השינויים העוברים על תעשיית הרכב, בהם המעבר מבנזין לחשמל והחלפת הנהג במחשב, יצרו כך מסתבר ביקוש למכוניות ספורט "כמו פעם", עם מחיר שפוי. ופורשה, כנראה היצרנית שהעניקה בעשורים האחרונים יותר מכוניות "נהיגה" מכל יצרנית אחרת, נענית לאתגר. ובמקביל לחשיפת גרסאות ביצועים קיצוניות, שוקלת היצרנית הגרמנית להחיות את ה-914 שיוצרה בשנות ה-70 כמכונית ספורט בסיסית וטהורה מתחת לבוקסטר וקאיימן, מעין תשובה לאלפין A110.
ה-914 שהושקה ב-1969 נולדה כחלק משאיפתה של פורשה להרחיב את היצע הדגמים, כדגם בסיסי וזול יותר מה-911 דאז. היא צוידה במנועי בוקסר בעלי ארבעה או שישה צילינדרים בתצורה מרכזית, עם הנעה אחורית כמובן ובמרכב טארגה עם גג מתפרק ומשקל עצמי נמוך מטון. התנהגות הכביש הייתה טובה אבל הביצועים, בעיקר בגרסאות עם המנועים הצנועים, היו רחוקים מלהרשים.
מאידך, גרסאות בעלות המנוע הגדול היו יקרות למדי, ומחירן התקרב (מדי) לזה של ה-911. נקודה בעייתית נוספת שפגעה קשות באטרקטיביות, הייתה שיווקה גם תחת מותג פולקסווגן העממי. שבע שנים לאחר מכן, אחרי ייצור כמעט 120 אלף מכוניות, היא ירדה סופית מפס הייצור.
בראיון לאתר היצרנית ובמסגרת דיון בדגמים היסטוריים, אמר מייקל מאואר, המעצב הראשי של פורשה, כי "אנחנו דנים בזה כל הזמן ואני חושב שמכונית זולה, פשוטה ולא יומרנית, ככרטיס כניסה לפורשה, היא הדבר הנכון עבורנו. זו צריכה להיות מכונית ללא עזרים חשמליים, הכל צריך להיות מכאני ככל הניתן כדי שמחיר היעד יהיה קרוב לפולקסווגן גולף R".
אם לתרגם את דבריו לאירו, המשמעות היא מחיר מטרה של כ-40 אלף, כ-15 אלף פחות מפורשה 718 קאיימן בסיסית. מאואר מתאר את המכונית "טהורה, מצומצמת החוזרת לשורשים. אני חושב שהגיע לכך הזמן וזה יהיה טבעי לפורשה לעשות כך".
