא בא לאזכרה בראש פינה, ויש לי גם פפראצי של ספיר משתין בחצור".
אני לא יודע מה בדיוק הכין את יהודה לרגע שבו ימציא את מה שלדבריו ישנה את העולם, אבל אולי זו אחת מהתחנות הבאות בחייו: הוא עבד על אונייה שנקראה הר כנען. למד שם על מנועים. לאחר מכן הוא עזב את האונייה והלך לעבוד בקייזרילי, מפעל מכוניות בחיפה. הוא עשה בקרת איכות למכוניות. היה צריך לאשר את הג'יפים שנשלחו לצבא והכל - לחתום עליהם לפני שהם יצאו מהמפעל. "הצבא טען שהמתלה הקדמי של הג'יפ היה נופל בקפיצות", הוא אומר לי, "אז פתרתי את הבעיה באופן שעד היום חברת ג׳יפ משתמש בפטנט הזה - מסבים של גומיות. לצערי לא רשמתי על זה פטנט".
יום אחד יהודה מצא מאמר אקדמי על מים שאתה מפרק ועושה מימן ואז שוב הופך אותם למים. הוא נדהם. כי זה לא נגמר, הוא מסביר לי. יהודה החליט לנסות למלא את האופנוע במקום בדלק - במימן. הרגיש שיש משהו. הוא חקר באובססיביות את נושא המימן. את פירוק המים. קרא כל מה שיכול על האטום. למד על הנושא שנים - איך לפרק מולקולות. אנשים חשבו שהוא משוגע. בשלב מסוים עבר לגור באמריקה עם המשפחה - פתח בית דפוס ענק בפלורידה. מהגדולים ביותר. בית הדפוס שיגשג, עשרות עובדים, הכנסה פסיבית - ונחשו מה? יהודה נהיה משועמם. העסק הניב מיליונים. בוקר אחד הוא אמר לבניו שעבדו איתו שהוא רוצה כסף כדי להגשים את החלום ולהמציא מנוע שעובד על מים. הבנים זרמו. הם קנו מנוע דיזל והתחילו לעשות עליו מודל. אחרי חצי שנה המנוע התחיל לעבוד. 70 אחוז מים. 30 אחוז אלכוהול. למה אלכוהול? אני שואל - "בדפוס היה אלכוהול כי מוסיפים אותו למים. זה מה שהיה שם אז בזה השתמשתי בהתחלה". יהודה עשה ניסיונות עד שהמנוע עבד.
בשלב מסוים איתן ודורון הבנים קלטו שיש פה משהו פסיכי. הם גייסו את המילארדר ג׳ו נקש. בהתחלה הוא היה סקפטי, אבל החליט לתת צ'אנס: יהודה והבנים אמרו לו - תביא מים מהרכב שלך. הוא שפך את המים במנוע דמה וזה החל לפעול. נקש התלהב וביקש להישאר לראות את המנוע עובד לאורך זמן ולראות שזה לא רמאות. מילא שוב את המנוע במים. המוצר השתכלל לאט לאט, הם עברו ממנוע קטן למנוע גדול וכעת, כעבור שש שנים. הם מאוד קרובים למוצר. זה מבחינתם לא סטארט־אפ. לא רעיון. יש להם אב־טיפוס.
אנחנו מסיימים את השיחה ועוברים לצד השני של הבניין. עד עכשיו ישבנו במשרדים ושמעתי סיפורים על כך שמהמקום הזה תגיע גאולה לעולם. שמעתי גם חששות: זה לא דבר קל במיוחד לבוא למוקדי כוח אדירים ששולטים פה בעולם במשך דורות ולומר להם שזמנם אוזל. שהנה זה נגמר. הרי בסופו של דבר אם מכונית יכולה לנסוע על חומר שאינו דלק אלא מורכב מ־70 אחוז מים ו־30 אחוז תמהיל של אלכוהול ומימן מפורק, אז יש הרבה מאוד אנשים וחברות וגם מדינות במפרץ שיאבדו את כוחם.
אבל כרגע הכל קורה פה בגראז׳. אני מקבל הדגמה: איתן מראה לי מנוע של רכב ויהודה שופך בהתרגשות את תחליף הדלק כדי להתניעו. הם מניעים את המנוע מול עיניי. עכשיו בואו, כן? אם יש מישהו שאפשר לעבוד עליו זה אני. יש כל כך הרבה דרכים לעשות זאת - לדאוג שיהיה שם דלק לפני שבאתי, לוודא שזה בכלל מנוע פייק שמוטען על בטריות - לא חסרות דרכים להפוך אוויל כמוני לדביל. ובעניין הזה אומר את זאת: אני אכן לא יודע אם העולם הולך להשתנות. יש הרבה סטראט־אפים שהרעיון העומד בבסיסם נכון והם בכל זאת נכשלו. יש אחרים שהצליחו. לא אני האיש שיקבע מה יהיה גורלו של החלום שנרקם כאן מול עיניי. אני לא יודע להעריך באמת הזדמנות עסקית - אבל אני כן מוכן להעריך, ופה אני משתמש במשהו שדווקא כן יש לי - יכולת לא רעה לקרוא אנשים - שמולי לא עומדים נוכלים. רחוק מכך. איתן, דורון ויהודה הם שלושה אנשים מקסימים שמאמינים בכל ליבם במוצר שהמציאו. הם מרגישים שיש להם ביד משהו שישנה באמת תעשיות שלמות.
הם אגב גם גייסו אנשים רבים לדבר הזה, ביניהם את ידידיה יערי, המשמש כמעין יו"ר של החברה. יערי היה בעבר מנכ"ל רפאל, ואם הוא בדק עם הניסיון שלו את האנשים הללו ואת ההמצאה שלהם, להווי ידוע שיש פה משהו שהוא לכל הפחות מעניין.
זה מה שיערי אומר לי בשיחת טלפון על ההמצאה: "לאורך הרבה זמן אני מעורב בפתרונות אנרגיה מגוונים, בעיקר על רקע תפקידי כמנכ"ל רפאל. למרות ההתמקדות העולמית באנרגיה חשמלית, אני משוכנע שמנוע השריפה הפנימית עדיין לא אמר את מילתו האחרונה והטכנולוגיה הנקייה שמימן פיתחה היא הוכחה ברורה ליתרונות שניתן להפיק ממנו כשמוצאים דרך חדשנית לבטל את חסרונותיו. זה ללא ספק הפתרון הפשוט והזול יותר להחלפת מנועי הדיזל המזהמים".
אחרי שהם מראים לי את המנוע המפורק פועל באמצעות תחליף הדלק אנחנו עוברים לאוטו. יהודה ממלא את המנוע של הרכב ואנחנו יוצאים לסיבוב. הנה כי כן, אני מסתובב בהוליווד פלורידה עם רכב שאין בו דלק, הרעש קצת שונה ויש גם איזו כבדות בהתחלה, אבל בגדול הנסיעה חלקה ורגילה. האם יום אחד אספר לנכדיי שהייתי הראשון לנסות משהו שעבורם הוא יומיומי?
איתן, דורון ויהודה מסבירים לי את היתרונות. עיניהם בורקות. לא את כל מה שהם אומרים אני מבין אבל אני רושם מהר את דבריהם, ממש מילה במילה, ואני מקווה שמי מבין קוראינו שבקיא בתחום יוכל לחבר את הנקודות:
1. כשהדלק מבוסס על מים בצורה יעילה המנוע הוא יותר קטן, יותר יעיל ועלות ההפעלה יורדת בצורה משמעותית כמו כן גזי הפליטה.
2. הפטנט החדשני משתמש בדלק שהוא 70 אחוז מים ו־30 אחוז אלכוהול והופך את שימוש הדלקים המאובנים ונפט להיסטוריה.
3. הטכנולוגיה המהפכנית משתמשת בחום המנוע והפסדיו כדי להמיר את תערובת המים לחומר בעל פוטנציאל אנרגטי גדול בתוך תא השריפה, שפולט אדים בצינור הפליטה.
4. לעומת טכנולוגיות אחרות המנוע יכול להניע לא רק מכוניות - אלא גם אוטובוסים, משאיות, גנרטורים, ציוד כבד, ציוד צבאי ואפילו רכבות וכן להשתמש במערך התדלוק הקיים.
5. היתרונות המובהקים של הטכנולוגיה הם גם עלות התפעול ובערה נקייה לעומת מנועים שעובדים על דיזל או בנזין. היתרון המשמעותי ביותר הוא המומנט הגבוה במיוחד בסל״ד נמוך עד בינוני, היתרון הזה הופך את המנוע לתחליף מצוין של מנוע דיזל בכל שימושיו.
6. שימוש במנועים קיימים - לא צריך להמציא מכונית חדשה. אפשר לעשות שימוש בתשתיות תדלוק קיימות.
7. יצרני מנועי דיזל בעולם מתקשים מאוד למצוא תחליף לדלק המזהם, מדינות רבות מתכוננות לאסור את השימוש במנועי דיזל בעתיד הקרוב. הפתרון של מימן הוא היחיד שיכול להחליף את מנועי הדיזל מבלי להעלות את מחיר המוצר הסופי ובנוסף לכך להוריד את עלות התפעול ואת גזי הפליטה יותר מ־40 אחוז. את האלכוהול בתערובת אפשר לייצר ממקורות שונים כולל פסולת וגז טבעי.
הם מספרים לי שיש לחברה שלהם מספר פטנטים שאושרו על ידי משרד הפטנטים האמריקאי ועל ידי מדינות שונות כולל ישראל, כלומר שאי אפשר לגנוב את הרעיון. הם גם בנו ארבעה אבי־טיפוס כולל מכונית, גנרטור, ומנועים בגדלים שונים. הכל נבדק על ידי כמה מעבדות, כולל חברות הנדסת מנועים גדולות וידועות. לטענתם הם בשלבים אחרונים להשיק מוצר ראשון שתוכנן ונבנה כולו במרכז הפיתוח שבו אני נמצא.
וכן, השוק הפוטנציאלי בשימוש בטכנולוגיה הזו נאמד מבחינתם בטריליונים של דולרים. האם פגשתי פה את העשירים הבאים של העולם או את האנשים החביבים אך הנאיביים ביותר במיאמי? לפי דבריהם, לא אצטרך לחכות שנות דור כדי לקבל תשובה. האמת? זה גם לא משנה מבחינתי.
יש מעשייה ישנה על אדם שנתקע במדבר בלי מים. הוא הולך יום שלם באפיסת כוחות ולפתע רואה דוכן שמוכרים בו משהו. הוא רץ אל עבר הדוכן בהתלהבות ומגלה לאכזבתו שהאיש שעומד שם מוכר עניבות. קח עניבה, מציע לו המוכר, אבל הוא לא מעוניין. עניבה לא תעזור לו כרגע. הוא צמא. הוא ממשיך ללכת כמה שעות עד שהוא רואה באופק בית מלון מהודר. הוא רץ בכוחותיו האחרונים כדי להיכנס למלון, אבל בכניסה עומד שומר קשוח ואומר לו: אדוני, צר לי. לפה נכנסים רק עם עניבות.
מה שאני בא לומר זה שיש אפשרות אמיתית שהאנשים שאני עומד מולם כרגע במיאמי ניצבים בפתחו של מלון מהודר שעשוי לשנות את העולם. הם ממש כפסע מלהיכנס פנימה ולהרוות את צמאונם של מאות מיליוני המכוניות על כבישי העולם. העניין הוא שהם צריכים למצוא עניבה כדי להיכנס פנימה. הלוואי ויצליחו.
אודה ולא אבוש: במדע אני לא מבין וגם חוש עסקי אין לי. מה שאני כן יודע זה להעריך סיפור טוב. ומשפחת שמואלי היא חתיכת סיפור. סיפור הצלחה או סיפור כישלון? אין לי מושג. בכנות, לא נראה לי שלמישהו יש מושג. נדע בחודשים הקרובים. אבל בדבר אחד אני משוכנע: כך או כך, גם אם יהיה לסיפור המכונית של יהודה סוף מתוק אבל גם אם יהיה לו סוף מר, זה סיפור שהיה שווה לשמוע.
