פגשתי לראשונה את ד- בשדרות של האבטלה והעוני, ביריד מדע מטעם מכון ויצמן שנערך ברחבת המתנ"ס בחול המועד פסח. במרוצת השנה האחרונה של לימודיי בבית הספר היסודי השתרכה אחריי חבורת ילדים, מקורבים של אחי הצעיר. פעם אחת, כשנאמר לי להשגיח עליו בצהריים, וצפיתי בו מצטרף למשחקיהם המשמימים, המתוכנתים, הנמסרים בעיוורון מדור אחד למשהו, ניגשתי והצעתי להם משחק אחר, שאת כלליו בדיתי.
שילחתי אותם ברחבי השכונה, לגלות אותה מחדש, את ההיסטוריה החשאית, המיתית, המקננת בקירות ובגרמי מדרגות ובאבני שפה. והם היו מתקבצים סביבי כל אימת שראו אותי משוטט בגפי, ותובעים עוד מהסיפור הפלאי שהתרקם להם, עוד מערכות כללים מופרכות, שהגיונן נגזר ממנו.גם ליריד הגעתי ושובל הילדים בעקבותיי. פקדתי עליהם להתפזר בין הדוכנים, שהציעו ניסויים בסיסיים בכימיה, בפיזיקה, בביולוגיה, לקבץ ראיות, את החומר הפרסומי שחילקו, דפי הסבר וחוברות לימוד, שטענתי שכתובים בצופן שאת המפתחות לו אמסור להם בתומו
