אין כל הפתעה בכך שהצעת החוק להנהגת תחבורה ציבורית בשבת, צפויה ליפול כאשר תעלה לדיון במליאת הכנסת השבוע. זו רק דוגמה ראשונה בכהונתה של הממשלה החדשה לפער שבין הכניעה המסורתית לתכתיבי מפלגות חרדיות, לבין רצונו הברור של רוב הציבור בישראל - כולל מצביעיהן של מפלגות הקואליציה הראשיות.
1 צפייה בגלריה
קו 705 בגבעתיים מפוצץ
קו 705 בגבעתיים מפוצץ
קו 705 בגבעתיים - הציבור רוצה אוטובוס בשבת. עובדה
תחבורה ציבורית בשבת היא מן הנושאים החיוניים ביותר בישראל, הזוכים לתמיכה עקבית מזה שנים. יש אמנם דוברי מפלגות חרדיות וליכוד אשר חוזרים כתוכי על הטענה לפיה רוב הציבור היהודי בישראל הוא דתי או מסורתי, רוצה בשמירת השבת ושולל את שינוי ה"סטטוס קוו". קשה לדעת אם הם מאמינים בהכרזות הכוזבות האלה, או שמדובר במניפולציה צינית מהסוג המוכר בקרב פוליטיקאים.
שכן העובדות הפוכות. שלל סקרים ומחקרים שנעשו במהלך השנים על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, המכון לחקר מדיניות העם היהודי וכמובן סקרים רבים שביצעה עמותת חדו"ש, מאשרים זאת. שלשה עמודי תווך יש לממצאי הסקרים שערכה חדו"ש באמצעות מכון סמית: 1. רוב עקבי של למעלה מ-70% מקרב בעלי הדעה בציבור היהודי הבוגר, רוצים בהנהגת תחבורה ציבורית בשבת ולו מוגבלת. ויש כמובן להגדיל אחוז זה אם מביאים בחשבון גם אוכלוסייה לא-יהודית. 2. בקרב רוב זה נמצאים 95% ממצביעי כחול לבן ו-68% ממצביעי הליכוד, 94% מהציבור היהודי-חילוני, 82% מהציבור המסורתי-לא-דתי ואפילו 59% מהציבור המסורתי-דתי - תומך בתחבורה ציבורית בשבת. 3. רוב גדול בציבור סבור שההכרעה בנושאים אלה צריכה להיות בידי הרשויות המקומיות, הרגישה ומכירה את האוכלוסייה המקומית ואת אופיו של הישוב ושכונותיו השונות.
הצבעת הכנסת הצפויה מנוגדת לרצונו של הציבור ואינה מייצגת אותו נאמנה. היא מבוססת אך ורק על כניעה מבישה לסחטנות של המפלגות החרדיות, אשר רצונו של הציבור אינו מעניין אותן, אלא רק ציווייהן של 'מועצות החכמים' השונות. הדבר מלמד עד כמה ריקה הרטוריקה שמשמיעים הפוליטיקאים כנגד בתי המשפט, למשל, בטענה כי הם הם המייצגים את רצונו של הציבור. לא בכדי מלמדים כל המחקרים על הציניות והאמון הנמוך של הציבור ביחס למנהיגיו, אשר מוציאים שם רע להליך הדמוקרטי. חשוב להדגיש, דווקא בימים אלה, כי בכל הסקרים הרבים בנושא אמון הציבור במוסדות השלטון, מובע אמון גבוה בהרבה בבית המשפט העליון מאשר בכנסת, בממשלה וברבנות.
מטריד במיוחד הסיפור של מפלגת כחול לבן, אשר הבטיחה במצעה לאפשר לרשויות מקומיות להנהיג תחבורה ציבורית בשבת, אך עתה - עם שר משפטים מטעמה, העומד בראש ועדת השרים לחקיקה - נאלצת להוביל מהלך לפיו הקואליציה תתנגד להצעת החוק, ובכך נגזר דינה ליפול ברוב גדול. סימפטומטית תגובתו של שר המדע מכחול לבן, יזהר שי, אשר אמר כי "הצעת החוק של זנדברג היא קנטרנית. תחבורה ציבורית תפעל בשבת במקומות המוסכמים ואי אפשר להעביר הצעה של כפיה בלי דיון והסכמה".
אמר, אבל טעה שכן אין מדובר על כפיה על הציבור החרדי, אלא ההפך, בכפיה נמשכת של הציבור החרדי על רוב הציבור. כחול לבן הטיבה לתאר זאת במצעה כאשר קבעה שהסטטוס קוו הגיע לסופו, והוא גורם ליותר נזק מתועלת ולפיכך יש לשנותו. כעת נראה כי כחול לבן חושבת שהתנאי לשינוי הוא הסכמה של הפוליטיקאים החרדים וכלשונו של השופט סולברג, נגזר עלינו "להמתין עד לבוא אליהו".
הסכמה כזו לא ניתנה בעבר ולא תינתן בעתיד. כחול לבן תמרנה את עצמה למצב שבו היא לא תוכל לממש, ואף לא לקדם, אף אחת מהבטחותיה הרבות בתחום הדת והמדינה. ההצבעה על הצעת החוק בנושא תחבורה ציבורית בשבת היא ראשונה ברשימה ארוכה שעוד תבוא, לגביה יאלצו ח"כי כחול לבן להתייצב ולהצביע בניגוד למצעם, למצפונם ובניגוד לציפיות מצביעיהם.
ברור שכחול לבן לא תוכל לקדם את יוזמותיה בתחום חופש הדת והשוויון, כפי שהבטיחה מפורשות במצעה. השאלה היא עד כמה היא תהפוך להיות חלק מן הבעיה, במקום תקווה לשינוי ותיקון. על ראשיה לזכור שהיא, בניגוד לליכוד, אינה מחויבת בהסכם הקואליציוני לשימור הסטטוס קוו בנושאי דת.
תחבורה ציבורית בשבת חשובה לכשעצמה, אך היא גם משל לאתגר הניצב בעוצמה גוברת בפני מדינת ישראל: האם תיכנע ללחצים שמקורם בשואפים להפוך את ישראל קרוב ככל האפשר למדינת הלכה, או שתעלה על המסלול שהבטיחה מגילת העצמאות ותראה בחופש דת ומצפון ברכה ולא קללה.
הרב אורי רגב הוא מנכ"ל עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון