(צילום: אלי סגל)
ורה פודוקשיק, טכנאית רנטגן שגרה בנהריה ועובדת בתל אביב. מה קורה כשאין רכבת, איך נראים החיים שלך היום?
"אין לי גם רישיון, אז אני לגמרי תלויה ברכבת. החיים שלי היום נראים ככה: אני מגיעה לתל אביב במוצאי שבת, בעלי מסיע אותי לפה, ואני מבלה פה את רוב השבוע. בחמישי בלילה או בשישי לוקחים אותי מפה הביתה, כי להגיע בתחבורה ציבורית זה בלתי אפשרי, זה גיהנום".
זה לוקח בטח חמש שעות מנהריה
"בדיוק".
אז בעצם כל מוצאי שבת את אורזת תיק גדול וכמו חיילת, ישנה כל השבוע בתל אביב
"כן. אז אני בונה על חברים שיהיו נחמדים מספיק ויארחו אותי. עכשיו אני אצל אח שלי, אך עד עכשיו לא יכולתי להיות אצלו כי הוא אח בתל השומר, כך שזו חשיפה לעוד בית חולים. העדפנו שלא. בפועל, זה קורה מאמצע מארס. בזמן שהיה סגר גם לא ראיתי את הילדים שלי במשך שלושה שבועות ברציפות. בין היתר פספסתי את היום ההולדת של הבן שלי".
אז את כבר לא גרה בבית למעשה
"לא גרה בבית. חתמנו חוזה שכירות אבל בעלי והילדים עברו לבד. אני ממש לא יודעת לאיזו דירה אני חוזרת כי היא חדשה".
וכל זה למעשה רק כדי שתוכלי להמשיך ולעבוד
"נכון. אני עובדת חיונית אבל אני גם אוהבת את העבודה שלי, היא חשובה לי".
מה את אומרת לאלה שמחליטים שאי אפשר עדיין להפעיל את הרכבת, כי אי אפשר להקפיד על כמות מסוימת של נוסעים?
"שזה הזוי. אתם פותחים פאבים, מסעדות, אירועים, האוטובוסים מפוצצים עד אפס מקום, אנשים נוסעים בלי מסיכות. אבל לפתוח רכבת לא צריך. יש אנשים שהם עובדים חיוניים, תעלו עובדים חיוניים לרכבות, שיראו כרטיס עובד ויעלו אנשים שצריכים את זה. זה לא שאני יכולה להיכנס עכשיו לרכב ולנסוע בבוקר לעבודה, אין לי את האופציה הזאת. אני צריכה להגיע לפה עם תיק כמו הומלסים ולחפש חברים שיסכימו לארח אותי. אז יש לי חברים מדהימים אבל גם להם יש ילדים ומשפחה, כמה אני יכולה להיות תקועה שם?".
יש עוד אנשים כמוך בבית החולים?
אני יודעת שיש לי חברים שגרים בקריות ועובדים פה. בית החולים איכילוב היה מעולה, הפעילו שם הסעות. אבל ההסעות הן עד חיפה ויצאו בחמש בבוקר כך שמבחינתי זה לא ריאלי".
