שני קומיקאים, כוכב וכוכבת ילדים בהווה, אייקון ילדים במיל' ורוקר נכנסים לוואן, בדרך לשבעה קולקטיבית שמתקיימת מול חופי ים המוות. זה לא פיץ' לסרט, אלא התסריט הבלתי ייאמן שמדינת ישראל התעוררה אליה. אמנים מכל הסגנונות, מכל הגילים ומכל הקהלים - מתאגדים בספונטניות, מצופפים שורות ברכב ויוצאים לסבב הופעות ומפגשים בדרום כדי לנסות ולהרים את המורל הלאומי מהרצפה. טור שלא כלל סוכנים או חזרות, אבל שק של כוונות טובות וכישרון לגרום לקצוות הפה להתעקל מעלה לחיוך.
אני מצטרפת לאחד מני סבבים רבים כאלה עם יעל שרוני, תובל שפיר, עינת ארליך, אבי גרייניק, רוני הדר וספי אפרתי. יורדים למקום הכי נמוך בעולם, אבל באמת. מלח ושכול. מלונות מלאים בדיירים שאינם בנופש; שעולמם חרב עליהם בשבת נוראה אחת. מה שרים לאנשים שראו את יקיריהם נטבחים ונחטפים? לילדים ולזקנים שחוו פחד מוות בממ"דים? מתברר שגם הפשוטה והתמימה שביצירות עלולה להיות טריגרית עכשיו - כך מבינים בדרך בוואן. הכל יכול להכאיב. הכל כל כך כואב. בסוף מחליטים על 'הכבש השישה־עשר', מינוס 'רעמים וברקים'. "זה צריך להיות עדין", אומרת שרוני; "צריך מקסימום גמישות ומינימום לכפות דברים על הסיטואציה", מחזק שפיר.
הכתבה המלאה בגיליון "7 לילות" במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
