יש לי חדשות לאנשי המחנה הממלכתי: הכישלונות של נתניהו, וגם הסקרים החיוביים, יכולים להתחלף ביעף. זו כמעט תמיד טעות להספיד את ביבי. חשוב מכך: פוליטיקה איננה פילנתרופיה ערכית. הרצון של איזנקוט וגנץ בהשפעה צריך היה להכתיב התנהלות אחרת, שלהם. ברור שנוכחותם בקבינט ובקבינט המלחמה חשובה מאוד; הממשלה הזו היא מופע קרקס שיצא משליטה. אך חוץ מלתבוע "החלטות", משל היו מזכירי הממשלה, ראשי המחנה הממלכתי צריכים להציג ממש תמה חלופית. ליום שאחרי ברצועת עזה.
להתמודדות עם התוכנית האמריקאית. למשבר המתפתח סביב השוויון בנטל. פוליטית, נתניהו השתלט שוב על סדר היום – ממדינה פלסטינית, דרך הניצחון המוחלט, ועד הוויכוח המשסע, המכוער והנורא, סביב מחירי עסקת החטופים. הוא עדיין נכשל בתחרות הריקוד, אבל את המוזיקה הוא חזר לכתוב.
פוליטיקה היא סנטימנט. מי שדוהר קדימה הוא זה שיודע לרכוב עליו. מי שמנצח הוא לא מי שתרם הכי הרבה במשרד. או בקבינט. הטור המלא של נדב איל מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן